פסק-דין בתיק ברע 001375/05

1.         בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בנתניה (כב' השופטת אברמוביץ -קולנדר) מיום 1.2.05.

2.         המשיב 1 השכיר בית למשיבה 2.

            עניינה של התביעה שהוגשה על ידי המבקש לבית המשפט לתביעות קטנות, בדמי תיווך שהמבקש טוען שהוא זכאי להם, בקשר עם עסקת ההשכרה הנ"ל.

3.         בית המשפט קמא דחה את התביעה. הוא קבע כי המבקש לא הוכיח כי הוא היה הגורם היעיל לצורך הסכם השכרת הבית, שכן בית המשפט קיבל את גרסתה של המשיבה 2 לגבי האופן בו נוצר הקשר בין הצדדים. כך, נקבע כי אשתו של המשיב 1 פנתה אל המשיבה 2 ביוזמתה בעקבות מודעת שתלתה המשיבה 2 ברחוב. לכן, הקשר הראשוני בין הצדדים נוצר ללא קשר למבקש, ואף המו"מ שנערך ביניהם לאחר מכן - היה בהמשך לקשר ראשוני זה.

            ביחס למשיבה 2, קבע בית המשפט קמא גם כי לא התמלאה כלפיה דרישת הכתב והחתימה.

4.         המבקש טוען, כי הוכח שהוא הראה למשיבה 2 את הבית נשוא הסכם השכירות מבחוץ. לטענתו, העובדה כי פרטי הבית לא נרשמו בטופס התיווך מלכתחילה אלא הוספו על ידו בהמשך, אינה פוגמת בדרישת הכתב, מה עוד שיש "להגמיש" את דרישת הכתב שבחוק המתווכים.

            המבקש הוסיף וטען, כי בית המשפט קמא שגה כאשר קבע כי המבקש לא היה הגורם היעיל בהשכרת הנכס. זאת, לאור העובדה שהמבקש הראה למשיבה 2 את הבית מבחוץ.

            המבקש טען כי המשיבים ניסו להתחמק מתשלום דמי התיווך. עוד נטען כי לא היה מקום לדחות את התביעה נגד המשיב 2, שאף לא התייצב להעיד בפני בית המשפט קמא.

5.         כידוע, כאשר מדובר בפסק דין של בית המשפט לתביעות קטנות, לצדדים לא מוקנית זכות לערער על פסק הדין, אלא עליהם לבקש מבית המשפט רשות לערער. רשות זו אינה ניתנת אלא במקרים בהם קיימת טעות משפטית או עובדתית גלוייה על פני פסק הדין (ר' למשל בר"ע (י-ם) 244/90, יאיר נ. פרנקל).

            עוד יש לציין כי כידוע, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב, בדרך כלל, במימצאים עובדתיים שנקבעים על ידי הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדויות והתרשמה מהן.

6.         לאור הכללים שלעיל, אני סבורה כי אין מקום בעניננו לתת למבקש רשות לערער על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות.

            הטעם לכך הוא כי בית המשפט לתביעות קטנות קבע, על סמך התרשמותו מעדותה של המשיבה 2, כי המבקש לא היה הגורם היעיל בהתקשרות החוזית שבין המשיבים.

7.         על פי ההלכה הפסוקה, בעסקי תיווך, הכלל המנחה הוא כי המתווך זוכה בדמי תיווך כשבעקבות פעולתו התקשרו המוכר והקונה (בענייננו - השוכר והמשכיר) בהסכם ביניהם. הדגש איננו על ריבוי הפעולות האפשריות והשונות, ואף לא על טבען, אלא על יעילותה של הפעולה. במקרים מסויימים די לשם כך במסירת הכתובת של המוכר לקונה, אם מסירת הכתובת הספיקה כדי ליצור את הקשר שבין המוכר לקונה (ר' למשל ע"א 461/76, פטל נ. מרגלית, פ"ד ל"א (2) 412).

8.         ואולם, בענייננו, אף שהכתובת של הנכס נשוא הסכם השכירות הובאה לידיעת המשיבה 2 על ידי המתווך, המבקש (ועל כך אין מחלוקת; המבקש אף הראה לה את הבית מבחוץ), הרי שמסירת הכתובת הזו לא היתה הגורם שהביא בסופו של דבר לכך שהצדדים התקשרו ביניהם בהסכם השכירות. הסכם השכירות נכרת - כך קבע בית המשפט קמא - כתוצאה מכך שאשת המשיב 1 התקשרה למשיבה 2 לאור מודעות שהמשיבה 2 תלתה ברחוב. כאמור, לעניין זה קיבל בית המשפט קמא את עדותה של המשיבה 2 וקבע כי עדות זו היתה בהירה " ובית המשפט נותן בה אמון".

9.         עדותה של המשיבה 2 לעניין האופן בו נוצר הקשר בינה לבין המשיב 1, די בה כדי להביא לדחיית התביעה גם כנגד המשיב 1. כך, המבקש אינו טוען כי הוא הפנה את המשיב 1 אל המשיבה 2. המשיבה 2 העידה כי תלתה מודעות, וכי אשת המשיב 1 התקשרה אליה כתוצאה מכך. כלומר, הוכח האופן בו נוצר הקשר בין הצדדים. הסכם התיווך בין המשיב 1 לבין המבקש לא העניק למבקש בלעדיות על כל עסקת השכרה שתערך ביחס לביתו של המשיב 1.

            לכן, משנערכה בסופו של דבר עיסקה שהמבקש לא היה הגורם היעיל שהביא לעריכתה, אין המבקש זכאי לדמי תיווך גם מהמשיב 1.

10.        יצויין לענין זה כי המבקש טען שבהתאם להסכם התיווך, היה על המשיב 1 להודיע למבקש על כל משא ומתן שהוא מנהל ביחס לבית (ר' ס' 4 להסכם התיווך). ואולם, מעדותו של המבקש עצמו בבית המשפט קמא עולה, כי המשיב 1 אכן קיים את חובתו הנ"ל, והודיע למבקש " שהם במו"מ עם שוכרים" (ר' עמ' 2 שורה 2 לפרוט' ישיבת יום 31.1.05).  מכאן, שלא ניתן לקבוע כי המשיב 1 הפר את חובתו גם לענין זה.

11.        אינני סבורה, לאור כל האמור לעיל, כי יש לקבל את טענת הקנוניה שהעלה ב"כ המבקש, או כי יש מקום לקבוע כי המשיבים נהגו שלא בתום לב, תוך נסיון להתחמק מתשלום דמי התיווך למבקש. כאמור, על פי הגירסה העובדתית שהתקבלה על ידי בית המשפט קמא, המשיבים לא נהגו בחוסר תום לב, אלא נוצר ביניהם קשר ישיר, ללא תיווכו של המתווך. אין מדובר, במקרה דנן, בנסיבות בהן המשיבים נטרלו את המתווך ולא אפשרו לו להיות הגורם היעיל, תוך קשירת קשר "מאחורי גבו". מדובר בנסיבות בהן נוצר קשר מקרי בין המשיבים לבין עצמם ללא קשר למתווך, קשר שכתוצאה ממנו לא ניתן לקבוע כי המתווך היה הגורם היעיל להתקשרות הצדדים בהסכם השכירות.

12.        לכן, אני דוחה את בקשת רשות הערעור.