פסק-דין בתיק א 33255/05

מבוא וטענות הצדדים

1.       האם רשאי מבטח לשלם תגמולי ביטוח אחריות לצד שלישי, בפשרה, ולדרוש מן המבוטח לשאת בדמי ההשתתפות העצמית, חרף אי-שיתופו של המבוטח בהליך, ואף חרף התנגדותו? בשאלה זו, ובתשובתו של סעיף 68 בחוק חוזה הביטוח, נחלקו הצדדים בענייננו.

2.       התובעת ביטחה את האוטובוס של הנתבעת בביטוח אחריות. התקבלו תביעות של הניזוק (ביום 18.7.00; להלן: תביעה א') ושל מבטחתו (ביום 30.1.01; להלן: תביעה ב'), שלפיהן ביום 2.8.99 התרחשה תאונה, ובמהלכה פגע נהג האוטובוס של הנתבעת במראה הצדית של האוטובוס של הניזוק.

3.       הנתבעת המציאה את הודעת הנהג ברכבה שלפיה כפר בפגיעה ברכב הצד השלישי. מכל מקום, הנזק הנטען על ידי הצד השלישי לא היה אלא "שפשוף קל בקצה בית המראה".

4.       התובעת, בלא לערב בהליך את הנתבעת ונהגה, התפשרה עם התובעים. לסילוק תביעה א', בסך 11,326 ש"ח, שילמה 3,500 ש"ח ביום 6.3.01. לסילוק תביעה ב', בסך 4,879 ש"ח, שילמה 5,703 ש"ח ביום 20.7.04.

5.       בעקבות התשלומים האמורים, דרשה התובעת מהנתבעת את דמי ההשתתפות העצמית בסך 3,852 ש"ח; אשר לפי התנאים הכלליים צמודים למדד מיום הוצאת הפוליסה ביום 30.8.99. בתביעה נתבע סכום זה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום עד יום הגשת התביעה, בסך 5,365 ש"ח.

6.       הנתבעת סירבה לדרישה. לשיטתה, בהסתמך על עדות נהגה, התביעות של הצדדים השלישיים לא היו מוצדקות, ולא היה סביר מצד התובעת להיענות להן בכלל. בפרט לא היה סביר מצד התובעת להיענות להן במבלי לערב בתהליך את הנתבעת, למעשה מבלי להודיע לה כלל על קיומו, וכן מבלי לתת את המשקל המתאים לעדותו של נהג הנתבעת, הן לעניין עצם החבות והן לעניין גובה הנזק.

7.       הנתבעת טוענת כי התנהלותה של התובעת כאמור הייתה מנוגדת להוראותיו של סעיף 68 בחוק חוזה הביטוח, שהנו קוגנטי לאור סעיף 71(א) באותו חוק, ואשר לפיו אין המבטח רשאי לשלם תגמולי ביטוח לצד השלישי חרף התנגדותו (תמת-הלב והסבירה) של המבוטח. לפיכך אין גם נפקות לתניה בסעיף 14(א) בתנאים הכלליים בפוליסה (ה'ז'קט'), שלפיה מוענקת למבטח פררוגטיבה אוטונומית לנהל בשם המבוטח את ההגנה בתביעות של צדדים שלישיים, ולהתפשר בהן.

8.       הנתבעת הצביעה על כך שהתביעות נוהלו מטעם התובעת על ידי עורכי דין שונים, ככל הנראה מבלי שהאחד ידע על האחר. לפיכך תום-הלב של התובעת צריך להיבחן בכל תביעה בנפרד. בהקשר זה מציינת הנתבעת שהפשרה הראשונה הייתה בסכום הנמוך מסכום ההשתתפות העצמית. גם בפשרה השנייה הייתה הנחה, בהיעדר מודעות לתביעה הראשונה כאמור, כי עיקר הסכום (כ-70%) מצוי בתחום ההשתתפות העצמית. המשמעות היא שנציגי התובעת התפשרו, בחוסר תום-לב, על חשבון הנתבעת; מבלי לערב אותה ובניגוד לעמדתה. עוד מציינת הנתבעת כי הפשרה השנייה הייתה גבוהה מסכום התביעה, דבר שמטיל גם הוא צל על סבירותה.

9.       התובעת סבורה כי סעיף 68 בחוק חוזה הביטוח, לפי פירושו הנכון, ואין-צריך-לומר סעיף 14(א) בתנאים הכלליים בפוליסה, מותירים בידי המבטח את הסמכות לנהל את יריבותו הישירה עם הצד השלישי לפי שיקול דעתו הסביר, ואינם מאפשרים למבוטח זכות לשלול פשרה סבירה העשויה להקטין את חבותו של המבטח.

10.   התובעת טוענת כי הפשרות היו סבירות ונבעו משיקול דעת מקצועי. אומר כבר כעת כי התובעת לא הראתה זאת. לא צורפו חוות דעת של עורכי הדין שטיפלו בתביעות. לא נעשה ניסיון להציג את השיקולים שעמדו ביסוד ההערכה כי מוטב להתפשר בסכומים הנדונים, ולשכנע בסבירותם. דבר זה התבקש במיוחד לגבי תביעה ב', בה סכום הפשרה היה גבוה מסכום התביעה. לא צורפה גם חוות דעת שמאי בעניין הנזק שנגרם, אשר לפי הסכומים אינו מתיישב, לכאורה, עם תיאורו של נהג הנתבעת. לא ברור גם הצידוק להכיר ביום עמידה של האוטובוס של הצד השלישי, בגלל תיקון 'קוסמטי'-לכאורה במראה הצדית. לא ברור גם היחס בין שתי התביעות, שלכאורה נתבע בהן בכפל הנזק הישיר.

סעיף 68 בחוק חוזה הביטוח

11.   סעיף 68 בחוק חוזה הביטוח (להלן: 'סעיף 68' או 'הסעיף') קובע כי -

בביטוח אחריות רשאי המבטח - ולפי דרישת הצד השלישי חייב הוא - לשלם לצד השלישי את תגמולי הביטוח שהמבטח חייב למבוטח, ובלבד שהודיע על כך בכתב למבוטח 30 ימים מראש והמבוטח לא התנגד תוך תקופה זו; אולם טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי המבוטח תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי. (ההדגשה הוספה).

תוצאותיה של הפרת החובה להודיע למבוטח

12.   בפסיקת בתי המשפט מסתמנת נטייה לשלול מן המבטח את זכותו לדמי השתתפות עצמית מן המבוטח במקרה שבו לא קוימה חובת ההודעה האמורה. מחדל זה שולל מן המבוטח את ההזדמנות להתנגד לתביעתו של הצד השלישי, ואולי גם לשכנע בצדקת גרסתו שלפיה המבוטח אינו אחראי לנזקו של הצד השלישי ועל כן אין הצד השלישי זכאי לתשלום מן המבטח. פסיקה זו זכתה להסכמת מלומדים [מאיר יפרח, רפאלה חרל"פ, ששון - דיני ביטוח, מהדורה שנייה 2001 (להלן: 'ששון'), 184-186; שחר ולר, "ניגוד עניינים בביטוח אחריות וכמה הערות על זכות התביעה הישירה של הניזוק", עלי משפט ה (תשס"ו) 217 (להלן: 'ולר'), 244. לאסמכתא שמביא ששון בהערת-שוליים 31, ולאלו שמביא ולר בהערת-שולים 74, ניתן להוסיף את פסק הדין מיום 22.8.05 ב-ת.א. (שלום ת"א) 112457/01 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' פרי].

13.   דומני כי נדרש ליבון נוסף של הטעם העומד ביסוד התוצאה של שלילת הזכות להשתתפות עצמית במקרה של הפרת החובה הסטטוטורית להודיע למבוטח, ושל הטעם שמחמתו לא תהיה זו בהכרח התוצאה היחידה של ההפרה.

14.   המלומד ולר [שם, 243-244] עומד על כך שמדובר בהפרה המזכה בפיצוי. אולם לא בואר מדוע על הפיצוי להיות דווקא בגובה ההשתתפות העצמית. יתכן מצב שבו מודה המבוטח, בדיעבד, כי הפשרה הייתה טובה ולו הודיעו לו עליה, והיו מסבירים לו את טעמיה כפי שהוסברו במשפט, היה מסכים לה. במקרה כזה, לא נגרם נזק עקב ההפרה.

15.   יתכן שיש מקום לפסוק פיצוי בגין עצם הפגיעה באוטונומיה של המבוטח, או פיצוי עונשי בגין הפרת החובה הסטטוטורית, ולצורך הכוונת התנהגות עתידית של המבטחים. אולם אין כל יסוד להנחה כי פיצוי כאמור יהיה בהכרח חופף את גובה ההשתתפות העצמית במקרה הנדון.

16.   יוזכר כי חוק חוזה הביטוח מאופיין בגישה מעשית ומידתית, שלפיה גם הפרת חובה מצד המבוטח אינה גוררת בהכרח את פקיעת הביטוח, אלא יש לבחון את הנזק שנגרם למבטח ולהפחית את חבותו במידה המתחייבת מכך [חוק חוזה הביטוח, סעיפים 7(ג), 8(ג), 24(א), 58, 59(ב), 60 ו-61(א); למעט מקרים של מרמה, הגוררת הפטר מוחלט (סעיפים 25 ו-26)].

17.   ולר מדמה את שלילת ההשתתפות העצמית ל"פיצוי מוסכם", אולם סבורני כי המשל אינו דומה לנמשל. אין מדובר בחובה חוזית, ואין בחוזה תניה של 'פיצוי מוסכם' בגין הפרתה. אני מסכים להמשך דבריו של ולר שם בדבר החשיבות בהרתעת המבטחים מלהפר את חובת ההודעה, שבקיומה תלוי מימושה של זכות ההתנגדות הסטטוטורית של המבוטח. אולם יש לקרוא לילד בשמו: 'פיצוי עונשי', המקוזז כנגד החיוב בדמי השתתפות עצמית. אם בפיצוי עונשי מדובר - יש נפקות לשאלות כגון נגישותו התקשורתית של המבוטח; תוכן הודעתו למבטח על האירוע ומה שהמבטח היה רשאי להסיק ממנה בדבר התייחסותו של המבוטח לתביעה; היכרותו של המבטח עם מידת מעורבותו של המבוטח במקרים קודמים של תביעות צד שלישי ומידת נכונותו לסמוך על שיקול דעתו של המבטח במקרים כאלה, וכדומה.

18.   אם מדובר בפיצוי בגין שלילת ההזדמנות להתנגד לתביעת הצד השלישי, יש לבחון איזו "תחמושת" הייתה באמתחתו של המבוטח, ומה גודל הסיכוי כי לו ניתנה לו ההזדמנות להשתמש בה - היו תוצאות ההליך שונות. מדובר, למעשה, בראש נזק של 'אבדן סיכויים' לזכייה, או לתוצאה עדיפה, בתביעת הצד השלישי. שיעור הפיצוי שיש לפסוק למבוטח בראש נזק זה הוא כשיעור תוחלת הנזק (הסתברות התרחשותו מוכפלת בגודלו לו התרחש) שנגרם למבוטח.