פסק-דין בתיק א 14892/04

1.       התובע, יליד 1958 הגיש תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו במהלך עבודתו  אצל הנתבעת.

2.       עובדות הרקע

2.1    התובע עבד בתחום אחזקה נקיון ופינוי פסולת בקרית אתא. קודם לתאונה עבד 4 חודשים בשרות הנתבעת.

2.2    ביום 5.1.04 יצא ביחד עם עובד נוסף במשאית עם מנוף כף, על מנת לאסוף פסולת מצדי הדרך.

2.3    התובע טען כי ראו בצד הדרך מראה בגודל 1מ' על 1 מ' והוא וחברו הרימו אותה. המראה לא היתה סדוקה או שבורה. (עמ' 6 לפרטיכל).

2.4    התובע אישר כי השתמש בכפפות מגן ובכובע מגן. (עמ' 7 לפרטיכל).

2.5    התובע אישר כי לא ניתנה לו הוראה מפורשת להרים את המראה, אלא משימתו היתה באופן כללי פינוי פסולת. (עמ' 7 לפרטיכל).

2.6    כשהתובע וחברו  הרימו את המראה לגובה, על מנת לשים אותה בתא המטען של הרכב, המראה נשברה.

2.7    לתובע נגרם חתך בלחי שמאלית. החתך נתפר. בעוד שהמסמכים הרפואיים הראשוניים מדברים על פגיעה בלחי שמאל, טען התובע בתצהירו כי הפגיעה היא בלחי ימין, שם גם הצלקת. מסמך רפואי  ראשון על כך שהפגיעה היא בצד ימין הוא מיום 23.3.05, שנה ושלושה חודשים לאחר ארוע התאונה. התובע מסביר בפתח עדותו כי מדובר בטעות במסמך הרפואי. (עמ' 5 לפרטיכל).

2.8    מומחה רפואי מטעם התובע קבע לו נכות לצמיתות של 10%. מומחה הנתבעים קבע בגין הצלקת נכות רפואית של 5%.

2.9    התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. המל"ל קבע לתובע 10% נכות לצמיתות. התובע קבל גמלת נכות מעבודה בסכום של כ-28,000 ש"ח.(משוערך להיום).

3.       הנסיבות לתאונה

3.1    לענין הנסיבות הושמעו מספר גרסאות שונות, בין  התובע לחברו, ובתוך עדותם הם עצמם.

3.2    התיאור הראשון של התובע לגבי נסיבות השבירה של המראה הינו - "יש שטח במשאית שהוא נמוך, וזה בנוי לדברים האלה. יש דברים שאי אפשר להרים במנוף. הרמנו את המראה לגובה, הנחנו אותה, לא זרקנו"...  (עמ' 7 לפרטיכל) "...רצינו לשים אותה פנימה. איך שהיא ישבה על הדופן, היא נפתחה לשתיים".  (עמ' 8 לפרטיכל). התובע מתאר שהרימו את המראה ידנית על מנת להניח אותה בתא המטען. מפאת גובה הדופן (גם במקום הנמוך) נאלצו להרים גבוה, ואז להניח על הדופן. אז נשברה המראה.

3.3    בהמשך חקירתו שינה התובע את הגרסה. "הנחנו אותה, עוד לא הספקנו להניח  אותה, עוד בטרם נגעה במשאית ,נשברה לשתיים". (עמ' 8 לפרטיכל).

3.4    חברו לצוות העיד כי מדובר בזכוכית של שולחן. כשהרימו את הזכוכית היא פתאום התפוצצה.כשהוא נשאל אם הזכוכית נגעה בדופן המשאית הוא משיב " אני חושב שלא נגעה. הרמנו אותה היא התפוצצה."  הוא אישר כי זה קרה כשהרימו את הזכוכית על מנת  להניח אותה על המשאית.  (עמ' 10,11 לפרטיכל). בהמשך חקירתו נשאל   החבר שוב אם נכון  שהזכוכית לא נגעה במשאית והוא משיב "לא זוכר. אני יודע שהרמנו אותה חצי מ' והיא התפוצצה.."  (עמ' 12 לפרטיכל).

3.5    ביום 27.12.04 בקר חוקר אצל חברו של התובע  וגבה ממנו הודעה. השיחה הוקלטה.  בהודעה נאמר כך " שנינו הרמנו את הזכוכית כאשר כל אחד תופס בצד אחר. הלכנו לכיוון הקבינה וניסינו לזרוק אותה אל הארגז פנימה. הזכוכית שקלה בערך כ-20 ק"ג. לאחר שזרקנו את הזכוכית היא פגעה בחלק החיצוני של הארגז של המשאית והתפוצצה. כתוצאה מכך  אהרון נפגע בפניו לאחר שנפלה עליו חתיכת  זכוכית".

4.       דיון

4.1      הגרסה שמעלה התובע וחברו איננה אחידה. מדובר למעשה בעדויות סותרות. התובע  וחברו בתצהיריהם טענו כי  כשהרימו את המראה היא נשברה ונפלה על פניו של התובע. התובע בעדותו התייחס תחילה לכך שהמראה  נגעה בדופן המשאית ואחר כך חזר בו וטען שלא היתה נגיעה. החבר ציין כי כשהרימו את הזכוכית לגובה של חצי מטר היא התפוצצה והוא חושב שהיא לא נגעה בדופן אך בעדות מוקדמת לחוקר ספר שזרקו את הזכוכית לתא המטען וכשהיא פגעה בדופן החיצוני היא נשברה. על מנת להוכיח פגיעה במהלך העבודה יש להרים את נטל ההוכחה לגבי קיומן של נסיבות מסוימות. כאן לא הובאה גרסה אחידה לגבי נסיבות הפגיעה, ודי בכך כדי לדחות את התביעה.

4.2      גם לגופו של ענין, לא מצאתי כי הוכחה רשלנות המעביד במקרה הנטען, לפי הגרסה הסופית שבחר התובע והגרסה הסופית שבחר חברו במהלך העדות, דהיינו - המראה/זכוכית נשברה כשהורמה ,קודם שהיה מגע כלשהו בינה לבין דופן המשאית.

4.3      אמנם   אין מחלוקת על כך שקיימת  חובת זהירות מושגית של המעביד כלפי עובד שלו. עדיין קמה ועומדת השאלה הנוספת, אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש.

"בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיסית) הוא נזק שיש לצפותו (במישור הנורמאטיבי). "אין דין שכל יצירת סיכון מטילה על אדם אחריות לכל תוצאה מזיקה שתיגרם בעקבותיה, אפילו אפשר לחזות תוצאה כזאת מראש"" (מתוך ע"א 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש   פד לז 1 עמ 113, בעמ' 126.)