פסק-דין בתיק ברע 3206/05

המבקש, הוא הנתבע והתובע שכנגד, הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות בתל-אביב, שניתן ביום 8/12/05, על ידי כב' השופט ישי קורן, בעניין חוזה שכירות מיום 7/1/02.

העובדות הצריכות לעניין:

1.         המבקש הוא בעליה של דירת מגורים שנמצאת ברח' פנקס מס' 37 בתל-אביב (להלן: "הדירה"). ביום 7/1/02 נחתם בין הצדדים הסכם שכירות לפיו שכרה המשיבה מהמבקש את הדירה תמורת סך של 1,050 $ לחודש, לתקופה של 25 חודשים החל מיום 1/1/02 ועד ליום 31/1/04 (להלן: "תקופת השכירות המקורית") .

במסגרת ההסכם ניתנה למשיבה אופציה להאריך את תקופת השכירות ב- 24 חודשים נוספים בלא שתצטרך להודיע על  כך מראש. עוד הוסכם כי אי מימוש האופציה מותנה בהודעה של 90 יום מראש שתמסור המשיבה למבקש. לצורך הבטחת התחייבויותיה ובהתאם לקבוע בהסכם השכירות מסרה המשיבה למבקש שיק בנקאי על סך 14,000 ש"ח.  

2.         ביום 18/11/04 הגישה המשיבה תביעה לבית משפט לתביעות קטנות וטענה כי ביום 9/11/03 היא הודיעה למבקש על רצונה לעזוב את הדירה בתום תקופת השכירות המקורית ללא מימוש האופציה. המשיבה ציינה כי הודעתה זו נמסרה למבקש באיחור מה מאחר והיא הייתה חולה, אולם לטענתה המבקש אמר לה שהיא תוכל לעזוב את הדירה בהתראה של 60 יום מראש ולא של 90 יום מראש כפי שנקבע בהסכם. היא הוסיפה וטענה כי המבקש סירב לשחררה מהסכם השכירות בטענה שהיא איחרה במתן ההודעה מראש כפי שנקבע בהסכם,  ודרש ממנה לשלם דמי שכירות מלאים עבור כל תקופת האופציה או למצוא דייר חלופי. לטענתה המבקש מימש את השיק הבנקאי שהפקידה בידו שלא בצדק. לפיכך היא תבעה לקבל בחזרה את סכום השיק, וכן 3,000 ש"ח נוספים בשל ההוצאות שנגרמו לה לרבות הוצאות שכ"ט עו"ד.

3.         המבקש כרך  לכתב הגנתו תביעה שכנגד, וטען כי המשיבה עזבה את הדירה טרם סיום תקופת השכירות המקורית וטרם תחילת תקופת האופציה, ומכיוון שכך היא נותרה חייבת לו  דמי שכירות עבור חודש ינואר 2004. עוד הוא טען כי מאחר שלאחר עזיבת המשיבה את הדירה נותרה הדירה פנויה עד לתחילת חודש מרץ 2004 - הייתה המשיבה חייבת  לשלם דמי שכירות גם עבור חודש פברואר 2004. המבקש הוסיף וטען כי המשיבה הודיעה לו רק ביום 10/11/03 כי ברצונה לעזוב את הדירה ובכך הפרה את הוראת סעיף 3 ב' להסכם, כאשר לא נתנה לו הודעה מראש של 90 יום. הוא טען כי המשיבה הפרה גם את התחייבותה למצוא דייר חלופי ובשל עזיבתה הפתאומית את הדירה, הוא נאלץ להשכיר את הדירה  בסך של 1,000 $ לחודש בלבד שהוא סכום נמוך מהסכום שהמשיבה התחייבה לשלם. המבקש טען כי לאור האמור נגרם לו נזק בגובה של ההפרש בין דמי השכירות שהיה אמור לקבל מהמשיבה  בתקופת האופציה בסך של 1,128$ לחודש לבין דמי השכירות שקיבל בפועל 1,000 $  בחודש. עוד הוא טען כי לאור כל האמור הוא זכאי היה לממש את השיק הבנקאי, וגם לאחר מימוש השיק עדיין קיימת יתרת חובה למשיבה, זאת לאור ההוצאות שנגרמו לו בעקבות עזיבתה את הדירה . המבקש פירט את נזקיו בכתב ההגנה והתביעה שכנגד והם הסתכמו בסך של כ- 41,896 ש"ח.    

4.         בית משפט קמא, לאחר ששמע את הצדדים והתרשם מעדותם וממהימנותם, קיבל באופן חלקי את תביעתה של המשיבה ודחה את התביעה שכנגד אשר הוגשה על ידי המבקש. וכך קבע בין היתר בית משפט קמא בפסק דינו:

   " אני מאמין לתובעת כי יותר מפעם אחת אמר לה הנתבע כי אם הדירה אינה מוצאת חן בעיניה, היא זכאית לעזוב אותה בהתראה של 60 יום. אני מאמין לתובעת כי לקראת תום תקופת השכירות המקורית החליטה לאמץ את שאמר לה הנתבע ולהפסיק את השכירות" ...

5.         המבקש טוען בבקשתו זו כי בית משפט קמא טעה כשלא נענה לבקשתו והעביר הדיון בתביעה לבית משפט השלום, בשל מורכבות העניין והעדים הרבים שהעידו מטעמו.  לטענתו אי הענות לבקשתו זו, מנעה ממנו לחקור כראוי את העדים חקירות נגדיות שכן מסגרת הזמן שהועמדה לרשותו לא אפשרה זאת.

המבקש טוען כי בית משפט קמא הכריע את הסוגיה בתיק זה על סמך עדותה בעל פה של המשיבה כנגד ראיה בכתב - הוא הסכם השכירות כשקיבל את טענת המשיבה לפיה הוא אפשר לה ליתן הודעה של 60 יום בלבד על רצונה לסיים את תקופת השכירות. 

עוד הוא טוען כי בית משפט קמא כלל לא דן בטענותיו בדבר הנזקים שנגרמו לו על ידי המשיבה ולא נימק את החלטתו בעניין זה כלל.

עוד הוא טוען כי פסק הדין בעניין זה ניתן לא על ידי השופט ששמע למעלה ממחצית העדים בתיק שהם עדיו, שכן עדיו נשמעו על ידי כב' השופטת איילה גזית ואילו פסק הדין ניתן על ידי השופט ישי קורן.

6.         לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובפסק דינו של בית משפט קמא אינני מוצאת מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט.

אומנם אין זה רצוי כי שני שופטים יעסקו במלאכת שמיעת הראיות כאשר בסופו של דבר רק אחד מהם יתן את פסק הדין בתיק, מבלי שהתרשם מכל העדים אשר העידו בעניין הנדון. אולם במקרה זה עיון בפרוטוקול הדיון מעלה כי בדיון שהתקיים בפני כב' השופט קורן, אשר הוא זה שנתן את פסק הדין, נשמע גם עד מטעם התובע, והחשוב מכל נשמעו עדויות הצדדים עצמם.  פסק דינו של בית משפט קמא מבוסס על התרשמותו של בית המשפט מעדויות הצדדים עצמם ועל קביעות בעניין מהימנות הצדדים שהעידו בפניו. בית משפט של ערעור אינו מתערב בממצאים אלו כפי שנקבע בע"א 734/76 פלוני נ' אלמונים פ"ד לב(2) 661 עמ' 665:

"אין בית-משפט לערעורים מוכן להתערב בקלות בממצאי עובדה של בית-משפט קמא, בעיקר מן הטעם שאין לו אותו יתרון הקיים לפני בית- המשפט של הדרגה הראשונה מהתרשמות בלתי-אמצעית מן העדויות".

זאת ועוד. דיון ההוכחות האחרון שהתנהל בפני בית משפט קמא היה ביום 24/11/05 ופסק הדין ניתן ביום 8/12/05 דהיינו ימים ספורים לאחר מכן ויש להניח כי זכר היטב את התרשמותו מעדויות הצדדים.

7.         אין ממש בטענת המבקש לפיה בית משפט קמא לא התייחס לטענותיו בעניין הנזקים אשר נגרמו לו ולא נימק הכרעתו. בית משפט קמא הסביר מפורשות מדוע אינו מתייחס לטענותיו אלה של המבקש וכך הוא קובע בפסק דינו:

" אינני רואה מקום להידרש לרשימות הליקויים המפורטים בכתבי הטענות של התובעת ואף לא לרשימות הליקויים המפורטות בכתבי הטענות של הנתבע. אני סבור כי אין באלה כדי להוכיח את טענות הצדדים, ודי בכך ששוכנעתי כי התובעת החליטה לסיים את תקופת השכירות כ- 3 חודשים לפני סיומה המקורי והודיעה על כך לנתבע. לא שוכנעתי כי יש מקום לחייב את התובעת בעלות התיקונים שמבקש הנתבע להשית עליה.

8.         אין ממש גם בטענות המבקש הנוגעות לסירובו של בית משפט קמא להעביר התיק לבית משפט השלום ולכך שלא ניתנה לו ההזדמנות לחקור כראוי את העדים שהעידו.  סעיף 60 (ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע כדלקמן: