פסק-דין בתיק בשא 11610/05

1.       בפני בקשה שהגישה המבקשת, עורכת דין במקצועה, לדחיית תובענה על הסף שהוגשה כנגדה ביום  30.3.05 בגין רשלנות מקצועית על סכום של 200,000 ש"ח .

המבקשת ייצגה את המשיב וערכה עבורו הסכם למכירת דירה בחיפה. בהסכם זה ייצגה המבקשת גם את הקונה.

תיאור העובדות

2.         ביום 10.7.97, נערך ונחתם בין התובע (ואשתו ז"ל) לבין גב' צילה שוורץ הסכם למכירת דירתו, אשר נמצאת בדרך יד לבנים 49 בחיפה תמורת סכום של 110,000 $. נקבע כי במעמד חתימת ההסכם תשלם הקונה סך של 800 $ ארה"ב בגין הקניה. ביום 14.7.97, נרשמה הערת אזהרה לטובת הקונה בספרי רשם המקרקעין  בחיפה. זמן מה לאחר מכן חתמו התובעים על התחייבות מוכר לקבלת משכנתא, ונרשמה הערת אזהרה נוספת לטובת בנק לאומי למשכנתאות בע"מ. ביום 6.8.97, העבירה הקונה למשיב המחאה המשוכה על בנק לאומי למשכנתאות בע"מ על חשבון מחיר הדירה. באותו מעמד ביקשה הקונה כי מתוך סכום ההמחאה על סך 110,000 ש"ח יוחזר לה סך 31,323ש"ח (סכום שעולה על גובה התשלום השני) אותם תעביר למוכרים במועד התשלום השלישי. לאחר מכן חדלה הקונה לשלם למוכרים את התשלומים בגין הדירה. לאור אי עמידת הקונה בהתחייבויות, הגיש התובע באמצעות עורך דין אחר תביעה לביטול העסקה בבית משפט מחוזי בחיפה אשר הורה על ביטול הסכם המכר וחייב  את הקונה בתשלום מלוא הפיצוי המוסכם. כמו כן, נקבע שעל מנת להסדיר את השעבוד הרובץ על הנכס לטובת הבנק על הקונה לסלק את המשכנתא.

טענות המשיב

3.       המשיב טוען כי חוזה המכר שנערך על ידי המבקשת נוסח בצורה רשלנית, אשר קבעה את תנאי המכר בצורה בלתי סבירה, וכי פעלה בחוסר סבירות כאשר חתמה על כתב התחייבות לרישום משכנתא ללא שראתה כי כספי המשכנתא יגיעו ישירות לידי המוכר. נטען עוד כי התרשלה כלפי המשיב כאשר הסבירה כי אין פסול בהחזרת חלק מכספי המשכנתא לידי הקונה ואף ערכה מסמך בנידון.

טענות המבקשת

4.       המבקשת טוענת כי דין התביעה להדחות על הסף וזאת מחמת התיישנות עילת התביעה כקבוע בתקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לטענתה, הרשלנות המיוחסת לה היא בגין ניסוח חוזה מכר דירה מיום 10.7.97 ובגין טיפול בהלוואת משכנתא שנטל קונה הדירה וכל האירועים האלו אירעו בחודשיים יולי -אוגוסט שנת 1997 ,ועל כן התיישנה התביעה לכל המאוחר בחודשים יולי אוגוסט שנת 2004.

5.       לחילופין, טוענת המבקשת כי עילת התביעה עמדה לתובע במשותף עם רעייתו המנוחה והוא לא הציג כל ראיות שהוא היורש הבלעדי ובשל כך יש לסלק את התביעה כולה או מקצתה בהעדר עילה או יריבות.

6.       המבקשת טוענת, בין היתר, כי חתמה על כתב התחייבות והסכמה לשעבוד  הדירה, על פי בקשת המשיב ורעייתו, וכי כספי התמורה שהוחזרו לקונה הוחזרו שלא על דעתה. כן טוענת המבקשת כי הנזקים שנגרמו למשיב נגרמו בשל רשלנותו שלו או של מי מטעמו.

דיון

7.       כללי ההתיישנות בתובענות נזיקיות מוסדרים בשני חוקים. האחד, ההוראות הכלליות הקבועות בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, והשני, ההוראה המיוחדת הקבועה בסעיף 89 לפקודת הנזיקין.

8.       התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה, בשאינו מקרקעין, היא שבע שנים, כאמור בסעיף 5 לחוק ההתיישנות. מניין התקופה מתחיל ביום שבו נולדה עילת התובענה לפי סעיף 6 לחוק.

"היום שבו נולדה עילת התביעה", הוא, איפוא, היום בו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב כלפיו על ידי החייב (הנתבע) ... מיום זה מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ. אילו הגיש התובע אותו יום תביעה לבית משפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות היה זוכה בפסק דין.

(ד"נ 32/84 עזבון ויליאמס נ' Israel British Bank , פ"ד מד(2) 265, 272-271)".ו

9.       המחלוקת בין הצדדים נסובה על מועד  התגבשות העובדות המהותיות במחלוקת ביניהם. המבקשת טוענת כי המעשים או המחדלים המצמיחים למשיב עילת תביעה התגבשו לכל המאוחר ביום 6.8.97, אז השיבו המשיב ורעייתו סך 31,323 ש"ח מכספי שיק הלוואה מובטחת במשכנתא אשר נמשך על ידי בנק המשכנתאות. כך, התיישנה התביעה לכל המאוחר באוגוסט 2004  בחלוף שבע שנים מיום הולדתה.

10.     המשיב טוען כי הואיל ועילת התביעה היא מעשה או מחדל על פי פקודת הנזיקין, יש להחיל את הוראת סעיף 89(2) לפקודה או לחלופין את 

סעיף 8 לחוק ההתיישנות. לטענת המשיב קיום הרשלנות נעלם מעיניו עד "למועד בו הגיש את תביעתו כנגד רוכשת הדירה...ביום 28.5.1998 , שכן  עד לאותו מועד , הבטיחה רוכשת הדירה כי תשלם את התמורה" (עמ' 2 לתגובה לבקשה לדחיית תביעה על הסף).

11.     נוכח העובדה כי מדובר בתביעה בגין רשלנות מקצועית, קיימת אפשרות כי במעמד חתימת החוזה או לחילופין בזמן השבת חלק מכספי המשכנתא מהקונה למוכר, לא הייתה לתובע האפשרות לדעת את העובדות המהוות את עילת התביעה, ולכן מניין תקופת ההתיישנות לא יכול לחול במועד זה.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות שכותרתו: "התיישנות שלא מדעת" קובע:

  "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה"