פסק-דין בתיק א 21455/04

1.         בתאריך 8.1.86 נערך ונחתם הסכם מכר בין התובע, מצד אחד, לבין פולק צבי ופולק יוספינה, שלימים נפטרו שניהם (להלן - "המוכרים"), מצד שני. בגדרו של הסכם מכר זה מכרו המוכרים לתובע, הוא הקונה, נכס הנמצא בנהריה, רח' תל-חי 25, הכולל דירה ומגרש (להלן - "הנכס"). הנתבע 1 (להלן -  "הנתבע") ייצג את התובע בעסקה האמורה. הנתבעת 2 (להלן - "הנתבעת") ייצגה את המוכרים בעסקה זו. הנתבעת 3 (להלן - "איילון"), ביטחה את חבותם המקצועית של הנתבע והנתבעת. איילון מכירה  בחבותה הביטוחית כלפי הנתבעת, ככל שזו תחוייב. היא אינה מכירה בחבותה הביטוחית כלפי הנתבע, הואיל וזה דרש במפגיע שלא תטפל בתביעתו.

2.         מהלכי העניינים, באשר לעסקה הנדונה, לא עלו יפה. אין עוררין כי בגדרו של ההסכם התחייבו המוכרים, בין השאר, לשלם דמי הסכמה למינהל מקרקעי ישראל ולשלם היטל השבחה לעיריית נהריה. אלו לא שולמו על ידי המוכרים והתובע נאלץ היה לשלמם במקומם. בעקבות זאת הגיש התובע תובענה כנגד המוכרים לבית משפט השלום בנהריה ב-ת.א. 3802/01 (להלן - "התביעה הראשונה"). תחילה יוצג התובע בתביעה הראשונה על ידי הנתבע. לנוכח קריסת יחסי האמון בין התובע לבין הנתבע, העביר התובע את ייצוגו בתביעה הראשונה לעו"ד גבריאל דויטש (להלן - "עו"ד דויטש"). המוכרים בתביעה הראשונה, שכאמור באותה עת כבר נפטרו, יוצגו על ידי מנהל עזבונם, עו"ד אלי עמיאל (להלן - "עו"ד עמיאל"). אין עוררין כי הושג הסכם פשרה בתביעה הראשונה בין עו"ד דויטש לבין עו"ד עמיאל. בגדרה של פשרה זו הוסכם כי היא תסולק תמורת תשלום סך של 10,000 דולר שערכם השקלי עלה כדי סך של 44,340 ש"ח. ועוד אין עוררין כי מלוא התשלום האמור שולם לתובע.

3.         התובע, איפוא, הגיש תובענה בגדרה הוא דורש מהנתבעים את השבת התשלומים ששילם בגין דמי הסכמה, היטל השבחה, שכ"ט עו"ד ששולם בגין התביעה הראשונה הן לנתבע ולימים הן לעו"ד דויטש, הפסד דמי שכירות ראויים ועוגמת נפש. אלו עולים לכדי סך של 230,340 ש"ח, לרבות ריבית והפרשי הצמדה. משמופחת מסכום זה סך 44,340 ש"ח בגין הסכם הפשרה בתביעה הראשונה, עומדת יתרת התביעה על סך של 186,000 ש"ח.

4.         הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות. מטעם התובע הוגש תצהירו-שלו וכן תצהירה של רעייתו. מטעם הנתבעים הוגשו תצהיריהם של הנתבע ושל הנתבעת. ב"כ הצדדים הגיעו להסכמה דיונית כי הם יצטמצמו אך בחקירותיהם של עו"ד דויטש ועו"ד עמיאל, שאף הם הגישו תצהיריהם. לאחר מכן הונחו בפניי סיכומי טענות ב"כ הצדדים. לבקשת ב"כ התובע נדרשתי למחזור שני של סיכומי טענות. הנתבע לא ניצל זכותו, בגדר מחזור שני זה, להוסיף על טענותיו.

5.         עיינתי בחומר הראיות והטענות. בדעתי לדחות את התביעה, ראש לכל, משום שמקובלת עליי במלואה טענת ב"כ הנתבעת ואיילון בסיכום טענותיו על פיה מנוע התובע מלהישמע בתביעתו, וזאת לאור הוראות סעיף 83 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - "הפקודה"). חרף כל זאת, ומעבר לדרוש, אדרש בהמשך לרשלנותם הנטענת, הן של הנתבע והן של הנתבעת. לא אדרש לסוגיות נוספות מעבר לדרוש, וזאת לנוכח הכרעתי האמורה.

6.         סעיף 83(א) לפקודה מורה כי ככל שעסקינן במעוולים במשותף, הרי אם "סבל אדם נזק עקב עוולה, אין פסק הדין שניתן נגד מעוול החב על אותו נזק חוסם בעד הגשת תובענה נגד אדם אחר שאילו נתבע לדין היה חב על אותו נזק כמעוול יחד".

ממשיך סעיף 83(ב) לפקודה ומורה כי אם "הוגשו בשל נזק אחד על ידי האדם שסבל אותו... תובענות אחדות נגד מעוולים החבים על אותו נזק, אם כמעוולים יחד ואם באופן אחר - סך כל הסכומים שאפשר להיפרע כפיצויים בפסקי הדין שיינתנו באותן תובענות לא יעלה על סכום הפיצויים שנפסק בפסק הדין שניתן ראשון ולא בוטל בערעור...".

7.         משמע, מעיקרא, רשאי היה התובע להגיש התביעה, הן כנגד המוכרים, בגדר התביעה הראשונה, והן כנגד הנתבעים, בגדר התביעה השנייה שבפניי, הגם שרצוי היה, כמובן, לאחד את התובענות ולתבוע הן את המוכרים, והן את הנתבעים, תחת קורת הגג של התביעה הראשונה. כך, בעיקר, לאחר שהתובע ראה לפטר את הנתבע מהמשך ייצוגו בתביעה הראשונה, כנגד המוכרים. ואולם במצב דברים זה, ככל שהתובע יזכה בתביעה שבפניי, הוא אינו יכול לזכות בסכום הגבוה מסכום פסק הדין בו זכה בתביעה הראשונה, דהיינו סכום של 44,340 ש"ח הנ"ל. משמע, אילו הסכום האמור לא היה משולם, והייתי נענה לתביעת התובע, הרי חיובם של הנתבעים הצפוי, היה חיוב ביחד ולחוד עם חיובם של המוכרים בגין פסק הדין בתביעה הראשונה. משעה שהמוכרים פרעו את סכום פסק הדין בגין התביעה הראשונה, בטלה מהעולם עילת התביעה של התובע כנגד הנתבעים, הם המעוולים במשותף הנטענים, עם המוכרים.

            עוד יצוין כי העובדה שפסק הדין בתביעה הראשונה ניתן על דרך הפשרה, אינה מעלה ואינה מורידה, והכל כעולה מהלכת ע"א 236/76 "אלוניה" קואופרטיב לעבודות נגרות בע"מ נ' שלכט, פ"ד ל"א(2) 44.

8.         התשובה האחת והיחידה לעניין זה מטעם ב"כ התובע היא שסעיף 83(ב) הנ"ל דן במעוולים במשותף, דהיינו לתפיסתו במעוולים החבים על פי פקודת הנזיקין. אכן, הנתבעים בפניי חבים לו חבות נזיקית, בגין רשלנותם הנטענת. לא כך הם המוכרים, שחבים בגין חבותם החוזית, ולא הנזיקית.

            לעניין טענה זו מקובלת עליי עמדת ב"כ הנתבעת ואיילון. סעיף 83(ב) לפקודה קובע, מקרא מפורש, כי שעה שמדובר בתובענות אחדות "על אותו נזק", עסקינן בתובענות שמוגשות נגד הנתבעים, "אם כמעוולים יחד ואם באופן אחר". משמע, גם בגין עילה משפטית אחרת. גם סעיף 84 לפקודת הנזיקין נוקט באותה לשון, דהיינו "אם באופן אחר".

9.         הפרשנות המרחיבה המוצעת האמורה, המקובלת עליי, אף נתמכת ברציונאל העולה מספרה של פרופ' נינה זלצמן, מעשה בית-דין בהליך אזרחי, שם היא מבארת שיש לחסום דרכו של התובע לנסות לקבל סכום גבוה מזה שזכה לו בתביעה הראשונה אף משום ש "גישה כזו פותחת לפני הנושה את האפשרות לנסות את מזלו בהתדיינויות נפרדות עם כל אחד מן החייבים ולהשיג את סכום הפיצויים הגבוה ביותר. בכך לא רק שהוא מקשה על יעילות תפקודה של המערכת השיפוטית, אלא שאף עלולה להיווצר אנומליה מסוימת במערכת היחסים שבין החייבים לבין עצמם, כאשר מצד אחד נקבע בפסק דין שבין הנושה לבין החייב שיעור החיוב שעל זה לשאת בו, אך מצד אחר הוא נתבע על ידי החייב האחר להשתתף בסכום גבוה יותר, כדי חלקו בחיוב המשותף" (עמ' 448).

            והרי כל הרציונאלים האמורים, על המשמעות המערכתית-שיפוטית שלה, קיימים לעולם. ואחת היא אם התביעות הראשונה והשנייה הן בגין עילה משפטית אחת, או בגין עילות משפטיות שונות. נתון זה מתיישב, כאמור, אף עם לשונו הברורה של סעיף 83(ב) לפקודה.

            משעה שהגעתי לכאן ברי שאין משמעות לשאלה האם הפשרה שהושגה הייתה סבירה, אם לאו. ברורים הם פני הדברים משעה שהתובע, הוא עצמו בניגוד לעמדת הנתבעים, טוען לתקפותה וסבירותה של הפשרה האמורה, והרי הוא היה שותף בהשגתה. אם כך ואם אחרת אכן "התאפסה", פוטנציאלית, התובענה שבפניי, לו היה התובע זוכה בה.

10.        כאמור, מעבר לדרוש, אדרש לרשלנותם הנטענת של הנתבע ושל הנתבעת.

11.        אין לי ספק ברשלנותו המוכחת של הנתבע. אכן, בגדר סעיף 6(א)(ד) להסכם המכר נעשתה התנאה, כהלכה, כי ככל שבעת תשלום השיעור האחרון של התמורה, לא תהיה עדיין שומה סופית של מס שבח, יופקד סכום התשלום האחרון בידיו הנאמנות של הנתבע, לשם הבטחת תשלומו. כך אכן אירע, באופן שניתן היה לשלם את סכום מס השבח מהתשלום האמור. ואולם בכך לא סגי. שומה היה על הנתבע להבטיח את זכויותיו של לקוחו, הוא התובע, לא רק בהקשר של מס שבח, אלא בהקשר של כל מס שחובת תשלומו מוטלת על המוכרים, למשל בגין דמי הסכמה והיטל השבחה. משום כך, לטעמי, הוא אמור היה לעמוד על כך שסכומי תמורה לא ישולמו, למצער במשוער, אלא לשם הבטחת התשלום של כל המיסים שהחובה לתשלומם הוטלה על המוכרים. כך צריך היה לנהוג בניסוח חוזה המכר. משעה שהדבר לא נעשה מצפה הייתי, לפחות, שבגדר התשלום האחרון לא ישחרר הנתבע את היתרה, מעבר למס השבח, וינסה לעשות לכך שהוא ישמש לפרעון התשלומים שהוטלו על המוכרים.

12.        חסרת שחר היא סברתו של הנתבע כי הוטלה על הנתבעת החובה לדאוג לפרעון תשלום המיסים של מרשיה, הם המוכרים. ואולם גם אילו הייתי מקבל סברה זו, אין בינה לבין חובתו של הנתבע כלפי לקוחו התובע, ולא כלום. אכן, לשיטה זו, אמורה הייתה הנתבעת לדאוג לכך שמרשיה ישלמו את המיסים. ואולם אמור היה הנתבע לוודא, באורח אפקטיבי-חוזי, כי הדבר יתבצע ולא יהיה תלוי ומותנה ברצונם הטוב או הרע של המוכרים. הדרך הקלאסית לעשות כן היא על ידי הפקדת חלק מהתמורה, אם בידיו הנאמנות של הנתבע, אם בידיה הנאמנות של הנתבעת, אם בידיהם הנאמנות של הנתבע ושל הנתבעת, ובוודאי לא על ידי שחרור התמורה למוכרים.

13.        אין בפניי כל ראיה על כך שסכומים כלשהם הופקדו בידיה הנאמנות של הנתבעת, על מנת שהם ישמשו לתשלום המיסים האמורים. למצער אין כל ראיה מתועדת על כך. מכלול הנסיבות אף לא מתיישב עם סברה זו, שהיא אף אינה הגיונית. אין טענה שהתובע שילם תשלום כלשהו לידיה הנאמנות של הנתבעת. אין כל טענה, בוודאי אין כל ראיה, שהמוכרים שילמו לידיה הנאמנות של הנתבעת סכומים כאמור.

14.        אכן, עקרונית, קיימת חובת אחריות מושגית של הנתבעת, לא רק כלפי לקוחותיה, הם המוכרים, אלא אף כלפי בעל החוזה שכנגד, הוא התובע. ואולם שונים הם פני הדברים מקום שיש לבחון אף קיומה של חובת אחריות קונקרטית. במצב הדברים שבפניי, ומקום שהתובע נהג כהלכה וזכה להיות מיוצג על ידי עו"ד מטעמו, הוא הנתבע, אני מתקשה להעלות על דעתי שעל הנתבעת הוטלה חובה נוספת לשמור על האינטרסים של בעל החוזה שכנגד, הוא התובע, מקום שהוא מיוצג לכל דבר ועניין. כך, בעיקר, לנוכח העובדה שבעלי החוזה נתנו דעתם למנגנון של שמירת זכויות התובע, כאמור בסעיף 6(ד) הנ"ל, ואולם הם צמצמו מנגנון זה, מסיבות לא נהירות, אך לעניין מס השבח.