פסק-דין בתיק א 1879/01

א. פתח דבר

לפניי תביעת מבוטח נגד מבטחת לחיובה בתשלום תגמולי ביטוח בסך 1,078,722 ש"ח בגין פריצה וגניבה, אשר אירעו, לטענת התובע בדירה בה גר בשכירות, בבניין ברחוב חרות 41 ברמת-גן (להלן: "הדירה").

ביום 24/5/01 הוגשה התביעה. בדיון שהתקיים בפני השופטת ע' צ'רניאק ביום 20/10/02, נקבעו מועדים לשמיעת הראיות לחודש ספטמבר 2003. בשלהיי 2003 הגיע התיק לטיפולי.

ב. רקע עובדתי וטענות הצדדים

1. במועדים הישימים לתביעה, ביטח התובע אצל סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ (להלן: "המבטחת") את הדירה בה הוא גר ותכולתה, על-פי פוליסה מספר 31810/00-70-2 מסוג "אדירה" לתקופה שבין 1/7/00-30/6/01 (להלן: "הפוליסה", ת/1).

2. ביום 10/12/00 בשעה 22:00 לערך, הגיש התובע תלונה למשטרת ישראל בדבר פריצה לדירה וגניבת כספת, תכשיטים, כסף ופריטים נוספים (ת/4) (להלן: "מקרה הביטוח"). בבוקר שלמחרת, הודיע התובע למבטחת, באמצעות סוכן הביטוח, דבר הפריצה, והעביר לרשותה את רשימת הפריטים שנגנבו, לצורך קבלת תגמולי הביטוח על-פי הפוליסה. הרשימה כללה: כספת ובה 3 שעוני-יד, 2 טבעות, 2 צמידים, תליון, צמד עגילים, ו- 60,000 ש"ח במזומן, פריטי לבוש ממותגים יוקרתיים שונים (5 מעילי עור, 8 חליפות, 10 זוגות נעליים, 20 חולצות, 8 סוודרים ו- 180 עניבות), 3 תיקי עור, מערכת קול ו-2 רמקולים, מכשיר DVD, מקרן וידאו, מסרטת וידאו, מסך חשמלי, מחשב נישא, מדפסת, שעון קיר קינטי, סט סכו"ם מוזהב, ציוד ספורט, תקליטורים ותקליטי לייזר-דיסק, משחקי מחשב ותוכנות  (נ/15).

3. משסיימה המבטחת את חקירת מקרה הביטוח הנטען, שלחה לתובע ביום 26/3/01 הודעה בזו הלשון:

"הננו להודיעך, לאחר בדיקת טענותיך לגבי ארוע פריצה מיום 10.12.00, כי אנו דוחים את תביעתך באשר לא הוכח להנחת דעתנו כי הפריצה הנטענת, אכן ארעה וכי בפריצה הנטענת נגנבו הפריטים כמדווח על ידך.

בדיקתנו התעכבה עקב שיתוף פעולה חלקי מצדך.

במהלך בדיקתנו התברר כי אמצעי המיגון המחוייבים על פי הפוליסה, לא הופעלו וממילא גם בשל סיבה זאת, לא מכוסים נזקי פריצה וגניבה." (ת/14).

על רקע זה הוגשה התביעה שלפניי.

4. לטענת התובע, חבה המבטחת בתשלום תגמולי הביטוח על-פי הפוליסה בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתרחשות מקרה הביטוח, קרי - הפריצה. התנערותה מחבותה זו מהווה, לטענת התובע, הפרה של חוזה הביטוח, לפי סעיף 56 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "החוק") ולפי חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, וכן עשיית עושר ולא במשפט, בניגוד להוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979. התובע טוען כי שווי כל הפריטים שנגנבו, כפי שהוערכו בדו"ח הסוקר מיום 14/7/99 שעודכן מעת לעת (ת/6), מסתכם בסך של 1,023,855 ש"ח, וכי ערכים אלה הינם "ערכים מוסכמים" לפי סעיף 56(ד) לחוק. על סכום זה יש להוסיף, לשיטת התובע, ריבית עונשית בשיעור של 12%על-פי האמור בסעיף 28א לחוק, בשל חוסר תום-לב מצד המבטחת באי-תשלום התגמולים במועד.

5. מנגד, טוענת המבטחת כי כתב התביעה אינו מגלה עילה, בהיעדר פירוט של החפצים שנגנבו כטענת התובע. עוד היא טוענת, כי מקרה הביטוח נגרם על-ידי התובע או תוך שיתוף פעולה עמו, ועל כן, אין הוא זכאי לתגמולים לפי סעיף 26 לחוק. לחילופין, טוענת המבטחת, כי התובע מסר לחוקריה פרטים כוזבים, בין היתר, באשר לעצם קרות האירוע ולתכולה שנגנבה, והעלים פרטים רלוונטיים לחקירה, ולפיכך, היא פטורה מחבותה מכוח סעיף 25 לחוק. לחילופי חילופין, טוענת המבטחת כי התובע לא עמד בדרישות המיגון הקבועות בפוליסה, בכללן חיבור החייגן שבמערכת האזעקה בדירה למוקד, שהן תנאי לכיסוי ביטוחי על נזקי פריצה. לבסוף, חולקת המבטחת על גובה הנזקים הנטענים על-ידי התובע ועל חובתה לפצותו בערכים שבדו"ח הסוקר בהתאם להוראת סעיף 56(ד) לחוק.

ג. הפן המשפטי

6. סעיף 1 לחוק קובע כי "חוזה ביטוח הוא חוזה בין מבטח לבין מבוטח המחייב את המבטח, תמורת דמי ביטוח, לשלם, בקרות מקרה הביטוח, תגמולי ביטוח למוטב". כלל פסוק הוא, כי נטל ההוכחה בדבר התרחשות מקרה הביטוח מוטל על כתפיי המבוטח. אם עמד המבוטח בנטל זה, אזי קמה חבותו של המבטח לתשלום תגמולי הביטוח כאמור, אלא אם כן יוכיח התקיימותו של חריג כלשהו לאחריותו, שיש בו כדי לפטור אותו מחבות. על כלל זה עמדה כבוד השופטת נתניהו בעניין ע"א 89 /391 אורית וייסנר ואח' נ' אריה חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מז(1) 837 :

"על המבוטח (בהיעדר הוראה בפוליסה לסתור) רובץ נטל השכנוע בדבר קרות "מקרה הביטוח". נטל זה נשאר עליו עד הסוף. אך אם הראה לכאורה, כי קרה "מקרה הביטוח", תעבור חובת הבאת הראיות על המבטחת. אם "בסוף היום", לאחר שהובאו כל הראיות, לא השתכנע בית המשפט, לפחות על-פי מאזן ההסתברות, כי נכונה גירסת המבוטח, כי אז תידחה התביעה" (שם, בעמוד 843).

(וכן: ע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5) 661; ע"א 85 /497 אשר אשל ואח' נ' פיליפ גאבל ריט, חתם לוידס בשמו ובשם המבטחים לפי הפוליסה של לוידס מס' 730814/80-42-0, פ"ד מב(1) 89; וכן ע' הרמן "המוציא ממבטחו עליו הראיה - על נטל ההוכחה בתביעה לתגמולי ביטוח", הפרקליט מה ב (תשס"א) 243, 259).

7. נשאלת השאלה, מהו היקפו של נטל ההוכחה המוטל על כל אחד מבעלי הדין בתביעת ביטוח? בסוגייה זו מסתמנות בפסיקה שלוש גישות עקרוניות: על-פי הגישה האחת, אשר באה לידי ביטוי בפסיקתה של כבוד השופטת נתניהו בעניין וייסנר ובעניין סיני הנ"ל, הקצאת נטלי ההוכחה נגזרת מהגדרת מקרה הביטוח בפוליסה. במה הדברים אמורים? בתביעת ביטוח, כבכל תביעה, על התובע להוכיח את עילת תביעתו על כל מרכיביה. לפיכך, כאשר מקרה הביטוח על-פי הפוליסה הוא פריצה, גניבה או שוד, היינו, נזקים הנגרמים מטבעם במכוון על-ידי אדם, נדרש התובע להוכיח גם את היסוד השלילי, שהמעשה לא נעשה בידיעתו או בהסכמתו. זאת למרות שגרימת מקרה הביטוח במתכוון על-ידי המבוטח פוטרת את המבטח מחבותו לפי סעיף 26 לחוק, ועל כן לכאורה מוטל על המבטח להוכיחה. לעומת זאת, אם לדוגמא מכסה הפוליסה נזקי אש, אין התובע נדרש להוכיח שהאש לא נגרמה על-ידו במכוון, והוכחת היסוד השלילי של מעורבות המבוטח מוטלת על המבטח.

גישה שניה היא גישתו של כבוד השופט א' גולדברג באותן פרשות, הגורסת כי בכל סוגי הביטוח, הנטל להוכיח שלא המבוטח גרם לקרות מקרה הביטוח נופל על כתפיו, שכן מקרה ביטוח, בהגדרתו, הינו אירוע שהתרחש באופן מקרי או בלתי צפוי.

הגישה השלישית היא גישתו של הנשיא שמגר בעניין סיני, ולפיה בכל תביעת ביטוח שהיא על המבוטח להוכיח את מקרה הביטוח, ואילו על המבטח להוכיח את הסייגים לביטוח, לרבות גרימת מקרה הביטוח במתכוון על-ידי המבוטח.

בשני פסקי הדין, בעניין וייסנר ובעניין סיני, דעת הרוב אימצה את הגישה הראשונה, כלומר שבביטוחים נגד פריצה וגניבה על המבוטח להוכיח גם את היסודות השליליים שבתביעתו, דהיינו, את היעדר מעורבותו בקרות מקרה הביטוח (ד' שוורץ "דיני ביטוח - תהליכים ומגמות", ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ו (אריאל רוזן-צבי עורך, תשנ"ו) 31, 72-74; ש' ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, כרך ראשון (תשס"ה-2005) 580-583; וכן מאמרו הנ"ל של הרמן, בעמודים 245-249).

8. אשר למידת ההוכחה הנדרשת,  הבהיר הנשיא ברק בפסק-דינו בעניין אשל הנ"ל כי: