פסק-דין בתיק א 12448/06

בפני בקשה על דרך של טען ביניים שהגישה מדינת ישראל - משרד הביטחון, על מנת שבית המשפט יחליט באשר לזכות הטוענים בסכום של 277,200 ש"ח המוחזקים בידיה.

ר קע עובדתי:

ישובים כפריים רבים, אשר הוקמו לאחר הקמת המדינה, הוקמו על קרקע שהשכיר מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") לסוכנות היהודית לארץ ישראל (להלן: "הסוכנות"). הסוכנות, ששכרה את הקרקע, במעמד של "מוסד מיישב", העניקה רישיון ליישובים להחזיק בקרקע.  על פי שיטת הרשאה זו, בדומה ליישובים רבים אחרים, משנות ה-60, נחתמו בין המינהל והסוכנות לבין קיבוץ מגל (להלן: "הקיבוץ") חוזי שכירות תלת שנתיים, לפיהם שוכרת הסוכנות מאת המינהל משבצת קרקע והקיבוץ מקבל מהסוכנות את המשבצת לשימושו כבר רשות (להלן: "החוזה המשולש"). בנוסף, חתמה הסוכנות עם האגודות השיתופיות על חוזים דו-צדדיים, בו מתחייבים האגודה והמתיישבים לקיים את מטרות ההתיישבות כתנאי לקבלת תקציב ההתיישבות (להלן: "חוזי התיישבות"). החוזה המשולש האחרון נחתם ביום 30.3.99 לתקופה של שלוש שנים, המתחילה מיום ה 1.10.98 ומסתיימת ביום 30.9.01.

הליכים משפטיים קודמים

1.       בשנת 1999 הגישה הסוכנות עתירה נגד המינהל ואחרים (בג"צ 738/99 הסוכנות היהודית לישראל נ' מינהל מקרקעי ישראל ואחרים (לא פורסם)). עניינה של העתירה הינו "הצעת החלטה" שתכננה מועצת מקרקעי ישראל לקבל בשנת 1998, במטרה לעבור לחוזי שכירות דו צדדיים בין המינהל ליישובים מבלי שהסוכנות תהיה צד להם. במסגרת העתירה, בתאריך 2.2.99, ניתן צו ביניים האוסר על המדינה לקבל החלטות חדשות או לשנות את המצב הקיים. בעקבות הצו נמנעה מועצת מקרקעי ישראל לדון ב"הצעת ההחלטה". צו ביניים זה בוטל ביום 23.5.00 (תוך שמירת זכותה של הסוכנות לעתור בשנית) והסכסוך הועבר למגשר.

2.       ביום 7.5.02, לבקשת הסוכנות ניתן צו ביניים-דביניים (כך הוכתרה ההחלטה: א.א.) (להלן: "הצו הארעי") ככל הנראה במעמד צד אחד, ולפיו נאסר על המינהל לבטל את החוזה המשולש עם הקיבוץ וכן לחתום עם הקיבוץ על חוזה משבצת דו-צדדי.  

3.    ביום 21.9.03, הגיעו הצדדים לכלל הסדר מוסכם. על-פי ההסדר קיבל המינהל על עצמו להודיע לסוכנות בכתב על כל מקרה שבו החליט לכרות חוזה דו-צדדי עם אגודה חקלאית (קיבוץ או מושב) הקשורה או שהייתה קשורה בחוזה תלת-צדדי שהסוכנות היא צד לו. במשך תשעים ימים ממועד קבלת ההודעה על כוונת המינהל לכרות חוזה דו-צדדי, כאמור, על הסוכנות להביע את עמדתה ביחס לכריתת החוזה. בהיעדר הסכמה לכריתת החוזה, הסוכנות רשאית לפנות בתובענה מתאימה לבית-המשפט המוסמך ולעתור במסגרתה לקבלת סעד זמני. במידה והסוכנות לא מגיבה על ההודעה במשך תשעים ימים ממועד קבלתה, המינהל רשאי לכרות חוזה דו-צדדי עם האגודה החקלאית הנוגעת בדבר. לנוכח המוסכם בוטל הצו הארעי, נגד קיבוץ מגל. יש לציין כי החלטה זו למעשה, חייבה את הסוכנות לקיים דיון בבית משפט אזרחי בנוגע להתנגדותה לפרימת היחסים החוזיים בכל יישוב ויישוב בנפרד.

4.       בעקבות ביטול הצו הארעי, ביקש המינהל לחתום על חוזה דו צדדי עם הקיבוץ. הסוכנות התנגדה ובהתאם לכך פתחה בהליך ה"פ 2317/03 הסוכנות היהודית נ' מינהל מקרקעי ישראל בית נחמיה וקיבוץ מגל, בו ביקשה פסק דין הצהרתי לפיו המינהל והקיבוץ אינם רשאים להתקשר בחוזה חכירה או שכירות דו צדדי בלא שתירשם משכנתא לטובת הסוכנות על זכות החכירה של הקיבוץ. במסגרת הליך זה, עתרה הסוכנות לצו מניעה זמני בבית המשפט המחוזי בירושלים (בש"א 3417/03) עד להכרעה בתובענה העיקרית. ההחלטה בבקשה ניתנה ע"י כב' השופט רביד ביום 21.1.04 (להלן: "החלטת השופט רביד") מבלי שהתיק העיקרי נדון. בקשת הסוכנות לצו זמני נדחתה והקיבוץ והמינהל היו חופשיים לחתום על חוזה שכירות דו צדדי עד להכרעה בתביעה העיקרית.

5.    בקשת הערעור שהגישה הסוכנות לבית המשפט העליון, על החלטת השופט רביד נדחתה ולבקשת הסוכנות נמחקה ה"פ 2317/03.

6.    ביום 29.1.04 נחתם הסכם דו צדדי בין המינהל לקיבוץ, אשר החליף את החוזה המשולש. הצדדים להסכם הסכימו כי תוקפו של ההסכם יהיה רטרואקטיבי מיום 1.10.01, תום תקופת החוזה המשולש הקודם.

הפקעת הקרקע

בסוף שנת 2002, תחילת 2003 תפס משרד הביטחון שטח ממשבצת הקיבוץ לצורך הקמת גדר ההפרדה (לגרסת הקיבוץ בשנים אלו הופקעו רק 23.7 דונם, ובשנת 2004 הופקעו 11.5 דונם נוספים. הסוכנות טוענת כי עד 2003 הופקעו כל ה- 35.2 דונם).  בעקבות ההפקעה, פנה הקיבוץ למשרד הביטחון בתביעת פיצויים מיום 13.7.03 ו- 28.7.03. בתאריך 14.10.03 ו- 4.5.04 הוגשה התביעה לועדת הפיצויים של המינהל. ביום 18.5.04 פנתה הסוכנות במכתב למשרד הביטחון והודיעה כי היא בעלת זכויות חכירה והשקעות בשטחי המקרקעין אשר נתפסו וכי היא זכאית לפיצויים בגין תפיסת המקרקעין.  הועדה דנה בתביעה לתשלום פיצויים וקבעה כי הפיצוי המגיע לקיבוץ הינו סך של 963,900 ש"ח. במכתב מיום 28.11.04 הודיעה הסוכנות למשרד הביטחון, כי לעמדתה החלטת הועדה מתעלמת מזכויותיה והשקעותיה של הסוכנות וכי המשרד מתבקש שלא לשלם לקיבוץ שלא בהסכמתה. בתגובה הודיע המינהל במכתב מיום 11.1.05 לסוכנות כי אין בסמכות הועדה לקבוע מהן זכויות הסוכנות במקרקעין, וכי חלוקה ככל שקיימת צריכה להיעשות בין הטוענים לזכויות לבין עצמם.

הוסכם בין הצדדים כי משרד הביטחון יעביר לקיבוץ סכום של 686,700 ש"ח מסך הפיצויים כסכום שאינו שנוי במחלוקת. היתרה בסך של 277,200 ש"ח, אשר מהווה מחצית מסך הפיצויים בגין רכיב הקרקע, הועברה להליך טען הביניים שבפני. הסוכנות מבקשת שליש מסך הפיצויים בגין רכיב הקרקע לטענתה. דהיינו, 184,800 ש"ח. 

טענות הסוכנות:

1.    הסוכנות גורסת כי במועד ההפקעה היה החוזה המשולש בתוקף. החוזים נחתמו לתקופה קצרה של שלוש שנים בלבד כדי להימנע מהצורך ברישום שכירות של למעלה משלוש שנים, לפי פקודת העברת קרקעות שהיתה אז בתוקף לפני חקיקת חוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969 (להלן: חוק המקרקעין"). גם לאחר כניסת חוק המקרקעין לתוקף לא שונתה תקופת החוזה, כיוון שהקרקעות הנידונות לא עברו מיפוי לצורך רישום וטרם נקבעו גבולות המשבצת.

 החוזים המשולשים אשר נחתמו במשך עשרות שנים, עוקבים ורציפים, באופן שלא הותיר "ואקום הסכמי". התנהגות הקיבוץ והמינהל אף היא מעידה, כי במועד ביצוע ההפקעה היה החוזה המשולש בתוקף. הקיבוץ עצמו, פנה לקבלת פיצוי על בסיס זכויותיו על פי החוזה המשולש. המינהל עצמו הכיר בתוקף החוזה המשולש ובזכות הסוכנות לפיצויים עד לחתימת החוזה הדו צדדי כפי שעולה מהצהרות גורמים במינהל במספר הזדמנויות.

2.    כטענה משלימה טוענת הסוכנות כי במועד הרלוונטי להפקעה היו לסוכנות זכויות ארוכות טווח במקרקעין, אשר מזכות אותה בפיצויים בעת גריעת הקרקע. החוזה המשולש הינו חוזה ארוך טווח. הוראותיו, כמו הזכות לפיצוי בעת גריעת שטח ממשבצת הישוב (סעיף 14 ו-22 לחוזה המשולש), תכליתו, הקמת ישוב פיתוחו וביסוסו ופרשנותו גם הם מעידים על כך שזכות הסוכנות חייבת הייתה להיקבע לפרק זמן ארוך. התנהגות הצדדים לאורך שנים כמו החידוש האוטומטי של החוזה, משמשת ראיה לכך.