פסק-דין בתיק א 22689/06

1.       ביום 25.11.99 נפגע התובע, יליד 1961, בתאונת דרכים במסגרת עבודתו כמבקר אוטובוסים בחברת "דן", כאשר דלתות אוטובוס נסגרו על גופו. הנתבעים חלקו תחילה על חבותם לפצות את התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: " החוק"), אך זנחו טענה זו בסיכומיהם. המחלוקת בין הצדדים בהתאם לסיכומים היא בנושא הנזק בלבד. בתיק נשמעו ראיות.

2.       התובע התלונן על פגיעה ביד וכתף שמאל ולאחר מכן גם בצוואר. התובע עמד בפני ועדות רפואיות של המוסד לביטוח לאומי. ועדה רפואית לעררים קבעה בישיבתה מיום 26.5.00 כי לתובע נותרה  נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין פגיעה בצוואר, על פי סעיף 37(8) א' דומה לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי  עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: " תקנות הביטוח הלאומי"), אשר דנה במצב של שבר בגוף חוליה שהתרפא ללא תזוזה ניכרת וללא הגבלות בתנועה. ועדת העררים ציינה כי אמנם תנועות הצוואר אינן מוגבלות כאשר עוקבים אחר התנהגות התובע בהיסח הדעת אך למרות זאת היא מקבלת את תלונות התובע בדבר כאבי צוואר ו"היתפסות" הצוואר כקשורים לתאונה וכנזק שנגרם מהתאונה, זאת לאור התלונות בנושא זה כחודש לאחר התאונה. לא הוגשה בקשה להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי וממילא לא הובאו ראיות כאלו. לפיכך, קביעת המוסד לביטוח לאומי באשר לנכות הרפואית שנגרמה לתובע, לרבות בדבר הקשר הסיבתי בין נכות זו ובין התאונה, מחייבת בתיק זה כקביעה על פי דין בהתאם לסעיף 6ב לחוק ודין טענות הנתבעת בדבר העדרו של קשר סיבתי כזה להידחות.

3.       באשר לפגיעה התפקודית. הנתבעת מבקשת לייחס משקל רב לתאונות עבודה קודמות שעבר התובע בקשר להערכת תפקודו של התובע עוד לפני התאונה והגריעה הנטענת מכושר תפקודו זה עקב התאונה.

התובע אכן נפגע בשבע תאונות עבודה קודמות לפני התאונה נשוא דיוננו. ביום 15.2.82 נפגע באצבע השלישית ביד שמאל ונקבעו לו ששה ימי אי כושר. ביום 23.5.84 נפגע שוב באותה האצבע ונקבעו לו 10 ימי אי כושר. בפברואר 1985 עבר התובע לעבוד בחברת "דן" כנהג. ביום 26.12.88  החליק על יד שמאל ונפגע בשורש כף יד שמאל. נקבעו לו 12 ימי אי כושר. ביום 1.10.90 נחבל באמת יד שמאל ונותרה לו צלקת. ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה כי לא נותרה לו נכות עקב פגיעה זו. ביום 18.6.92 החליק ונפגע בקרסול רגל ימין ונקבעו לו 29 ימי אי כושר. ביום 16.11.94 נחבל במרפק שמאל. הוא עמד בפני ועדות רפואיות של המוסד לביטוח לאומי  וביום 11.12.00 נקבע כי בשל פגיעה זו נותרה לו נכות בשיעור 19%. התובע שהה בתקופת אי כושר ממושכת בגין פגיעה זו. עקב פגיעה זו והחל מיום 15.5.95 הפסיק לעבוד כנהג ועבר לעבוד כמבקר, בהתאם לאישורים של רופאים תעסוקתיים שניתנו מעת לעת. בגין תאונה זו אף הוגשה תביעה כנגד הנתבעות 2-3 והן שילמו פיצויים לתובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו באותה תאונה. ביום 5.1.96 החליק התובע במקלחת במסגרת יום עיון ונפגע בעמוד השדרה המתני. ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה כי התאונה החמירה מצב מולד, החמרה בגינה נקבעו לתובע 10% נכות.

4.       התובע החל עבודתו ב"דן" כנהג שכיר, כאמור, ביום 23.2.85. ביום 1.8.85 קיבל קביעות. החל מיום 15.5.95 ובשל הפגיעה במרפק שמאל הפסיק עבודתו כנהג והחל לעבוד כמבקר. לאחר התאונה נשוא הדיון ובהתאם לתצהירו חזר לעבודות קלות יותר המבוצעות בעיקר בישיבה וללא נסיעה באוטובוסים, כמו מבקר תיקי נהגים, משלח נהגים ומארגן סידור עבודה. מאפריל 2003 ונכון ליום מתן תצהירו, מאי 2007, שימש בתפקיד עוזר מנהל הביקורת ב"דן", עבודה משרדית. ביום מתן עדותו, מרץ 2008, ציין כי תפקידו הוחלף  כחמישה חודשים קודם לכן וניתנו לו תפקידים שונים כמו מכירת תעודות לסטודנטים או חלוקת מעילי עבודה. בתצהירו טען כי עקב כאבי הצוואר הוא נאלץ לערוך הפסקות לעיתים קרובות, גם בעבודה משרדית, וכתוצאה מכך נפגעים קצב העבודה וההספק שלו.   

5.       אין חולק כי לא נגרמה לתובע ירידה בשכרו לאחר התאונה אלא להפך, שכרו עלה. שני הצדדים לא הציגו תלושי שכר לגבי התקופה עובר לתאונה אלא רק לאחריה. בהתאם לנתוני המוסד לביטוח לאומי עמד שכרו החודשי עובר לתאונה על 6700 ש"ח ברוטו. בהתאם לסיכומי ב"כ התובע שכר התובע עלה בכ- 4% בשמונה השנים האחרונות מאז התאונה. התובע בעדותו טען כי אינו משתכר כמו יתר המבקרים ב"דן", כי יש מבקרים שמרוויחים 25 ש"ח לשעה ואילו הוא נשאר עם 21 ש"ח  לשעה, "תקוע". הוא אישר כי הוא עובד שעות נוספות. 

6.       התובע טוען בסיכומיו כי בהעדר ראיות סותרות, חזקה שהפגיעה התפקודית זהה לנכות הרפואית, שהרי מדובר בנכות צמיתה שנפסקה בשל חבלת צוואר ולא בשל פגם אסתטי כלשהו. לעניין פגיעותיו הקודמות של התובע צוין כי אין זכר לבעיות צוואר אצל התובע עובר לתאונה. נטען כי החל מסוף שנת 2007 התובע הפך ל"פקק" , "סותם חורים"  ומעין עובד כללי. נטען כי מעמדו כשכיר קבוע ב"דן", שאינו "חבר דן",  מעורער והוא עלול להיפלט משם לשוק העבודה. נטען כי לצורך הערכת הפגיעה התפקודית והפסדי השכר יש לשאול לאיזה שכר היה מגיע התובע לולא התאונה, כלומר, אם היה ממשיך בתפקידו כמבקר, כפי שהיה עובר לתאונה. נטען כי מבקרים אחרים קיבלו העלאות שכר בסדר גודל של  כ- 20% ויש להניח כי התובע היה משביח שכרו ב- 10% לפחות.

7.       הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי פגיעת התובע בתאונה היא מזערית והיא "נבלעת" בפגיעותיו הקודמות והמרובות של התובע. נטען כי מדובר ב"נפגע סדרתי" אשר "ממחזר תלונותיו" ודורש כפל פיצוי בגין תחלואים שהיו קיימים אצלו עובר לתאונה ושבגינם כבר פוצה על ידי הנתבעות 2-3. נטען כי יש לייחס משקל מכריע למצבו הרפואי של התובע עובר לתאונה בעת הערכת נזקי התובע עקב התאונה. הנתבעים טוענים כי בשל התאונה משנת 1994 פיצו הנתבעות 2-3 את התובע בסכום של 220,000 ש"ח, כאשר סכום זה כלל גם הפסדי השתכרות לעתיד וגם פיצוי על עזרת צד שלישי בעתיד. נטען כי דרישת התובע לפיצויים בשל ראשי נזק אלו גם במסגרת תביעה זו מהווה דרישה ל"כפל פיצוי", שהרי התובע כבר פוצה בשל רכיבים אלו. בנוסף, נטען, מדובר בתובע שאינו "שלם"  ובריא ב- 100% ולכן השבת המצב לקדמותו, במקרה זה, אינה השבה למצב של 100%. נטען כי טענות התובע בדבר העברתו לתפקיד "סותם חורים" מתייחסות לתקופה של כשמונה שנים לאחר הארוע, כך שהקשר הסיבתי בין העברתו מתפקידיו הקודמים ובין  התאונה מתנתק. עוד נטען כי התובע עובד קבוע ב"דן" כך שאין לקבל הטענה בדבר אפשרות פיטוריו. נטען כי שכרו של התובע לא פחת אלא רק הושבח מאז התאונה.

8.       בסיכומי התשובה טען התובע, לעניין התאונה  מ- 1994, כי התובע פוצה רק על ירידה בשיעור מחצית מהירידה בשכרו בפועל, כאשר נכותו באותה עת הייתה נמוכה יותר כיון שהחמרה הוכרה רק לאחר מכן. בכל מקרה, נטען, התובע אינו עותר לפיצוי על ירידה בשכרו כנהג אלא כמבקר. 

9.       בקביעת פגיעתו התפקודית של התובע עקב התאונה יש להתחשב במספר שיקולים. מחד, אכן לתובע עבר רפואי הכולל פגיעות שונות במספר תאונות עבודה, כאשר עקב חלק מהן נקבעו לו שיעורי נכות וכאשר כבר כארבע שנים לפני התאונה הפסיק לעבוד כנהג ועבר לעבוד בעבודה קלה יותר. שכרו של התובע לא פחת לאחר התאונה ואף השביח, למרות הטענות כי עבר לעבוד עבודות קלות יותר. התובע עובד קבוע במקום עבודה מאורגן ומסודר. מאידך, איני מקבלת את הטענה כי מדובר ב"נפגע סדרתי"  אשר "ממחזר" תלונותיו. מתוך שבע תאונות העבודה הקודמות של התובע, בחמש מהן מדובר בפגיעות קלות. רק בשתיים מדובר בפגיעות בעלות משמעות. האחת, התאונה משנת 1994, בה נפגע במרפק שמאל. השניה, משנת 1996, בה נפגע בעמוד השדרה המתני. באף לא אחת משבע התאונות מעורבת פגיעה בצוואר.  אין בכל התיעוד הרפואי עדות לפגיעה בצוואר ואין בכל תיקו הרפואי של התובע לפני התאונה תלונות על כאבים בעמוד השדרה הצווארי.  לכן, טענות הנתבעים כי מדובר בתלונות ישנות בגינן כבר פוצה התובע הן טענות בעלמא. גם אם נפגע התובע פגיעות שונות במהלך השנים, אין לפגיעות אלו כל קשר לפגיעתו בתאונה זו ומדובר בפגיעה אחרת. אין חולק כי עקב פגיעתו במרפק הפסיק התובע לעבוד כנהג ועבר לעבודה כמבקר. עם זאת, אין גם חולק, וטענות התובע בעניין זה לא נסתרו, כי לאחר התאונה לא חזר לעבוד כמבקר אלא עבר לעבוד במגוון עבודות אחרות, משרדיות באופיין. אמנם שכרו של התובע לא נפגע אך אני מקבלת את הטענה כי האטרקטיביות שלו מבחינת סל ומגוון העבודות אותן הוא יכול לבצע אצל מעבידו, אטרקטיביות אשר גם לפני התאונה לא הייתה גבוהה, פחתה עוד יותר. התובע, בהתאם לטענותיו אשר לא נסתרו, כבר אינו עובד בעבודה הכרוכה בנסיעות באוטובוסים, כפי שעבד לפני התאונה, ועל המעביד לאתר עבורו מעת לעת עבודות אשר מתאימות למגבלותיו. כאמור, גם לפני התאונה סבל התובע ממגבלות שונות אך עדיין, למרות מומו, עבד כמבקר והיה פעיל בעבודה הכרוכה בנסיעה באוטובוסים. לאחר התאונה חל שינוי בהתאמתו לעבודה זו. סיכויי קידומו פחתו, שהרי אינו עובד בתפקיד קבוע בו הוא יכול להתקדם אלא מנויד כל העת לתפקידים שונים. זאת ועוד. התובע הוא אמנם עובד קבוע, אך קיים סיכוי, גם במקום עבודה מסודר, כי יאלץ לפרוש עקב שינויים או הסכמים במקום העבודה, כאשר מגבלותיו יעמידו אותו בפני חשיפה מוגברת לפרישה ויש לזכור כי אין מדובר ב"חבר דן" שלא ניתן לפטרו אלא בעובד שכיר. סיכוייו להיקלט בעבודה אחרת אם יפרוש מעבודתו יהיו קטנים יותר עקב מגבלותיו. התאונה הוסיפה מגבלות למגבלות התובע אשר היו קיימות גם לפניה והוסיפה מום נוסף על מומו. זוהי פגיעתו התפקודית ובשל כך הוא זכאי לפיצוי מסוים. מקובל עלי כי אין לערוך חישוב אקטוארי במקרה זה אלא הערכה הגלובלית היא המתאימה. בהתחשב בגילו, שכרו עובר לתאונה וכלל הנסיבות, אני מעמידה את הפיצוי לו זכאי התובע בגין הפסדי שכר לעבר, לאחר תקופת אי הכושר, ולעתיד, על סכום כולל של 45,000 ש"ח נכון להיום. סכום זה כולל ריבית לעבר.

10.   בהתייחס לתקופת אי הכושר, התובע קיבל דמי פגיעה באמצעות מעבידו. לאור כך, לא יפסקו סכומים בגין תקופה זו ומנגד אין לנכות את דמי הפגיעה.

11.   בגין כאב וסבל, בהתחשב בנכות הרפואית, טיב הפגיעה וגילו של התובע  אני מעמידה את סכום הפיצוי על 12,000 ש"ח נכון להיום.

12.   התובע טוען להוצאות בגין השתתפות עצמית ברכישת תרופות, הוצאות נסיעות ועזרת צד שלישי. בהעדר קבלות ולאור טיב הפגיעה אני מעמידה את סך ההוצאות, לעבר ולעתיד, נכון להיום, על סכום כולל של 4000 ש"ח.

13.   מסך הפיצויים ינוכה המענק שקיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי, סכום של 20,720 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומו.

14.   ליתרה יתווספו שכר טרחת עו"ד בשיעור 13% ומע"מ והוצאות המשפט.

ניתן היום, י"ט בסיון, תשס"ח (22 ביוני 2008), בהעדר הצדדים.

המזכירות תעביר עותק פסק הדין לצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: