פסק-דין בתיק א 1539/03

1.      בין התובעת, אלמנתו של המנוח ישראל טסליט שנפטר ב-1983, והנתבעים 1-2, ילדיו של המנוח מנשואיו הקודמים, התגלעו מחלוקות באשר לאופן השימוש בבית דירות שהוריש להם המנוח, על פי צוואה (משותפת עם התובעת) מיום 29.3.81.

המחלוקות התגלעו על רקע הפרשנות השונה שנתנו הצדדים לסעיף 3 לצוואה. הסכסוכים לא שככו ולא יושבו עד היום, על אף שהתקיימו בענין זה מספר התדיינויות בערכאות שונות, עוד בטרם "זכיתי" אף אני לדון בהם.

2.      המנוח הוריש את זכויות הבעלות שהיו לו בבית דירות בן 16 דירות ברח' הירדן 14 ו-14א' בתל אביב, לשני ילדיו (הנתבעים 1 ו-2) בחלקים שווים ביניהם. עם זאת הוא הורה בצוואתו כי אשתו, היא התובעת, רשאית להחזיק ולהתגורר בשתיים מהדירות שבבנין וזכאית היא לדמי השכירות שייגבו משוכרי שאר הדירות, במהלך כל שנות חייה. (סעיף 3 לצוואה).

עוד הורה המנוח, כי במידה ויחליטו ילדיו - יורשי זכויות הבעלות -למכור את הבנין בתקופת חייה של אשתו, זכאית היא לקבל שליש מהתמורה שתתקבל.

3.      הפרשנות שיש ליתן להוראת סעיף 3 לצוואה עומדת במרכז המחלוקת בין הצדדים שבפני, לאמור: האם רשאים או זכאים הנתבעים 1-2, על פי הוראות הצוואה, למכור חלק מהדירות לרוכשים שונים בתקופת חייה של התובעת (תמורת העברת שליש מהתמורה לתובעת, כאמור בצוואה), כפי שגורסים הנתבעים וכפי שפעלו במכרם, לטענתם, 3 מהדירות לנתבעים 3-5, או שמא המצווה התיר ליורשיו - ילדיו, למכור את הבנין כולו, על כל הדירות שבו, כמקשה אחת ובאופן זה בלבד, כל עוד אשתו בחיים, כפי שגורסת אלמנתו, היא התובעת.

4.      בתי המשפט התייחסו בעבר למחלוקות שהתגלעו בין הצדדים על רקע הוראות הצוואה והפרשנות שיש ליתן להן. בין השאר נדחתה תביעת הנתבעים 1-2 לפסק דין הצהרתי שיאסור על התובעת להשכיר דירות בבנין שהתפנו ממחזיקיהם או שוכריהם, בשכירות מוגנת תמורת דמי מפתח ששולמו לה.

בדונם בהיקף הזכויות שהוריש המנוח לתובעת בצוואתו ובמהותן, קבעו בתי המשפט (כב' השופט א. גולדין בת.א. 44476/97 וכב' השופט צ. כספי בת.א. 42882/94, 18937/94 בימ"ש השלום תל-אביב) כי על פי הפרשנות הראויה שיש ליתן להוראות הצוואה בכלל, ולסעיף 3 שבה בפרט, רשאית היתה התובעת לעשות שימוש בלתי מוגבל בבנין ובדירותיו ובכלל זה להשכיר אותן אף בשכירות מוגנת תמורת דמי מפתח.

בית משפט זה בדונו בערעור (ובערעור שכנגד) שהוגש על פסק דינו של כב' השופט כספי (ע"א 2985/00), אימץ את קביעותיו של בית המשפט קמא ואת הפרשנות שניתנה להוראות הצוואה, בקבעו כי רשאית התובעת להשכיר את כל דירות הבנין אף בשכירות מוגנת וליהנות מפירות ההשכרה, לרבות דמי המפתח ששולמו לה ע"י השוכרים המוגנים. הצהרה זו תואמת את כוונת בעלה המנוח - אשר "ביקש בצוואתו לדאוג לקיום המשיבה בכבוד לאחר מותו", כקביעת ביהמ"ש המחוזי.

5.      לנוכח דחיית תביעותיהם של הנתבעים והכרת בתי המשפט בזכויותיה של התובעת להשכיר את דירות הבנין, כולן, בשכירות מוגנת תמורת דמי מפתח, ניסו הנתבעים להשיג את מבוקשם, היינו לצמצם ככל האפשר את זכויות השימוש בבנין שהוריש המנוח לתובעת, ע"י מכירת חלקים ממנו, היינו מכירת זכויות בעלות הדירות שהתפנו ממחזיקיהן. כך עלה בידם, לטענתם, למכור 3 דירות לנתבעים 3-5 (ראה הודעת בא כוחם לב"כ התובעת מיום 22.9.02).

למכירה "חלקית" זו של הבנין, או של חלק מהדירות, מתנגדת התובעת הסבורה כי הוראות הצוואה אינן מאפשרת לנתבעים לעשות כן, אלא למכור את כל הבנין בשלמות וכמקשה אחת בתמורה לקבלת שליש מהתמורה.

התנגדותה למכירה "חלקית" של הבנין באה משום שמכירה כזו תמנע ממנה להשכיר בשכירות מוגנת את הדירות שהתפנו ממחזיקיהן ותשלול ממנה את פירות ההשכרה, ובמיוחד את דמי המפתח, להם היא זכאית על פי הוראות הצוואה וכקביעת בתי המשפט, כאמור לעיל.

6.      חוזרים אנו, איפוא, לשאלת המפתח בהתדיינות זו: האם רשאים הנתבעים - בעלי הבנין - למכור חלק מדירותיו, או שמא הוראות הצוואה מתירות מכירתו כמקשה אחת בלבד, כפי שטוענת התובעת. 

עיון בהוראת הצוואה בכללותן, ובנוסחו של סעיף 3 שבה בפרט, מביא אותי לכלל דעה כי הפרשנות שניתנה להוראות אלה ע"י התובעת, היא הראויה והיא המשקפת את כוונת המצווה - בעלה המנוח.

למסקנה דומה הגיעו בתי המשפט במסגרת התדיינויות קודמות בין הצדדים, כאמור לעיל, בקבעם כי רשאית התובעת לעשות שימוש בבנין כמנהל בעלים (למעט מכירתו).

ניכר מהוראות הצוואה כי המצווה ביקש מחד גיסא, להוריש את זכויותיו הקנייניות בבנין לצאצאיו, ומאידך גיסא, לדאוג למקור הכנסה ראוי ומכובד לאשתו מנישואיו השניים שאינה אם ילדיו, עימה חלק את חייו במשך שנים ארוכות, באופן שפרנסתה לא תהיה תלויה בילדיו.

משכך קבע הסדר לחלוקת הנכס באופן שהתובעת תהיה רשאית לנהוג בבנין מנהג בעלים, למעט מכירתו, במשך תקופת חייה, לרבות השכרת כל דירותיו. הסדר זה על פי הגיון הדברים ועל פי קביעות בתי המשפט, כולל את הזכות שנתנה לתובעת להשכיר את הדירות כולן, אף בשכירות מוגנת תמורת תשלום דמי מפתח.

אימוץ הפרשנות שמציעים הנתבעים לפי סעיף 3 לצוואה יביא לשלילת זכויותיה של התובעת לנהוג מנהג בעלים בכל דירות הבנין בתקופת חייה. מכירת חלק מהדירות תשלול ממנה הזכות ליהנות מדי המפתח ו/או דמי השכירות שאמורה היא לקבל מהשכרתן של כל הדירות.

אמנם במקרה של מכירת חלק מהדירות, או כולן, עומדת לתובעת הזכות לקבל שליש מהתמורה שתתקבל, על פי הוראות הצוואה, זכות לה אין הנתבעים מתכחשים, ואולם אין בעובדה זו כדי לשנות את הוראות סעיף 3 לצוואה על דרך של פרשנות שאינה משקפת את כוונת המצווה.

עולה, כאמור, מתוכן הצוואה ובפרט מהוראת סעיף 3 שבה, שהמצווה ביקש להוריש את הזכויות הקנייניות בבנין כולו לילדיו - שארי בשרו, ואילו את הזכות לעשות בו שימוש וליהנות מפירות השכרת כל דירותיו, ביקש להעניק לאשתו למשך תקופת חייה.