פסק-דין בתיק א 13941/04

מבוא

1.         זוהי תביעה כספית לפיצויים בגין נזקי גוף, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק").

2.         התובע, יליד 1955, נפגע בתאונת דרכים ביום 12.3.2003, בהיותו בן 48. כיום התובע בן 52. התאונה התרחשה שעה שנסע במונית (נהוגה בידי הנתבע, מבוטחת אצל הנתבעות), בדרכו מהעבודה לביתו. התאונה הוכרה כתאונת עבודה והתובע קיבל דמי פגיעה בגינה.

3.         הנתבעות מודות בכיסוי הביטוחי ובחבות על פי החוק. המחלוקת נסבה על שיעור הנזק. 

נכות רפואית

4.         התובע פונה לחדר המיון של בית החולים וולפסון בחולון. הוא התלונן שם על כאבים בצוואר, בעין ובעמ"ש מותני, ולאחר בדיקות שוחרר לביתו. הוא שהה בחופשת מחלה כחודש ימים וטופל בטיפול פיזיוטרפי ותרופתי.

5.         התובע נבדק על ידי דר' רמי דוד, מומחה לכירורגיה אורתופדית ומחלות עמוד שדרה (להלן: "המומחה"). בחוות דעתו מיום 12.10.04 מפרט המומחה את ממצאיו ומסכם כדלקמן: "מר לוי סובל ממחלה כרונית, ankylosing spondylitis המאופיינת במהלך פרוגרסיבי היוצר 'גשרים' בין החוליות ועקב כך פוגע בטווח תנועות עמוד השדרה. אין ספק כי ממצאי הבדיקה מצביעים בבירור על קיומה של נכות משמעותית אשר תחילה יש להגדירה ולאחר מכן יש לקבוע את הקשר בינה לבין התאונה הנדונה. בדיקת טווח תנועות עמוד השדרה הצווארי מתאימה להגדרת 'הגבלה בינונית' ולפיכך מתאימה לסעיף 37 (5) (ב') של תקנות המ.ל.ל. המקנה 20% נכות. בבדיקת טווח תנועות עמוד השדרה המותני נמצאה גם כאן הגבלה בינונית בטווח התנועה. הגבלה זו מתאימה לאמור בסעיף 35 (7) (ב') לתקנות המ.ל.ל. המקנה 20% נכות... הגבלות בטווח תנועת עמוד השדרה היו גם קודם לתאונה ועל כך מעידים רישומים רבים בתיק הרפואי. מר לוי ציין בפירוט את עברו כשלדבריו לאחר תחילת טיפול ב remicade חל שיפור ניכר במצבו ולאחר התאונה טוען לנסיגה ניכרת המתבטאת בכאבים והגבלת טווח תנועות צוואר וגב תחתון. מעיון בתיקו הרפואי עולה כי בתקופה שאחרי תחילת טיפול ב remicade עדיין סבל מכאבי גב וצוואר. התדירות נראית עפ"י הרישומים כקטנה מזו שלפני טיפול הנ"ל אך לפי הרשומות הרפואיות שעמדו לרשותי אין רושם למפנה לרעה אחרי התאונה. יתר על כן, במכתבו מתאריך 3.11.03 כותב ד"ר אלקיים כי 'מאז ועד היום מטופל מדי חודשיים ב remicade 200 עם הטבה ניכרת במצבו'. במכתב זה שמועד כתיבתו כ 8 חודשים אחרי התאונה אין כל רמז להחמרה במצב. לסיכום, מר לוי... סבל מהחמרה זמנית וחולפת במצבו לאחר התאונה. כיום, מצבו משקף את מהלך המחלה היסודית ולדעתי התאונה הנדונה לא הביאה להחמרה בנכותו הבסיסית... נכותו הזמנית של מר לוי הנובעת מהתאונה מסתכמת ב 10% עקב פגיעה בטווח תנועות הצוואר ו 10% נוספים עקב פגיעה בטווח תנועות ע"ש מותני וזאת כאמור לתקופה בת 3 חודשים" (ההדגשה במקור - א.ז.). 

6.            המומחה נקרא לחקירה נגדית על ידי התובע, שלא השלים עם הקביעה בדבר העדר קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות בעמוד השדרה המותני (להבדיל מזה הצווארי). המומחה אישר אמנם כי התובע סובל ממחלת ה"בכטרב", מחלת פרקים שמתקדמת בהדרגה, יוצרת קשרים בין החוליות, הפוגעים בטווחי התנועה שלהם; אצל התובע היא טרם הגיעה למפרקים גדולים; הפגיעה בעמוד השדרה מתחילה מלמטה למעלה, ואצל התובע הגיעה כבר לצוואר (עמ' 8 - 9 לפרוטוקול). עם זאת, עמד המומחה על דעתו, שלפיה לא ניתן לקבוע כי חלה החמרה במצבו של התובע לאחר התאונה בכל הקשור לעמוד השדרה המותני. לדבריו, לא ניתן לראות רגרסיה בעקבות התאונה, למעט אותה תקופה זמנית של שלושה חודשים, שבה גברו הכאבים (עמ' 12 - 13 לפרוטוקול).

               התובע יוצא נגד מסקנה זו. לשיטתו, סקירת המסמכים הרפואיים מלמדת כי בכל התקופה מאז תחילת הטיפול ברמיקייד ועד לתאונה אין כל איזכור ספציפי לכאבים או הגבלה בגב התחתון. לכך יש לצרף את דברי התובע עצמו, שלפיהם המשיך לסבול מכאבים בעמוד השדרה הצווארי, אך כאבי גב תחתון תקפו אותו לעיתים רחוקות בלבד.

               הנתבעות מצביעות על כך שהתובע דווקא התלונן רבות בנוגע לגב בעבר (ומפנות בין היתר לתיעוד מ - 3.5.01, 24.6.01, 25.10.01 ו- 2.12.02), וכן על ההגיון בקביעת המומחה, בהתחשב באופן ובכיוון התפתחותה של המחלה. 

7.            "הלכה מושרשת היא, כי בית המשפט אינו מחויב לאמץ כ"כזה ראה וקדש" את המלצותיו של המומחה הרפואי. ההכרעה הסופית בכל השאלות השנויות במחלוקת, כמו גם בשאלות הרפואיות, שמורה לבית המשפט והוא אינו יכול להתנער מחובה זו.  כפי שכבר נאמר, עוד לפני חוק הפיצויים: 'בית המשפט, ולא המומחה, הוא הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות, שנמסרו לחוות דעתו של המומחה, ולהלכה אינו חייב בית המשפט לפסוק על-פי חוות-הדעת של המומחה' (ע"א 16/68 רמת סיב בע"מ נ' דרזי, פ"ד כב(2) 164, 168). אמנם, על דרך השגרה לא יטה בית המשפט להתערב בקביעות שבחוות הדעת הרפואית של מומחה שמינה, המתבססות על הידע והמומחיות של איש המקצוע. עם זאת, בהיותו הפוסק האחרון, רשאי בית המשפט וגם מחויב להעביר תחת שבט ביקורתו את חוות דעתו של המומחה הרפואי. יש לזכור, כי עדותו של המומחה מטעם בית המשפט אינה אלא ראיה מתוך מכלול הראיות. בית המשפט, רשאי על פי שיקול דעתו לסטות במקרים מסוימים באופן חלקי או מלא ממסקנות המומחה הרפואי. כך, למשל אם ממכלול הראיות עולה, כי המסקנות בחוות הדעת נסמכו על תשתית עובדתית בלתי מהימנה (ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170, 174), או כאשר המומחה הרפואי מסיק מן העובדות המונחות בפניו מסקנה שגויה בדבר שיעור הנכות הרפואית או בדבר הקשר שבינה לבין התאונה (ע"א 1156/92 סגל נ' סגל (לא פורסם); וכן ראו, ע"א 8288/00 קרנית נ' סיכסך (לא פורסם) פיסקה 5... העובדה שמומחה רפואי נתמנה מכוח סעיף 6א לחוק הפיצויים, אינה הופכת אותו לחסין מביקורת. בידי בית המשפט נתונה הסמכות לפסוק גם בניגוד לקביעת המומחה, שעה שמכלול הראיות, הכולל בחובו גם מסמכים רפואיים בנוגע לסוגיה שבמחלוקת, מצביע על מסקנה שונה מזו אליה הגיע המומחה" (ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2005 (4), 1724 (2005)).

               בענייננו דומני כי יש לתת משקל נוסף, מבלי לפגוע במסקנת המומחה, המתבססת על התיעוד הרפואי, לעדותו של התובע, שהותירה רושם אמין. כזכור, המומחה בדק את התובע באוקטובר 2004, כשנה וחצי לאחר התאונה. התובע נתן תצהיר עדות ראשית ביוני 2005, והעיד בפניי במאי 2007. בתצהירו מספר התובע: "... בעקבות התאונה חלה החמרה איומה בכאבי הגב שלי, וכיום, אפילו הטיפול ברמיקד לא עוזר. קשה לי לתאר את עוצמת הכאבים. הם הרבה יותר חזקים אפילו מהכאבים שהיו לי בעבר, לפני תרופת הרמיקד... מבחינת כאבי הצוואר, איני יכול להעיד על החמרה משמעותית בכאבים בהשוואה למצבי לפני התאונה..." (סע' 6 - 7). בחקירה נגדית שב ואישר התובע כי סבל בעבר מכאבי גב, למעשה כאבי פרקים בכל הגוף, עד קבלת הרמיקייד, ששיפר מאוד את חייו (עמ' 25 לפרוטוקול).

               תיאור מצבו של התובע (שכאמור, מעיד בהגינותו על שיפור או לפחות אי החמרה בצוואר), מביא אותי למסקנה שיש לייחס 5% נכות (מתוך ה - 20%) לתאונה.

"נכות תפקודית"/אובדן כושר השתכרות/הפסדי שכר

8.         "נכות תפקודית" הוא מושג המבטא את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אשר לא בהכרח זהה לשיעור הנכות הרפואית. המושג בא להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית, על מידת ההשפעה על התפקוד בדרך-כלל. נפסק, כי "אכן גובה הנכות הרפואית אינו זהה בהכרח לשיעור הגריעה התפקודית, אך נתון זה של גובה הנכות הרפואית הינו, מכל מקום, נתון מרכזי, אם לא חותך לקביעת שיעור הפגיעה התפקודית" (ע"א 61/03 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אבני, תק-על 2005(3), 29, ניתן ביום 4.7.05, פיסקה 10). עם זאת, לא כך הוא בכל מקרה ומקרה, ובוודאי שיש להפריד בין ביטוי זה לבין קביעת הפסד כושר השתכרותו של תובע.  כהבהרת בית המשפט העליון: "בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורטופדי - כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל - תשקף, בדרך כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכותו התפקודית. אך לא תמיד כך. לעיתים, הנכות התפקודית... אינה זהה לנכות הרפואית. כך, למשל, במקרה של נכות רפואית עקב צלקות... רצוי שנדבר בפסקי דין בשפה אחת. וכשמזכירים "נכות תפקודית" כוונת האמירה תהיה אחת, דהיינו מידת ההשפעה  של  הנכות  על  התפקוד  בדרך כלל. למידת השפעתה על כושר השתכרותו של  התובע  המסוים יינתן ביטוי. אך זה לא ייכלל במסגרת המונח "נכות תפקודית"". (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792 (1995), 799 - 800; ההדגשה שלי - א.ז.).

            בצד קביעת הנכות, על בית המשפט לקבוע גם את הפסד כושר השתכרותו של תובע. בפריט זה על בית המשפט להעריך ולקבוע את הפסד הממון שנגרם ושעלול להיגרם לתובע בשל כך שהתאונה, ומגבלותיו בעקבותיה, הפחיתו מכושר השתכרותו.

            כאמור לעיל, יש להיזהר מבלבול בין המושגים של "נכות תפקודית" ו"פגיעה בכושר השתכרות". בית המשפט יכול לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות, בלי שיידרש כלל לקבוע את שיעור הנכות התפקודית. כך במקרה שהפסד כושר ההשתכרות ייקבע על סמך ראיות ונתונים, אשר יאפשרו קביעת ההפסד בפריט זה, אף ללא קביעה מדויקת של שיעור הנכות התפקודית (ראו עניין גירוגיסיאן הנ"ל, בעמ' 800). לפיכך נפסק עוד כי: "כשמובאות בפני בית המשפט ראיות על פיהן הפסדי ההשתכרות של התובע בפועל הם בשיעור מסוים, והפסדים אלה משקפים את הירידה בכושר ההשתכרות, ראיות כאלה עדיפות על קביעת ההפסד בהתאם לשיעור הנכות. שיעור הנכות התפקודית יכול לשמש מודד באותם מקרים כשאין ראיות להפסד בפועל כתוצאה מן התאונה ובית המשפט סבור, על דרך האומדן, ששיעור הנכות משקף את שיעור ההפסד" (ע"א 3526/99 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' דנינו, דינים עליון, כרך נז', 717 (2000)).

9.         ואכן, בעניינו של התובע ישנם ראיות ונתונים כאלה. התובע הועסק כיועץ השקעות בנק דיסקונט לפני ובזמן התאונה, ונשאר כזה גם לאחריה, עד עצם היום הזה. אין למעשה חולק כי לא סבל מהפסדי שכר כלשהם בגין התאונה. כדברי התובע עצמו: "ש. אז המשכורת שלך השביחה עם השנים? ת. לא, הוותק עשה את שלו וגם המקצועיות שלי. ש. ובגלל זה אתה מרוויח היום יותר. ת. טבעי. ש. הוותק שלך בבנק הוא 30 שנה? ת. נכון. מתוכם כ - 20 שנה בייעוץ" (עמ' 26 לפרוטוקול). התובע טוען למגבלה פיזית (אם כי דומה כי בהתחשב באופי עבודתו, הלא פיזית בעיקרה, הדבר אינו משפיע במיוחד; ראו דברי העד דולב וכן תמליל משיחה עם מנהלו, צרנינסקי), ולכך קיים סיכון כי ייפלט מהבנק אל מעגל מחפשי העבודה, ובשל נכותו עלול כושר השתכרותו להיפגע. אין לכך בסיס של ממש. ראשית, יש לזכור כי כל נכותו של התובע בצוואר ורוב נכותו בגב אינה קשורה לתאונה, וכי ישנה אפשרות שהמחלה הפרוגרסיבית המדוברת תפגע, ויש לקוות שלא, גם בפרקים נוספים בעתיד. שנית, התובע הינו בן 52 כיום; מאז התאונה חלפו ארבע שנים; הוא ממשיך בעבודתו אצל אותו מעסיק, אשר אצלו צבר וותק של עשרות שנים, ומן הסתם גם זכויות פנסיה. התובע לא הביא שום ראייה לכך שהוא מצוי ברשימה כלשהי של מיועדים לפיטורין או לפרישה מוקדמת, ואם כן, מה תהיה ההשלכה הכלכלית של עניין זה. אפנה לע"א 830/87 מרגני נ' לוי, דינים עליון, יח, 980 (1991), שעסק בשאלה דומה, והתייחס לסיכון של הפסקת עבודתה של המערערת בבנק שבו הועסקה. נפסק, כי "לעניין הפסד כושר השתכרות בעתיד, קבע בית המשפט, כי לפי הראיות שבפניו אין חשש שהיא תפסיד שכר כלשהו בעתיד. בא-כח המערערת קובל על קביעה זו של בית המשפט, ובקש שיקבע שנגרם למערערת הפסד גם בפריט נזק זה. ההערכה בפריט נזק זה, כשאדם ממשיך לעבוד במקום עבודתו מבלי שנגרע משכרו, קשה היא. בעניננו, מצד אחד עבודתה של המערערת קשורה בהגשת מזון  ומשקאות  והכאבים בגבה מגבילים אותה בעבודה במידה קלה כלשהי. מאידך גיסא, ביום פסק-הדין בהיות המערערת כבת 55 שנים, מלאו כ-30 שנים לעבודת המערערת בבנק, ולפי הראיות אין היא עומדת בפני סכנה שיפטרוה. גם אין כל חשש, שבשל נכותה לא תוכל להמשיך ולבצע את  עבודתה  בבנק. בנסיבות מיוחדות אלה, רשאי היה בית המשפט להגיע למסקנה שהסיכון שהיא תעזוב את עבודתה בבנק או שיגרם לה הפסד כלשהו של השתכרות בעתיד הנו "אפסי או ספקולטיבי או היפותטי גרידא" (כלשון חברי  הנכבד, השופט ברק, בע"א 237/80 ברששת נגד האשאש ואח' פסקי דין  ל"ו  (1)  281  בעמ' 307 מול האותיות ו-ז). אין, על כן, מקום שנתערב  בקביעת בית המשפט, על פיה לא נגרם למערערת הפסד כושר השתכרות בעתיד" (פיסקה 5 לפסק הדין).

            הדברים תואמים גם את המקרה שבפניי. עם זאת, לא הייתי שולל מהתובע לחלוטין כל פיצוי ברכיב זה. הייתי בכל זאת פוסק סכום גלובלי, על דרך האומדן, של 30,000 ש"ח, נכון להיום.

כאב וסבל

10.       אני מעמיד את הפיצוי לתובע בראש נזק זה על סך של 10,000 ש"ח, נכון להיום.

עזרה והוצאות שונות

11.       בשים לב למחלתו של התובע, שמצריכה ממילא טיפולים, ביקורים, תרופות ועזרה, וכן בהתחשב בשיעור הנכות הנמוך שייחסתי לתאונה, אני פוסק לתובע סכום גלובלי, על דרך האומדן, בגין עזרה והוצאות מסוימות מוגברות, בעיקר בסמוך לאחר התאונה, בסכום כולל של 4,000   ש"ח, נכון להיום.

לסיכום