פסק-דין בתיק א 44618/04

התביעה

1.         התביעה שבפני, עניינה בדרישה לתשלום דמי שכירות וסילוק ידו של הנתבע, מדירת התובעות, בשל טענתן, כי הנתבע לא שילם את דמי השכירות ובכך הפר הפרה יסודית את הסכם השכירות.

במקביל לתביעה זו, התנהלה בין הצדדים, בבית משפט זה (בפני מותב אחר), תובענה נוספת שגם עניינה, בקשר  לערבות בנקאית שניתנה ע"י הנתבע למשכירה בקשר עם אותו הסכם השכירות שנכרת בין הצדדים.

באותה תובענה ניתן פסק דין  בו נקבע, כי הנתבע הפר את הסכם השכירות הפרה יסודית  כשלא שילם את דמי השכירות במלואם ולכן נקבע, כי הערבות מומשה כדין ע"י המשכירה .

שני הצדדים גם יחד, טוענים לקיומו של השתק פלוגתא עקב פסק דין זה, אלא שהם חלוקים, בקשר לנפקותו של אותו פסק דין, כשכל אחד מהם טוען, כי פסק דין זה מביא לתוצאה לפיה, עליו לזכות בתובענה שבפני.

הסוגיה העיקרית שתידון להלן הינה: האם בעקבות מתן פסק הדין האמור לעיל, חל בעניינם של הצדדים השתק פלוגתא ומה נפקותו של השתק זה לעניין תובענה זו. דהיינו, האם יש לדחות את התביעה על הסף, כטענת הנתבע, או שמא יש לקבל את התביעה ולהורות על פינוי הנתבע מהמושכר כטענת התובעות.

רקע עובדתי

2.         התובעות הינן אם וביתה, אשר הגישו תביעה כנגד הנתבע;

             התובעת 1 הינה הבת  והבעלים של דירת מגורים אשר הושכרה לנתבע (להלן : "הבת").

                        התובעת 2 הינה האם ומיופת כוחה של הבת לטפל בכל ענייני הדירה (להלן: "התובעת").

3.         ביום 09.11.03, התקשרה התובעת, בהסכם שכירות שאינה מוגנת, עם הנתבע, לפיו שכר           הנתבע מהתובעת  בית ברחוב ז'בוטינסקי 31, בעיר אזור (להלן: " המושכר).

             בהסכם השכירות לא נכתב, כי התובעת הינה מיופת כוחה של הבת, אלא צוין, כי הינה "הבעלים של המושכר" ורק במהלך שמיעת הראיות, אישרה ואישררה הבת, את עובדת היות אמה, מיופת כוחה.    

בהתאם להסכם השכירות, שכר הנתבע את המושכר, למשך שנתיים מיום 01.01.04 ועד ליום 31.12.05. ולנתבע ניתנה האופציה להאריך את תקופת השכירות לשנתיים נוספות עד ליום 31.12.07 (להלן :" הסכם  השכירות").

4.         הנתבע התחייב לשלם לתובעת סך השווה ל- 1,000$ בגין כל חודש שכירות, אחת ל- 3 חודשים מראש (להלן: "דמי השכירות").  

5.         המחלוקת ותחילתו של הסכסוך שהתפתח בין הצדדים, מאז חתימת הסכם השכירות ועד היום, מקורו בשאלת הקמתה של גינה, בחצר המושכר.

             בהתאםלהסכם השכירות הסכימו הצדדים, כי התובעת תקים גינה במושכר ומשזו לא הוקמה, פנה הנתבע,  לתובעת בדרישה, כי תמלא אחר מחויבותה ותקים את גינת הנוי.

התובעת ביקשה מהנתבע, כי יועברו אליה הצעות מחיר להקמתה של גינה שכזו, על מנת שתוכל לקיים את התחייבותה, ולטענתה, עוד בטרם קיבלה את הצעות המחיר, ובניגוד מוחלט להוראותיה, החליט הנתבע על דעת עצמו להקים את גינת הנוי, והוא קיזז את סכום עלות הקמתה של הגינה ועלות הציוד שרכש, מדמי השכירות, ללא הסכמתה ובאורח חד צדדי.

לטענת התובעת, נודע לה על עצם הקמת הגינה, רק מביקור שביצעה במושכר וכשגילתה זאת, דרשה (באמצעות בנה ) מהנתבע, להחזיר את המצב לקדמותו.

הנתבע עמד על דעתו, כי הוא זכאי היה להקים את הגינה ולקזז מדמי השכירות את ההוצאות שהוציא במקום  התובעת, ולפיכך קיזז סך 5,900 ש"ח בגין הקמת הגינה, סך נוסף של 932 ש"ח, בטענה כי רכש ציוד נוסף לגינת הנוי ובנוסף קיזז הנתבע מדמי השכירות, סך של 646 ש"ח בגין רכישת אביזרי תאורה לדירה והתקנתם.     

הסכום הכולל שקיזז הנתבע היה בסך של 7,478 ש"ח (להלן: "סכום הקיזוז").

6.         לטענת התובעות, כבר בעת שהיה על הנתבע, לשלם את התשלום הראשון ביום 1.4.04 בגין שלושת החודשים-  אפריל, מאי ויוני- הוא הפר מחויבותו, כאשר מסכום השווה ל- 3000$, הוא הפחית על דעת עצמו, באופן חד צדדי וללא הסכמתן, את סכום הקיזוז, ובכך הפר את החוזה הפרה יסודית, המזכה אותן בסעד של פינוי ובתשלום הסכום שהופחת.