פסק-דין בתיק א 22167/06

1.       בפניי תביעת שיבוב של המוסד לביטוח לאומי ( להלן: "המוסד") לתשלום סך של 46,997 ש"ח. התביעה מכוונת כלפי הנתבעות, בהיותן מי שביטחו את רכב המעביד בו נהג אדם בשם שיח' אחמד ופיק ( להלן: "הנפגע"), שקיבל במשך מספר חודשים גמלת נכות כללית מאת המוסד.

2.       ביום 3.11.1998 התרחשה תאונת דרכים בה נחבל הנפגע תוך כדי נהיגתו ברכב המעביד ובשרות המעביד. אין חולק כי תאונת הדרכים היוותה תאונת עבודה. הנפגע קיבל ומקבל מאת המוסד גמלאות במסגרת ענף נפגעי עבודה ואין חולק כי בגין גמלאות אלה המוסד אינו זכאי לשיפוי מהנתבעות. עם זאת, במהלך תקופה של שבעה חודשים, קיבל הנפגע גמלאות במסגרת ענף נכות כללית. המוסד טוען כי בגין גמלאות אלה הוא זכאי לשיפוי מאת הנתבעות, מכוחו של הסכם השיפוי בינו לבין חברות הביטוח שנכרת בשנת 1978 ( להלן: "ההסכם").

3.       גדר המחלוקת בתיק זה הוא האופן שבו יש לפרש את ס' 4(א) להסכם, הקובע:

          " מוסכם בין הצדדים כי כאשר הנפגע נפגע בתאונת עבודה כמשמעה בחוק והוא זכאי לגמלאות לפי פרק ג' לחוק [כיום הכוונה היא לפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי, העוסק בנפגעי עבודה- ח.ב.] והחברה היא המבטחת של מעבידו- לא תהא החברה חייבת לפצות את המוסד."

          המוסד טוען כי הדיבור "זכאי לגמלאות" משמע, קבלת גמלה בפועל. על כן, לשיטתו, הנתבעות פטורות מחובת השיפוי כלפי המוסד רק אם הגימלה ששולמה לנפגע היא גמלת נכות מעבודה. לעומת זאת, אם בפועל קיבל הנפגע גמלה אחרת בגין אותו ארוע, כגון, גמלת נכות כללית, אזיי הפטור אינו חל והנתבעות חייבת לשפות את המוסד בהתאם למנגנון הקבוע בהסכם.

          מנגד, הנתבעות טוענות כי יש לפרש את הדיבור "זכאי לגמלאות" כפשוטו, קרי, המבחן אינו מהי הגימלה ששולמה בפועל לנפגע, אלא מהי הגימלה שהנפגע היה זכאי לקבל, גם אם קיבל גימלה אחרת. על כן, לדידן, די בכך שהנפגע היה זכאי לקבל גימלת נכות מעבודה, כדי לפטור אותן מחובת השיפוי, גם אם בפועל בחר הנפגע לקבל גימלת נכות כללית כמו במקרה דנן.

4.       מחלוקת זהה לחלוטין התעוררה בין הצדדים בגדרו של תיק אחר, שעסק בנפגע אחר (ת.א. (י-ם) 7188/04 המוסד לביטוח לאומי נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ). בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט רם וינוגרד) קיבל את עמדתו הפרשנית של המוסד  ופסק כי מה שקובע הוא הגימלה ששולמה בפועל לנפגע. על כן, אם הנפגע בחר לקבל גימלה אחרת בגין התאונה, שאיננה גימלת נכות מעבודה, זכאי המוסד לדרוש שיפוי מאת הנתבעות.

          הנתבעות הגישו ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 9519/06 (י-ם) הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי ). ביום 20.3.2007 קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור, ביטל את פסק דינו של בית משפט השלום ואימץ את עמדתן הפרשנית של הנתבעות, ולפיה די בזכאותו העקרונית של הנפגע לקבלת גימלת נכות מעבודה כדי לפטור את הנתבעות מחובת השיפוי,  גם אם בפועל בחר הנפגע לקבל גימלת נכות כללית.

5.       בעקבות פסק הדין בע"א 9519/06 הגישו הנתבעות בקשה לדחיית התביעה שבפניי מחמת השתק פלוגתא. המוסד מתנגד לבקשה וטוען כי בכוונתו להגיש ערעור על פסק הדין ולכן אין עסקינן בפסק דין חלוט וממילא אין הוא מהווה השתק פלוגתא בהליך הנוכחי.

          דין בקשתן של הנתבעות להתקבל.

          בענין מעשה בית דין יש להבחין בין השתק עילה לבין השתק פלוגתא:

" שני כללים נתגבשו על-ידי הפסיקה של בית-משפט זה בקשר לטענת מעשה- בית-דין. הכלל הראשון אומר : מקום שתובענה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתובענה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עובדה זהה. כלל זה ידוע כ"השתק עילה". הכלל השני קובע : אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז אותם בעלי-דין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי הזהות בין העילות שבשתי התביעות. כלל זה ידוע כ"השתק פלוגתא" "

ע"א 199/82 יעקב סניטובסקי נ' חברת החשמל לישראל בע"מ   פ"ד לט(1), 225 ,עמ' 231-232.נ

במקרה דנן, הועמדה בפני בית המשפט המחוזי בירושלים שאלה עובדתית זהה לזו המתעוררת בהליך הנוכחי- האופן בו יש לפרש את המונח "זכאי לגמלאות" לפי ס' 4(א) להסכם. שאלה זו היתה חיונית להכרעה באותו ענין, והיא גם הוכרעה בפועל. גם אם אניח כי המוסד ביקש רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (הצדדים לא הודיעו לבית המשפט האם אכן בסופו של דבר הוגשה בקשה כזו), הרי שהכלל הוא שפסק דין יוצר השתק פלוגתה גם אם הוגש עליו ערעור, וכל זמן שפסק הדין לא בוטל בערעור. כך נפסק בשורה של פסקי דין:

" הכלל הוא, כי העובדה שבעל הדין שכנגדו ניתן פסק הדין נקט בהליכי ערעור על פסק הדין אינה משפיעה על כוחו המחייב של פסק הדין, נשוא הערעור, כמעשה בית דין לכל דבר וענין... אפילו תלויים ועומדים הליכי ערעור על פסק הדין"

ת"א (ירושלים) 885/92 - זילברמן נ' ברוך ויינברג תק-מח 95(3), 439 ,עמ' 443.

" לענין סופיותו של פסק דין שמוגש עליו ערעור, הרי שהדעה החד משמעית היא כי פסק הדין אינו מאבד מכוחו המחייב כמעשה בית דין לכל דבר וענין. כלל זה חל אפילו הורה בית המשפט על עיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן ההכרעה בערעור."

ת"א (תל-אביב) 1186/91 אליעזר דוידסון נ' מריו קמחי תק-מח 92(1), 889 ,עמ' 890.נ

ברוח זו נקבע בע"א 53/74 בריסטול מייארס קומפני נ' ביצ'ם גרופ לימיטד  פ"ד כט(1), 372 ,עמ' 388-389 כי: