פסק-דין בתיק א 37222/04

התובעת היא חברה קבלנית לבניה; הנתבעים הם קבוצה של שמונה בני זוג, אשר רכשו דירות (למעשה רכשו זכויות חכירה באותן דירות) בבנין שנבנה על ידי התובעת ביישוב אלעד.

מערכת היחסים שבין הנתבעים לתובעת הולידה שני הליכים משפטיים, שאחד מהם הסתיים בפסק דין שניתן על ידי כב' השופט חגי ברנר בתיק אז' 183732/02 (מוצג מס' 1 בתיק מוצגי הנתבעים) שם נפסקו לטובת הנתבעים דכאן סכומים שונים בגין איחור במסירת דירותיהם, לרבות פיצויים בגין עוגמת נפש הכרוכה בכך.

עניינה של התביעה כאן הוא תשלום יתרת חוב המגיעה מכל אחד מהרוכשים (או מזוגות  הרוכשים) שעיקרה, הפרשי הצמדה למדד, כפי הגדרתו בחוזי הרכישה, וכן ה פרשי מע"מ, ששיעורו עלה באחוז אחד נוסף מאז חתימת חוזי הרכישה ועד למועד הגשת התביעה; כן ביקשה התובעת לחייב את הנתבעים בתשלומי פיצוי מוסכם בשיעור של 10% מערך החוזה, של כ"א מהם, עקב הפרות יסודיות של החוזים שהתבטאו לטעמה  באי תשלום הסכומים האמורים לעיל, וכן בכך שהנתבעים לא תחמו במועד על חוזי חכירה עם מינהל מקרקעי ישראל באשר לדירותיהם ולא החזירו לתובעת ערבויות מכר.

בהתחשב בדרך הדיון לה הסכימו הצדדים, כפי שלהלן, לא מצאתי לנכון להוסיף לפרט את מהות הסכסוך וראיות ונימוקי הצדדים, אלא ככל הדרוש להבנת פסק דין זה, כפי שלעיל ולהלן.

לקראת שמיעות הראיות בתיק, לאחר שהוגשו תצהירי עדויות על ידי הצדדים, לרבות תיק מוצגים שהוגש על ידי הנתבעים, הגיעו הצדדים לידי הסכמה, שניתן לה תוקף של החלטה, לפיה הסמיכו הצדדים את בית המשפט לדון בסכסוך על פי הסמכות הנתונה לו בסעיף 79א. לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד - 1984.

בדיון בדרך האמורה, אין בית המשפט נזקק לקביעה של העובדות או של המסקנות המשפטיות העשויות להיות מוסקות מהן, אלא הוא בוחן את הראיות, ככל שהוגשו לו, ואת טיעוני הצדדים, ככל שמובאים בפניו ופוסק את הדין תוך שיקלול הסיכונים והסיכויים של כל אחד מהצדדים ועל דרך ובמגמת פשרה.

במקרה זה עמדו בפני כאמור תצהירי הצדדים והמסמכים שהוגשו במסגרתם או בתיק המוצגים וכן הגישו הצדדים טיעונים קצרים, כפי שהוסכם, ובנוסף התרתי לתובעת הגשת טיעוני תשובה קצרים.

בבואי לפסוק את הדין במקרה זה, ועל פי האמור לעיל, עמדו בפני, בין היתר, הנתונים והשיקולים הבאים:

1.                  נותר ככל הנראה חוב של הנתבעים שמקורו בהפרשי הצמדה והפרשי מע"מ כפי שתואר לעיל.

2.                  סביר בעיני, שגם אם הפרה התובעת את החוזים עם הנתבעים ואלו זכו בפיצויים כפי שנפסק בתיק הקודם הנזכר לעיל, אין בכך כדי למנוע מהתובעת להיות זכאית לתשלום יתרת המחיר הנובעת מההפרשים שלעיל.

3.                  באמור לעיל הונחיתי מהפסיקה לפיה הפרשי הצמדה וריבית, ובוודאי הפרשי הצמדה, אינם בגדר עונש או תוספת אלא הם באים לשמור על ערך הכסף או על ערך הכסף ותמורה לשימוש בו [ ע"א 330/78 המהפך אגודה שיתופית בע"מ נ. פקיד השומה למס הכנסה, פד"י לה2 עמ' 499; ע"א 160/84 יהלומי פלגת בע"מ נ. דוד פינסקי, פד"י מ4 עמ' 572; ע"א 5080/90 יורם קפלן ואח' נ. מנהל מס שבח מקרקעין נצרת, פד"י מז4 עמ' 561 ].

4.                  כמו כן ראיתי לנכון להביא בגדר שיקולי את האמור בסעיף 6 לחוק מס ערך מוסף תשל"ו - 1976.

5.                  נתתי דעתי לטענות הנתבעים לפיהן סכום השערוך המגיע לתובעת לא כומת כראוי תוך הצגת חשבונות שונים וסותרים וכן הבאתי בחשבון את טענות התובעת בעניין זה בכל הנוגע לחקירתו של העד מטעמה בהליכי הביניים.

6.                  שקלתי את נתוני העיסקה לצורך בחינת השאלה האם יש בהפרות הנטענות משום "הפרות יסודיות" המזכות בפיצוי המוסכם.

7.                  נתתי דעתי למערכת היחסים שבין הצדדים בכל הנוגע לקיומם או הפרתם של החוזים נשוא  התביעה.

8.                  התייחסתי להתכתבויות בין באי כח הצדדים בכל הנוגע להפעלת ייפוי הכח שניתן בידי באי כח התובעת ומועדי קבלת החזקה בדירות.

בהתחשב, בין היתר, בכל האמור לעיל, ובמגמת פשרה, אני קובע שהנתבעים ישלמו לתובעת סכום של -.55,000 ש"ח, נכון למועד כתיבת פסק הדין.

הסכום הנ"ל יתחלק בין הנתבעים באופן פרופורציוני לסכומים שנתבעו מהם לעניין הפרשי המחיר כמפורט בסעיף 14 לתצהיר התובעת.

לא ניתן להחזיר אגרה בהתחשב בפסיקת הדין שברע"א 9493/04  עו"ד יורם קפון נ. מדינת ישראל ואח' .