פסק-דין בתיק א 14501/04

1.         ביום 18.04.01 חתמו הצדדים על הסכם לפיו השכיר התובע לנתבעת דירת מגורים בת 8 חדרים הנמצאת בזיכרון יעקב למשך שנה אחת, החל מיום 15.05.01 וכלה ביום 14.5.02.  בהתאם להוראות הסכם זה, הפקידה הנתבעת בידי התובע שטרי בטחון על סך כולל של 50,000 ש"ח.

            לקראת תום שנת השכירות הראשונה, חתמו הצדדים ביום 03.05.02 על הסכם נוסף לפיו האריכו את השכירות לתקופה החל מיום 15.05.02 וכלה ביום 14.11.02.

            ביום 16.01.03 האריכו הצדדים פעם נוספת את הסכם השכירות למשך חודש ימים, החל מיום 15.01.03 ועד 14.02.03. אין חולקין כי הנתבעת המשיכה להחזיק במושכר גם לאחר תום תקופת ההסכם האחרון.

2.         ביום 03.08.03 הודיעה הנתבעת לתובע על רצונה לסיים את השכירות, ובעקבות כך קיימו הצדדים סיור משותף במושכר וזאת ביום 25.08.03. לאחר אותו סיור דרש התובע את הנתבעת לתקן ליקויים שנתגלו במושכר ואולם דרישתו נדחתה. לא זו בלבד, אלא שהנתבעת הודיעה באמצעות בא כוחה כי לא תשיב לידו את מפתחות המושכר עד אשר יחזיר לה את השטרות שניתנו לביטחון. 

3.         בסופו של דבר, ומשלא נמצא פתרון למחלוקת שנתגלעה, פרץ התובע את  דלת המושכר  בחודש ינואר 2004. 

4.         התובע נקט בהליכי הוצל"פ בגין השטרות שנמסרו לביטחון, ומאוחר יותר הגיש תביעה בסדר דין מהיר. בתביעתו טען כי הנתבעת חייבת לשלם את הפיצוי המוסכם בגין החזרת המושכר באיחור, שלא על פי הוראות הסכם השכירות. לחילופין טען כי על הנתבעת לשלם את דמי השכירות עד למועד פריצת הדירה וקבלת החזקה בה חזרה לידיו. בגין תקופה זו דרש אף לחייב הנתבעת בתשלום הארנונה העירונית. התובע הוסיף כי לאחר קבלת המושכר לידיו, גילה בו נזקים רבים, אשר חייבו עבודות תיקון נרחבות לצורך הכשרתו מחדש והחזרתו למצבו הקודם. עלות תיקונם של אותם ליקויים הסתכמה בסך 10,974 ש"ח. 

5.         הנתבעת מצדה טענה כי מסרה את החזקה במושכר לידי התובע כבר בחודש אוגוסט לאחר שמילאה את כל חיוביה על פי הסכם השכירות. לדבריה, כל החשבונות סולקו עד למועד השבת המושכר אשר הוחזר במצב טוב וסביר. בנוסף טענה הנתבעת כי המושכר נמסר לידיה עם תחילת השכירות כשהוא במצב גרוע, ללא חשמל ובמצב מוזנח ביותר. כתוצאה מכך, היא נדרשה, לשיטתה, להשקיע כספים לשם הכשרתו למגוריה.

6.         בטרם אדרש למחלוקת העובדתית, אני רואה לסלק מן הדרך שתי טענות הגנה שהעלתה הנתבעת. האחת, מתייחסת לכך ששטר הביטחון לא הוצג כלל לפירעון, ועל כן לא קמה לתובע עילת תביעה שטרית. הטענה האחרת עיקרה ששטר הביטחון נמסר בהתאם להסכם השכירות הראשון ולא נועד לשמש בטוחה להסכמים שבאו אחריו.

            שתי הטענות דינן להדחות. לעניין אי הצגת השטר לפירעון, אין לי אלא להפנות להחלטתו של כב' הרשם שדה מיום 12.12.04 על נימוקיה. אני רואה להדגיש כי לאחר שניתנה לנתבעת רשות להתגונן בעקבות התנגדותה לביצוע השטר, הגיש התובע כתב תביעה בסדר דין מהיר בו שטח את שלל טענותיו.  על אף שעילת התביעה הוגדרה שם כעילה שטרית, הרי שמן הבחינה המהותית, מדובר בתביעה כספית גרידא.

            אין בידי גם לקבל את טענתה של הנתבעת לפיה נמסרו שטרי הביטחון להבטחת ההסכם הראשון. הלכה היא כי אם מדובר בתקופות שכירות עוקבות וחוזי שכירות דומים בנוסחם, הרי שערבות שניתנה מעם ערבים להבטחת קיום החוזה הראשון, תמשיך לחול גם על התקופות העוקבות (ראו: ע"א (חיפה) 4099/96 מנדל נ' לנגזם, תק-מח 97 (2), 408).  אם זהו הכלל לגבי  ערבותם של ערבים, קל וחומר  כאשר מדובר בשוכרת עצמה.

7.         בעדותה בפניי טענה הנתבעת כי החזירה את  מפתחות המושכר לידי התובע באמצעות מתווך דירות בשם עדי לוי. גרסה זו לא מצאה כל ביטוי בתצהיר עדותה הראשית מיום 11.05.04 (נ/1). רק בתצהירה המשלים מיום 08.12.04 העלתה הנתבעת גרסתה לעניין זה לראשונה, בציינה כי מסרה את המפתחות למתווך בשל סירובו של התובע לקבלם לידיו.

מטעם הנתבעת העיד מר מאג'ד חסון אשר טען כי הלך יחד עמה למשרדו של המתווך למסור את מפתחות המושכר.

מר עדי לוי, המתווך שלידיו נמסרו המפתחות על פי הנטען, הכחיש בתצהירו ת/1 כי קיבל את מפתחות המושכר מידי הנתבעת. בחקירתו הנגדית עמד על כך שהנתבעת מעולם לא מסרה לידו המפתחות כנטען.

8.         במחלוקת עובדתית זו ראיתי להעדיף את גרסתו של התובע והעד מטעמו ולבכר אותה על פני גרסתה של הנתבעת. כאמור גרסה זו הועלתה על ידי הנתבעת בשלב מאוחר, לאחר שבתצהיר המוקדם לא העלתה ולו ברמז טענתה לעניין החזרת המפתחות. עדותו של העד מטעמה לא עשתה עלי רושם מהימן.

            גרסתה זו של הנתבעת אף אינה מתיישבת עם מכתבים ששיגר בא כוחה לאחר פרוץ הסכסוך בין הצדדים. בסעיף 30 למכתב ששלח ב"כ הנתבעת ביום 18.09.03 נאמר כי מפתחות הדירה  שהופקדו בידיו בנאמנות, יוחזרו בכפוף להחזרת שטר הביטחון וחתימת התובע על אישור העדר תביעות. במכתב נוסף מיום 30.11.03  חזר ב"כ הנתבעת על דברים אלה בציינו כי מפתחות המושכר נמצאים בידו בנאמנות עד להחזרת שטר הביטחון. בסעיף 5 לאותו מכתב נאמר כי התובע מוזמן לקבל המפתחות ולהחזיר שטר הביטחון.

            דברים אלה אשר נכללו בפניותיו של ב"כ הנתבעת בכתב, אינם מתיישבים עם גרסתה ואינם עולים בקנה אחד עם הטענה כי מפתחות המושכר הוחזרו קודם לכן לידי התובע באמצעות המתווך. 

9.         על יסוד האמור, אני קובע כממצא עובדתי כי הנתבעת מעולם לא החזירה את מפתחות המושכר לידי התובע, לא במישרין ולא בעקיפין.  המסקנה הנגזרת מכך שהחזקה במושכר לא הוחזרה לידו בתום התקופה החוזית וכי הנתבעת המשיכה להחזיק בדירה גם לאחר 15.08.03. הכלל לעניין זה הינו כי מסירת מפתח המושכר הינה אקט בעל פוטנציאל להעברת אמצעי השליטה על המושכר (ראו ע"א 592/76 זילנפרוינד  נ' גרין, פד"י לא (1), 813). מכאן, שהחזרת הנכס לרשות המשכיר פירושה המעשי הוא מסירת מפתחות המושכר.

10.        חרף האמור, איני סבור כי התובע זכאי לפיצוי בגין מלוא התקופה עד למועד שבו פרץ את דלת המושכר. החובה המוטלת עליו להקטנת נזקיו מחייבת כי יפעל תוך זמן סביר ואין להשלים עם ישיבה בחיבוק ידיים פרק זמן ממשוך. דומה כי בנסיבות העניין די היה בשלושה חודשים לאחר המועד שבו הודיעה הנתבעת כי הדירה פנויה, על מנת לפרוץ לתוכה ולקבל בפועל את החזקה בה.

            על יסוד האמור, חייבת הנתבעת לשלם לתובע דמי השכירות המתחייבים בגין שלושה חודשים החל מיום 15.08.03 וכן את הארנונה העירונית בגין תקופה זו. אני דוחה  את התביעה לחייב את הנתבעת בתשלום הפיצוי היומי המוסכם וזאת בשים לב למהות המחלוקת בין הצדדים ולנסיבות העניין. תחת זאת, אני מעמיד את הפיצוי על גובה דמי השכירות כאמור וזאת בהתאם לסעיף 15 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970.