1. בפני בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות.
מדובר בתביעה לתשלום תגמולי ביטוח, בגין פגיעת גוף אשר נגרמה למשיב עקב תאונת דרכים, אשר אירעה ביום
14.1.00
(להלן: "
התאונה").
2. המבקשת טוענת כי התביעה התיישנה, שכן מאז התאונה ואף מאז התגבש נזקו של המשיב, עברו 3 שנים.
המשיב טוען, כי תשלום התגמולים על פי הפוליסה מותנה בכך שלמשיב נגרמה נכות זמנית או צמיתה, כי נכותו הצמיתה נקבעה
ע"י המל"ל רק ביום
23.2.03
, ומאחר שרק ממועד זה יכול היה התובע לתבוע תגמולי ביטוח, יש למנות את תקופת ההתיישנות בת השלוש שנים, החל ממועד זה.
3. לא אוכל לקבל טענה זו, שכן אין זו הפרשנות הנכונה להוראות הפוליסה, ואף ההלכה אינה מורה כך.
אומר מייד כי אינני סבורה שהמועד הנכון לתחילת מניין תקופת ההתיישנות הוא מועד קרות התאונה, כדעת השופטים הנכבדים אשר קביעותיהם צוטטו ע"י ב"כ המבקשת בסעיף 8 לתשובה לתגובת המשיב.
מצבו הסופי של נפגע בתאונה (אשר בסופו של דבר נקבעת לו נכות צמיתה) אינו מתגבש ביום התאונה. תחילה, ועד להחלמתו של הנפגע, מדובר בנכויות זמניות כאלה ואחרות, ורק לאחר תקופת ההחלמה, מתגבשת הנכות הצמיתה.
רק מעת שהתגבשה הנכות הצמיתה, ניתן לקבוע מה שיעורה, ומאחר שעל פי הפוליסה זכאי הנפגע לפיצוי הנגזר באחוזים מהנכות הצמיתה, יש לומר כי רק עם התגבשותה של זו, יש למנות את תקופת ההתיישנות.
4. מסכימה אני, כי יש לשאוף לכך שהמועדים יהיו ברורים ולא יהיו שנויים במחלוקת, אולם קביעה כזו בנוגע לפוליסות כגון הפוליסה דנן, אינה עולה בקנה אחד עם האמור בפוליסה. קביעה כזו עלולה גם להעמיד את המבוטחים במצב בלתי אפשרי, שכן לגבי מבוטח אשר נפגע קשה, ואשר תקופת החלמתו ארוכה, עלולות לעבור 3 שנים בטרם
התגבשה נכותו הצמיתה ובטרם
ניתן יהיה לקבוע את שיעורה, ודווקא מבוטח כזה ימצא עצמו כמי שאינו יכול לתבוע תגמולים, שכן, הוא לא יכול היה לעשות כן בטרם התגבשה נכותו הצמיתה, וכאשר התגבשה הנכות, אין הוא יכול לתבוע בשל התיישנות.
5. בענייננו - קובע סעיף 3.8. לפוליסה:
"
תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים מיום קרות מקרה הביטוח,
או מיום
התגבשות הנכות, ולא יאוחר מ- 6 שנים מיום קרות מקרה הביטוח".
(ההדגשות, כאן ובהמשך, אינן במקור)
סעיף זה מתיישב, היטב, עם קביעתי בסעיף 3 דלעיל. הסעיף קובע, במפורש, שתי חלופות למניין תקופת ההתיישנות, אשר השנייה ביניהן, היא מועד התגבשות הנזק. פשיטא, שבכל מקרה בו הנזק אינו מתגבש ביום קרות התאונה, יש לילך לחלופה השנייה ולמנות את תקופת ההתיישנות מיום התגבשותו.
זו, לדעתי, גם הפרשנות הנכונה לביטוי "מקרה הביטוח" אשר בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981 (להלן: "
חוק הביטוח" או "
החוק"), בהתייחס לפוליסות המנוסחות כפי הפוליסה דנן. כך גם מצינו בפסיקה, לפיה מועד "מקרה הביטוח" הוא המועד בו
התגבשה
הנכות הרפואית, אשר בגינה זכאי הנפגע לתבוע תגמולי ביטוח.
ודוק: לא יום התאונה, ואף לא המועד בו
נקבעה הנכות, הם הרלבנטיים, אלא המועד בו
התגבשה הנכות, הוא המועד ממנו מתחיל מנין תקופת ההתיישנות.
כך נפסק ע"י כבוד השופטת קובו (בדעת רוב), ב
ע"א (תל-אביב-יפו) 1105/01 - אמיתי דוד נ' סהר חברה לביטוח בע"מ . תק-מח 2003(2), 94, אשר קבעה:
"
המועד הקובע לצורך חישוב תקופת ההתיישנות הוא מועד
התגבשות הנכות הצמיתה. מסקנה זו נלמדת, בראש ובראשונה, מהגדרת המושג "מקרה הביטוח", כאמור בסעיף 53 לחוק חוזה הביטוח 'מקרה הביטוח' בביטוח נכות מוגדר בסעיף 53 לחוק כ'נכות שלקה בה' המבוטח".
. . . . . . . . .
"
כל עוד לא נתגבשה הנכות הצמיתה, אין לדבר על "מקרה ביטוח". זאת בניגוד לביטוח נזקים רגיל שבו "חלקי הנזק" הם רציפים ופרוגרסיביים, ולכן משנתגלה נזק כלשהו, מתגבש מקרה הביטוח, ושוב אין להמתין לגיבוש מלוא הנזק. על כן, לדעתנו, עדיפה הגישה הגורסת כי המועד הקובע לעניין חישוב ההתיישנות הוא מועד
התגבשות
הנכות הצמיתה.
מועד זה מצוי, בדרך כלל, בין מועד התאונה מזה ובין מועד
קביעת הנכות מזה".