פסק-דין בתיק א 13379/05

מבוא

1.         בפניי תביעה לפירוק שיתוף בדירה ברח' בן יהודה 91 בהרצליה, הידועה כגוש 6546 חלקה 598/4 ( להלן: "הדירה"). לטובת הנתבע 2 רשומה משכנתא על הדירה.

2.         התביעה הוגשה על ידי כונס הנכסים לזכויותיו של החייב דני פלד, שהוא בעלה של הנתבעת 1 (להלן: "הבעל"). כונס הנכסים מונה לתפקידו בעקבות פסק דין כספי שניתן לבקשת חברת בלפור חברה למימון והשקעות בע"מ (להלן: "הזוכה"), לפיו חוייב הבעל לשלם לזוכה סכום כסף, שבעת פתיחת תיק ההוצל"פ נגדו, הסתכם בסך של 1,072,312 ש"ח.

3.         ביום 30.5.2004 ביקשה הזוכה למנות את בא כוחה, עו"ד יהודה ברמי, ככונס נכסים על זכויותיו של הבעל בדירה. ביום 20.6.2004 ניתן צו מינוי כמבוקש. בגדרו של צו המינוי, הוסמך כונס הנכסים להגיש תביעה לפירוק השיתוף, היא התביעה שבפניי.

4.         התביעה הנוכחית הוגשה ביום 8.11.2004 לבית המשפט לענייני משפחה  (תמ"ש 21171/04). ביום 19.1.2005 הורה בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט גייפמן) על העברת התביעה לבית משפט השלום בתל אביב.

5.         ביום 23.11.2004, קרי, לאחר הגשת התביעה לפירוק השיתוף, פנתה הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב בתביעה למתן צו למדור ספציפי. ביום 24.11.2004 החליט בית הדין הרבני כי באופן זמני, מדורה הספציפי של הנתבעת יהיה בדירתם המשותפת של בני הזוג, היא הדירה נשוא התביעה שבפניי. ביום 8.2.2005 החליט בית הדין כי החלטתו האמורה תהיה בתוקף עד להוראה אחרת של בית הדין.

6.         הכונס טוען בסיכומיו כי הנתבעת ובעלה הם הבעלים של נכס מקרקעין נוסף, בית ומשק במושב גפן. הכונס טוען כי הנתבעת נוקטת בכל אמצעי על מנת להכשיל את גביית החוב מאת בעלה ואת פירוק השיתוף בדירה. הוא מכנה את התביעה שהוגשה לבית הדין הרבני "תובענה פיקטיבית". הכונס מוסיף וטוען כי הנתבעת הטעתה את בית הדין הרבני ולא גילתה לו אודות מינויו של הכונס. לדבריו, הנתבעת חדלה להתגורר בדירה לפני זמן רב, ועברה להתגורר יחד עם בעלה במושב גפן. הדירה אף הושכרה לצדדים שלישיים. הנתבעת חזרה לדירה רק כדי לסכל את התביעה לפירוק השיתוף. הכונס מצביע בסיכומיו על פירכות שונות בעדותה של הנתבעת ועל התנהלותה לכל אורך ניהול ההליכים נגדה ונגד בעלה. הכונס טוען כי לפי ס' 40א' לחוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969, הנתבעת אינה דיירת מוגנת בדירה משום שתנאי לכך הוא שלנתבעת יהיו ילדים קטינים המתגוררים בדירה יחד עימה. במקרה דנן ילדיה של הנתבעת הם בגירים ואינם מתגוררים כלל בדירה. על כן, לא עומדת לנתבעת הגנת ס' 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב- 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר").

7.         הנתבעת טוענת כי אין מקום להורות על פירוק השיתוף בדירה מן הטעם שקיים צו למדור ספציפי בדירה. כל זמן שטרם ניתן גט, טרם הגיע המועד לפירוק השיתוף בדירה, ועל כן יש להורות על עיכוב פירוק השיתוף בדירה. לחלופין, אם יורה בית המשפט על פירוק השיתוף, יש למכור את הדירה כתפוסה ולקבוע כי הנתבעת תהפוך לדיירת מוגנת בנכס. לדבריה, מאז שנת 1977 היא מתגוררת בדירה, למעט תקופה של שנתיים, בשנים 2001-2002, עת הושכרה הדירה לשני סטודנטים והנתבעת עברה להתגורר אצל אחותה. בשנת 2003 היא חזרה לביתה. הנתבעת טוענת כי חלה עליה הגנתו של ס' 33 לחוק הגנת הדייר, הואיל והיתה לה חזקה ייחודית בדירה. הנתבעת טוענת כי ס' 40א' לחוק המקרקעין אינו חל, שכן אין עסקינן בתביעה של בן זוג אחד נגד בן הזוג האחר, אלא בתביעה של כונס נכסים שבא בנעליו של בן הזוג. כמו כן, תנאי לתחולת ס' 40א' הוא ששני בני הזוג מתגוררים בדירה. הואיל ואין חולק כי הבעל מתגורר במושב גפן, לא מתקיים התנאי לתחולתו של ס' 40 א' הנ"ל וממילא חלות הוראותיו של ס' 33 לחוק הגנת הדייר.

דיון

8.         הכלל הרחב, המעוגן בס' 37(א) לחוק המקרקעין, הוא שכל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש את פירוק השיתוף. כאשר מדובר במקרקעין שאינם ניתנים לחלוקה, וכן אם נוכח בית המשפט כי חלוקה בעין תגרום הפסד ניכר לשותפים, יהיה פירוק השיתוף בדרך של מכירת המקרקעין וחלוקת הפדיון, כאמור בס' 40(א) לחוק המקרקעין.

9.         על מנת להגן על זכויותיו של שותף המתגורר בנכס המשותף, העלול להפגע מחמת פירוק השיתוף על לא עוול בכפו, קובע ס' 33 (ד) לחוק הגנת הדייר:

            "החזיק אדם בנכס כשהוא אחד מבעליו או מחוכריו-לדורות, ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירת חלקו של שותפו, בין מרצון ובין בהוצאה לפועל של פסק דין או של משכנתה או בפשיטת רגל - יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס, או של חוכרו-לדורות החדש, לפי הענין."

10.        יישומה של הוראה זו גרמה לכך שבסכסוכים בין בני זוג, הוקנה יתרון לבן הזוג המחזיק בדירה, לעומת בן הזוג שאינו מחזיק בדירה, באופן שהדירה היתה נמכרת במחיר נמוך יותר משווייה האמיתי, בשים לב לכך שמדובר בדירה תפוסה הכפופה לזכות של דייר מוגן. דבר זה גרם נזק בלתי מוצדק לבן הזוג שאינו מתגורר בדירה.

11.        כדי למנוע מצב דברים זה, נוספה בשנת 1995 הוראת ס' 40א' לחוק המקרקעין, העוסקת באופן פרטני בדירת מגורים של בני זוג, אשר קובעת:

            "(א) החליט בית המשפט לפי סעיף 40, על פירוק השיתוף במקרקעין משותפים שהם דירה של בני זוג המשמשת להם למגורים, בדרך של מכירה, לא יורה על ביצועה והמכירה תעוכב, כל עוד לא נוכח בית המשפט כי לילדי בני הזוג הקטינים ולבן הזוג המחזיק בהם, יחדיו, נמצא הסדר מגורים אחר המתאים לצרכיהם, לרבות הסדר ביניים למגורים זמניים המתאים לצרכיהם, לתקופה שיקבע.

(ב) הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972, לא יחולו לגבי מי שהיה שותף בדירה שבית המשפט החליט על פירוק השיתוף בה, כאמור בסעיף קטן (א)."

משמעותה של הוראה זו היא שכאשר הדירה המשותפת היא דירה של בני זוג, לא תחול הוראת ס' 33 לחוק הגנת הדייר, משמע, איש מבני הזוג לא ייהנה ממעמד של דייר מוגן בעת מכירת הדירה, והיא תימכר איפוא כדירה פנוייה.

לכלל זה נקבע חריג אחד, כמפורט בס"ק 40א'(א), והוא, כאשר לבן הזוג המחזיק בילדים הקטינים של בני הזוג, לא נקבע הסדר מגורים חלופי. גם אז, אין בכך כדי להביא להחלה מחדש של ס' 33 לחוק הגנת הדייר, אלא לעיכוב של מכירת הדירה עד למציאת הסדר מגורים חלופי לבן הזוג ולקטינים גם יחד.

12.        בעניננו, אין חולק כי ילדיה של הנתבעת הם בגירים, ואינם מתגוררים כלל בדירה (ראה הודאתה של הנתבעת בע' 38 לפרוטוקול). על כן, אין ולא יכולה להיות תחולה להוראת ס' 40א'(א) בענייננו. התוצאה אינה החלתו של ס' 33 לחוק הגנת הדייר, כפי שטוען ב"כ הנתבעת בסיכומיו, אלא העדר הגנה כלשהי לבן הזוג המתגורר בדירה, והמשמעות היא שהדירה צריכה להמכר כדירה פנוייה ואין לעכב את מכירתה (ראה ע"א (ירושלים) 4362/97 יעקב איטח נ' אביבה איטחתק-מח 98(1), 1221. ראה גם ת.א. 126484/02 אלדד נ' פנאני, הנזכר בסיכומי כונס הנכסים).

13.        אינני מקבל את טענתה של הנתבעת כאילו העובדה שהתביעה לפירוק השיתוף לא הוגשה על ידי הבעל, אלא על ידי כונס נכסיו, שוללת מניה וביה את תחולת ס' 40א' לחוק המקרקעין. הוראת ס' 40א' הנ"ל חלה בין שהתביעה מוגשת על ידי בן הזוג עצמו, המבקש את פירוק השיתוף, ובין על ידי מי מטעמו, כמו במקרה של כונס נכסים, או נאמן בפשיטת רגל או יורש. הסעיף חל כל אימת שמדובר בדירת מגורים של בני זוג, תהא זהותו של מבקש הפירוק כאשר תהא. אין למצוא בלשון ההוראה כל דרישה שהתביעה תוגש על ידי בן הזוג דווקא. גם אין כל חובה שבן הזוג המבקש את פירוק השיתוף יתגורר בדירה. נהפוך הוא: סעיף זה נועד במיוחד למצב שבו בן זוג אחד חדל להתגורר בדירה, ועל כן יש לו אינטרס למכור את הדירה כפנוייה.