פסק-דין בתיק א 44909/03

מבוא

1.         בפניי תביעה לתשלום סך בש"ח השווה ל- 40,000 דולר. התביעה במקורה היתה תביעה שטרית, לתשלום סך של 130,879 ש"ח, אך לאחר שניתנה לנתבע רשות להתגונן, ביקש התובע רשות לתקן את התביעה ולהוסיף לה גם עילה של השבה.

2.         הנתבע החזיק בדירה ברח' הראשונים 14 בתל אביב במעמד של דייר מוגן ( להלן: "הדירה"). הזכות להרשם כבעלים בדירה היתה נתונה לסאמול השקעות וניהול נכסים בע"מ ( להלן: "סאמול").

3.         ביום 30.10.1995 נחתם "הסכם פינוי ופשרה" בין סאמול לנתבע ( להלן: "הסכם הפינוי"). הוסכם כי הנתבע יפנה את הדירה תוך שישה חודשים תמורת סך השווה ל- 160,000 דולר. נקבע לוח תשלומים לפיו התשלום האחרון, סך השווה ל- 120,000 דולר, ישולם לנתבע בעת פינוי המושכר בפועל. עוד נקבע כי צד שיפר את ההסכם הפרה יסודית, ישלם לצד הנפגע פיצוי מוסכם בסך השווה ל- 30,000 דולר. להבטחת הפינוי עשה הנתבע שטר חוב ע"ס 90,000 ש"ח, צמוד לדולר ארה"ב, ומסר אותו לידי התובע, עו"ד במקצועו ומי שייצג את סאמול במסגרת ההסכם. התובע החזיק בשטר בנאמנות על מנת להחזירו לנתבע עם פינוי הדירה (ראה ס' 9 להסכם הפינוי).

4.         סאמול לא עמדה בתשלומים לפי הסכם הפינוי והנתבע לא פינה את הדירה. במועד מאוחר יותר, נחתמה תוספת להסכם, המכונה " נספח להסכם פינוי ופשרה" ( להלן: "התוספת"), ובה צויין כי הנתבע היה צריך לפנות את הדירה עד ליום 1.5.1996 אך לא עשה כן הואיל וסאמול לא שילמה לו סך של  120,000 דולר. בס' 2 לתוספת נקבע כי " ההסכם תקף ולא הופר". בס' 4 לתוספת נקבע כי " יתרת הסכום של 120,000 $" תשולם בתשלומים כמפורט בתוספת. נקבע כי סך של 10,000 דולר ישולם במעמד החתימה והתשלום הבא יבוצע ביום 1.6.1996. מכאן ניתן להסיק כי התוספת נחתמה במועד כלשהו לאחר יום 1.5.1996 (כי הצדדים מציינים בלשון עבר שהדירה לא פונתה במועד זה), ולפני יום 1.6.1996 (כי הצדדים מציינים אותו בלשון עתיד כמועד לתשלום הבא). עוד ניתן להסיק מן התוספת כי סאמול שילמה לנתבע סך השווה ל- 40,000 דולר קודם לחתימתה (שכן נאמר בתוספת כי היתרה לתשלום הינה 120,000 דולר), ועוד סך השווה ל- 10,000 דולר שולם בעת החתימה על התוספת, כפי שנרשם בה. אמור מעתה כי הנתבע קיבל מסאמול סך כולל השווה ל- 50,000 דולר על חשבון התמורה הכוללת בגין פינוי הדירה. הנתבע גם הודה בכך בס' 16 לכתב הגנתו המתוקן, וכן בס' 58 לסיכומיו.

5.         סאמול לא עמדה במועדי התשלום לפי התוספת והנתבע לא פינה את הדירה (ראה הודאתו כי מעולם לא פינה את הדירה, בע' 5 לפרוטוקול). עם זאת, הוא רכש דירה אחרת ביום 31.1.1996 ועבר להתגורר בה. את הדירה שבמחלוקת השכיר מאז שנת 1996 (ראה הודאתו בע' 5 לפרוטוקול).

6.         ביום 25.8.1996 המחתה סאמול, באמצעות מנהלה אלכס קפלן, לתובע, את זכויותיה כלפי הנתבע ( מוצג ת/2). ההמחאה בוצעה עקב חוב כספי שחבה סאמול לתובע (ראה הסכם הלוואה מיום 30.4.1996 מוצג ת/1, לפיו הלווה התובע לסאמול סך בש"ח השווה ל- 160,000 דולר). בכתב ההמחאה נרשם:

            " אני ממחה לך בזה, בשמי ובשם חברת סאמול ... את כל זכויותינו הכספיות והאחרות כנגד ה"ה מיכאל ודורית חדד ... בגין כספים ששילמנו להם בשיעור של 70,000 דולר עבור פינוי דירתם, ואשר לא פונתה על ידם עד היום הזה."

7.         התובע טען כי במסגרת המחאת הזכויות של סאמול לטובתו, המחתה לו סאמול את שטר החוב, כאשר הוא אינו נוקב בשם הנפרע. על כן רשם התובע את עצמו כנפרע, ומכאן שהוא אוחז כשורה בשטר.

8.         ביום 17.2.2002 רכש הנתבע את זכויותיה של סאמול בדירה מאת כונס הנכסים שמונה על זכויותיה, תמורת סך השווה ל- 50,000 דולר. יצוין כי כונס הנכסים של סאמול הוא גם בא כוחו של הנתבע בהליך הנוכחי. עוד קודם לכן, ביום 9.2.2000, חתם הנתבע על כתב ויתור לטובת כונס הנכסים של סאמול, לפיו הצהיר, בין השאר:

" הנני מצהיר, מודיע ומתחייב כי הנני מוותר על כל זכויותי, ככל שישנן כאלה, מכח הסכם הפינוי והפשרה אשר נערך ונחתם ביני לבין סאמול ... ואהיה מנוע מלטעון לכל זכות ו/או חוב כלפי כונס הנכסים ו/או כלפי החייב ו/או כלפי מאן דהוא בקשר עם הסכם הפינוי."

9.         אין חולק כי הנתבע לא החזיר מעולם את הכספים שקיבל מאת סאמול, הגם שלא פינה את הדירה.

10.        בהחלטתי מיום 14.7.2003 ציינתי כי אין בסיס להפעלת שטר החוב נגד הנתבע, שכן  הוא נועד להבטיח פינוי של הדירה רק לאחר שמלוא התמורה תשולם לנתבע. משלא שולמה התמורה במלואה, אין מקום להפעיל את שטר החוב למרות שהנתבע לא פינה את הדירה. עוד ציינתי כי לכאורה הנתבע התעשר על חשבון סאמול, שכן לא השיב מעולם את מה שקיבל על חשבון הסכם הפינוי, ועל כן ייתכן כי עומדת לסאמול הזכות לתבוע השבה.

11.        בעקבות החלטתי זו הגיש התובע ביום 29.3.2004 בקשה לתיקון התביעה כדי להוסיף את עילת ההשבה. הנתבע התנגד לבקשה בנימוק שעילת ההשבה התיישנה. ביום 10.5.2004 נעתרתי לבקשת התיקון. ציינתי כי בשלב זה לא ברור מתי נולדה עילת ההשבה, ועל כן לא ניתן עדיין לקבוע כי עילת ההשבה התיישנה.

האם הנתבע ביטל את הסכם הפינוי, ומתי

12.        הנתבע טען בכתב הגנתו ובתצהירו כי בחודש יולי 1996 נפגש עם אלכס  קפלן, מנהלה של סאמול, והודיע לו על ביטול הסכם הפינוי מחמת הפרתו היסודית על ידי סאמול (בסיכומיו הוא טוען משום מה כי הביטול נעשה בחודש אוגוסט). על כן, תביעת ההשבה התיישנה, שכן חלפו למעלה משבע שנים מאז בוטל הסכם הפינוי ועד לתיקון כתב התביעה. על כך השיב התובע בסיכומיו כי טענת הביטול הומצאה בדיעבד רק כדי לגרום להתיישנותה של תביעת ההשבה.

13.        השאלה הראשונה שיש לדון בה איפוא, היא האם ומתי בוטל הסכם הפינוי.

14.        גירסתו של הנתבע בענין ביטולו של הסכם הפינוי בחודש יולי 1996 אינה מהימנה עליי, מחמת הצטברותם של מספר גורמים, כמפורט להלן:

(א)        הטענה בדבר ביטול הסכם הפינוי אינה נתמכת במסמך כלשהו. הנתבע טוען כי הודעת הביטול ניתנה בעל פה, אך טענה זו מפוקפקת על פניה, לנוכח העובדה שהן הסכם הפינוי והן התוספת הועלו על הכתב.

(ב)        הטענה בדבר ביטול הסכם הפינוי מעוררת קושי: אם אכן הסכם הפינוי בוטל, כיצד זה לא נדרש הנתבע על ידי סאמול להשיב לאלתר את הכספים שקיבל? הרי באותה עת סאמול כבר היתה שקועה בחובות, שמנעו ממנה להשלים את ביצועו של הסכם הפינוי.

(ג)         לאמיתו של דבר, לא היה לנתבע אינטרס אמיתי לבטל את העיסקה, גם אם סאמול הפרה אותה באופן יסודי. הנתבע הורשה לפי התוספת להשכיר את הדירה לשוכר מטעמו (ס' 5 לתוספת) וכך גם נהג. ביטול הסכם הפינוי לא היה מיטיב את מצבו של הנתבע בשום צורה ואופן, שכן הוא ממילא לא היה זקוק לדירה לצורך מגורים, לאחר שעבר להתגורר בדירה אחרת. גם לא היתה לנתבע כל אפשרות להתקשר בהסכם דומה עם מישהו אחר כדי להקטין את נזקיו הנטענים- מטבע הדברים, דייר מוגן יכול לקבל דמי פינוי אך ורק מהבעלים של הנכס. על כן, הסטטוס קוו שנוצר - הפסקת ביצועו של הסכם הפינוי לאחר שהנתבע שלשל כבר לכיסו סך השווה ל- 50,000 דולר והמשיך להחזיק בדירה ולהשכירה לצד שלישי- היה דבר שהנתבע יכול היה להשלים עימו לאורך זמן. האלטרנטיבה- ביטול ההסכם, והחזרת התמורה שקיבל- לא היתה משפרת כהוא זה את מצבו, אלא ההיפך. למעשה, במצב שנוצר הנתבע נהנה מכל העולמות- הוא המשיך לנהוג מנהג בעלים בדירה, ליהנות מפרות השכרתה לצד שלישי, ובד בבד הותיר תחת ידיו את המקדמה שקיבל. על כן, האפשרות כי הנתבע ביטל את הסכם הפינוי, בניגוד לאינטרס שלו עצמו, נשמעת בלתי סבירה בעליל. לכל היותר ניתן להניח כי הנתבע הבהיר לקפלן כי לא יפנה את הדירה עד לקבלת מלוא התמורה, אך הודעה כזו אינה מהווה ביטול של הסכם הפינוי. מאידך, גם סאמול לא היתה יכולה לבטל את הסכם הפינוי, שכן היא זו שהפרה אותו, וזכות הביטול נתונה רק לנפגע ולא למפר. אני מוכן להניח כי ההפרה גרמה נזק לנתבע, שתכנן לעשות שימוש בכסף שיקבל לצורך מימון רכישתה של דירתו החדשה, אך ביטול ההסכם היה רק מחמיר את מצבו של הנתבע. על כן, מבחינתו שלו, השארת הסטטוס קוו על כנו היתה בבחינת הרע במיעוטו.