פסק-דין בתיק בשא 176722/06

בפניי התנגדות לביצוע שיק בסך של 4530 ש"ח שתאריך פירעונו 10/8/06 (להלן - הבקשה).

טענות המבקש

הצדדים בתיק זה הם צדדים קרובים שנחתמו ביניהם שני הסכמים. המבקש שכר מהמשיבה דירה וחתם עמה על הסכם שכירות ותוספת להסכם שכירות כאשר תקופת השכירות מסתיימת בתאריך 31/8/06.

אין מחלוקת שהשיק נשוא ההתנגדות ניתן ע"י המבקש למשיבה לתשלום דמי השכירות בגין חודש 8/06 (סעיף 11 לתצהיר התומך בבקשה) וכי המבקש ישב במושכר עד לתום תקופת השכירות.

המבקש הורה על ביטול השיק נשוא הבקשה מאחר ועל פי הוראות הסכם השכירות, היה בידי המשיבה פיקדון במזומן בסך של 4570 ש"ח שהם שווי ערך לדמי השכירות בגין חודש 8/06.

בסעיף 3 לסיכומיו, טען המבקש כי הוא סומך את התנגדותו על שתי רגליים, הראשונה, שבגין התחייבויותיו כשוכר על פי חוזה השכירות אין הוא חייב דבר למשיבה. והשנייה, שעומדת למבקש טענת קיזוז בגין הנזקים שגרמה לו המשיבה.

דיון

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני סבור שדין ההתנגדות להידחות.

טענת הקיזוז -

איני מקבל את טענת המבקש, כי עומדת לו טענת קיזוז בגין הנזקים שנגרמו לו בעת החזקתו במושכר. על פי התוספת להסכם השכירות בין הצדדים (נספח לבקשה) אין שינוי בתנאי הסכם השכירות המקורי והם ימשיכו לחייב את הצדדים גם בתקופת השכירות החדשה מיום 1/6/06 ועד ליום 31/8/06. לפי סעיף 17 (ב) להסכם השכירות בין הצדדים, השוכר ויתר על זכות הקיזוז כלפי המשכיר. השיק נשוא הבקשה ניתן על ידי המבקש במסגרת הסכמי השכירות בין הצדדים ולפיכך, המבקש לא היה רשאי לבטל את השיק במסגרת טענת הקיזוז שהעלה.

בנוסף, המבקש לא פירט בתצהירו את הנזקים שנגרמו לו אלא הפנה לכתב תביעה בבית משפט לתביעות קטנות שהוגש על ידו וצורף כנספח ח' לבקשה. על פי הדין, היה המבקש מחויב לפרט את טענות הקיזוז בתצהירו ואינו רשאי לערוך את תצהירו על ידי אזכור והפניה אל מסמך אחר. טענות הנטענות בדרך של הפניה למסמך אחר, יפסלו ולא יתקבלו. הלכה פסוקה היא, כי אין די בכך שמצרפים לתצהיר העתק כתב תביעה שמכיל טענות עובדתיות לביסוס טענת הקיזוז (ד' בר אופיר, סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה, מהדורה שביעית (2004), עמ' 131).

לאור האמור לעיל, טענת הקיזוז נדחית.

טענת המבקש כי אינו חייב דבר למשיבה

איני מקבל את טענת המבקש, כי לא נותר חייב דבר למשיבה מאחר וכל תשלומי דמי השכירות והתשלומים הנלווים שולמו על ידו במלואם ובמועדם (סעיף 3.1 לסיכומי המבקש). מהבקשה עצמה ברור, כי המבקש לא שילם את דמי השכירות בגין חודש 8/06 במועדם. לפי סעיף 5.א. להסכם השכירות בין הצדדים, על המבקש לשלם את דמי השכירות בגין כל חודש עד ליום העשירי לכל חודש. ואכן, השיק נשוא הבקשה ניתן לתאריך פירעון 10/8/06. המבקש מודה, כי הוא ביטל את השיק ונוכח כך לא ניתן לקבל את טענתו, כי שילם את דמי השכירות במועדם.

השיק נשוא הבקשה ניתן לצורך תשלום דמי השכירות בגין חודש 8/06. אכן, לפי סעיף 16.ב. לתנאי ההסכם, אחת הבטוחות שנתן השוכר להבטחת מילוי כל התחייבויותיו על פי הסכם זה, היא הפקדת פיקדון כספי במזומן בסך בשקלים השווה ל1000 דולר ארה"ב. אולם, המבקש אינו זכאי לעשות דין לעצמו ולבטל את השיק נשוא הבקשה שיועד לתשלום דמי השכירות ונמסר לצורך כך, לאור טענתו שהמשיבה אינה מתכוונת להחזיר לו בעתיד את הפיקדון. עסקינן בצדדים קרובים, והשיק נשוא הבקשה ניתן לפי תנאי ההסכם בין הצדדים. למבקש אין זכות לבטל את השיק נשוא הבקשה כנגד הפיקדון ובהתנהגותו הפר את הוראות ההסכם בין הצדדים. לפי תנאי ההסכם בין הצדדים, למשיבה זכות להחזיק בפיקדון הכספי ולהחזירו למבקש בתוך 90 יום ממועד סיום תקופת השכירות, כלומר 90 יום לאחר תאריך 31/8/06 וגם זאת בכפוף למילוי מלוא התחייבויות המבקש על פי ההסכם בין הצדדים.

יצוין, כי אף שבשלב מקדמי זה בית המשפט אינו בוחן טענות מהימנות, טענת המבקש כי ביקש את החזרת הפיקדון בטרם מועד פירעון השיק ביום 10/8/06 ונענה בתשובה שהפיקדון לא יוחזר, תמוהה. טענה זו לא נטענה במפורש בהתנגדות אלא בסעיף 14 נאמר שבידי המשיבה פיקדון ותו לא. לא ברור מדוע ביקש המבקש את החזר הפיקדון כבר בתחילת חודש 8/06, שעה שעל פי ההסכם בין הצדדים, הייתה רשאית המשיבה להחזיר את הפיקדון 90 יום לאחר תום תקופת ההסכם שהסתיים ביום 31/8/06.

טענת המבקש, כי אינו חייב דבר למשיבה היא למעשה טענת היעדר תמורה. לפי ההלכה הפסוקה, במצב בו הוצא שטר מלכתחילה כנגד תמורה ואולם התפתחויות מאוחרות גרמו לכך שהשטר נהפך לנעדר תמורה, רשאי החייב לטעון טענת היעדר תמורה וטענה זו היא טענת הגנה טובה בין צדדים קרובים לשטר (ראה ש' לרנר, דיני שטרות, תשנ"ט - 1999, עמ' 338 ואילך).

למרות האמור לעיל, ונוכח דרך הילוכו של המבקש, איני סבור שיש מקום למתן רשות להתגונן למבקש.

סעיף 39 לחוק החוזים קובע:

"בקיום של חיוב הנובע מחוזה, יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי שימוש בזכות הנובעת מחוזה".

בהקשר של סעיף 39 לחוק החוזים, נקבע בבג"ץ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לה (1) 828, 838 כדלקמן: