פסק-דין בתיק א 169314/02

התובעת היא הבעלים של מגרש בנתניה, בפינת הרחובות הרצל ופתח תקווה בשטח של 5,000 מ"ר (להלן: "המגרש"); חלק המגרש הכולל שטח 500 מ"ר ועליו מבנה בגודל של כ 100 מ"ר (להלן: "המושכר")  הושכר על ידי התובעת לנתבע, כפי חוזה השכירות נספח א' לתצהיר הנתבע, הוא גם נספח א' לתצהירו של מר טובי קאופמן עד התובעת ומי שמנהל את המגרש עבורה [ להלן: "קאופמן" ו "חוזה השכירות" בהתאמה; ראה סעיפים 1, 2.א לתצהירו של קאופמן ועדותו בעמ' 1 לפרוטוקול הדיון ביום 6.6.2004 (להלן: "פרוטוקול יוני") ופיסקה 2 ל סיכומי טענות הנתבע ].

יתרת חלקי המגרש הייתה מושכרת, במועדים הרלבנטיים לתביעה, לחברה להשכרת רכב בשם שופ קאר בע"מ (להלן: "שופ קאר") אשר מצידה השכירה חלקים ממנו למספר שוכרי משנה (סעיף 2.ב לתצהיר קאופמן, סעיף 4 לתצהיר הנתבע וראה פיסקה 2 הנ"ל לסיכומי הנתבע; להלן: "שוכרי המשנה").

תקופת השכירות הייתה לשנה אחת, החל מיום 4.1.2000 ובסיומה פינה הנתבע את המושכר ואין טענה כלשהי בהקשר לכך; עוד יצוין כי מטרת השכירות הייתה לצורך ניהול מסעדה בנכס על ידי הנתבע (סעיף 4.1 להסכם השכירות) ובפועל כך נעשה על ידיו (ראה, בין היתר, סעיפים 3, 5 לתצהיר הנתבע).

עם פינוי המושכר ולאחריו, נטען על ידי התובעת כי היא זכאית לקבל מהנתבע סכומי כסף שונים בגין שתי עילות עיקריות, כפי שיפורט בהמשך הדברים והתובעת הפעילה כנגד הנתבע שטר חוב שנמסר לה לביטחון והוא הוגש לביצוע בהליכי הוצל"פ אשר בעקבות התנגדות הנתבע לביצועו, הניבו את התובענה הנוכחית, נשוא פסק הדין.

עילת תביעה אחת נוגעת לכך שהנתבע השאיר את המושכר במצב בלתי תקין, תוך גרימת נזקים למבנה הפנימי של המושכר, כפי הפרוט בחוות דעתו של השמאי מר ינון שטרית (להלן: "השמאי"); עיקר הנזקים נוגעים לפרטי מבנה שהוכנסו לנכס על ידי הנתבע עצמו, כמו תקרה אקוסטית מגבס, אריחי קרמיקה וכו' (ראה סעיף 3 לחוות דעת השמאי, שם נרשם בטעות "המשכיר" במקום ה"שוכר" וסעיף 11 להסכם השכירות); עוד צוין בחוות דעתה השמאי הצורך בשיפוץ כללי של הקירות, שפכטל, טיח, צבע וכו' כאשר סה"כ הנזקים או התיקונים מסתכמים בסכום של

 -.21,800 ש"ח.

עילת תביעה זו לא הוכחה כנדרש.

אין חולק על כך שהנתבע פינה את המושכר כנדרש עם תום תקופת השכירות, היינו לא יאוחר מאשר  15.1.2002 (עדות קאופמן בעמ' 2 לפרוטוקול יוני שורות 16, 17); השמאי ביקר בנכס ביום 10.7.2001, היינו שבעה חודשים מאוחר יותר, תקופה בה עמד המושכר ללא כל שימוש שהוא.

לקאופמן אין הסבר בכל הנוגע למה שנעשה במושכר מאז עזיבתו של הנתבע את המקום ומדוע לא נערכה ביקורת שמאי קודם למועד הנ"ל (עמ' 2 לפרוטוקול יוני שורות 23, 24).

לפי הנתבע, מספר ימים לפני מועד מתן תצהירו ביום 10.7.02, שנה לאחר ביקור השמאי במושכר, היה עדיין המושכר פרוץ וניתן לכניסה לכל אדם (סעיף 23 לתצהיר הנתבע).

ברור שלתובעת יש חסר בשרשרת הראיות בתקופה שבין מועד הפינוי של המושכר ובין עריכת חוות דעת השמאי; לא ברור מאידך, מדוע, הואיל והתובעת יכולה הייתה להביא לעדות מי משוכרי המשנה ולמעשה ביקשה את עדותו של אחד, חסון, שהוא הבעלים או המנהל של שופ קאר, אך בסופו של דבר ויתרה על עדות זו ולא הביאה במקומה כל עדות או ראיה אחרת (עמ' 3 לפרוטוקול יוני שורות 1, 2 ועמ' 4 לפרוטוקול הדיון ביום 28.3.2004; להלן: "פרוטוקול מרץ").

"..כלל נקוט  בידי  בתי  המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין   בחזקתו,  שלא  ימנע  מבית המשפט ראיה,  שהיא  לטובתו,  ואם  נמנע מהבאת ראיה רלבנטית  שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן  להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו" (ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' ,פד"י  מז2 עמ' 605 בעמ' 615).

"הימנעות מהבאת ראיה ... מקימה למעשה לחובתו של הנמנע  חזקה שבעובדה, הנעוצה  בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה:  דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה הייתה פועלת לחובת הנמנע" [ קדמי, "על הראיות" תשנ"ט - 1999, חלק ג' בעמ' 1391 - 1398,  דברים שצוטטו בהסכמה  בע"א 1986/92 מדינת ישראל ואח' נ. פואד אסעד קנג' אבו סאלח פד"י נ1 עמ' 499  בעמ'  509 וראה גם ע"א 795/99 אנטוני (טוני) פרנסואה נ. אהוד (אודי) פוזיס, "תקדין" עליון 2000(2) 2147 ].

בנוסף, לא סביר הוא, לכאורה, שבמשך כל התקופה מאז פינוי המושכר ועד ביקור השמאי שם, לא טרח מי מגורמי התובעת לבקר במקום ולבדוק את מצבו.

מכתב ב"כ התובעת אל הנתבע מיום 1.4.2004, שהוא פנייתה הראשונה המתועדת של התובעת אליו לאחר פינוי המושכר (נספח ד' לתצהיר הנתבע) מאזכר באופן כללי השחתה של המושכר על ידי הנתבע אך אין בו כל פירוט.

אמור על כן, או שהאמור בו נרשם ללא כל מידע של ממש אלא כטענה כוללנית, או שאכן היה מישהו מטעם התובעת במושכר ואם כך הוא, מדוע נפקד מעדות בבית המשפט?

עוד יאמר כי המושכר נמצא עתה בחזקת שוכר אחר, שאולי שיפץ בכוחות עצמו את המושכר ואולי נשאה בכך התובעת (קאופמן לא היה החלטי בעניין זה, ראה עמ' 2 לפרוטוקול יוני שורות 1 עד 3) ואילו חשבונית התיקונים, אשר לפי קאופמן מצויה במשרדו, לא הוצגה כראיה (שם בעמ', 3 שורות 3, 4).

מכל אלה, ניתן לקבוע שהתביעה בגין נזקי המושכר לא הוכחה דיה ודינה להדחות.

העילה העיקרית השניה לתביעה תכונה על די באופן כללי כ"נזקי החשמל".