פסק-דין בתיק א 1084/02

הצדדים הסמיכו את בית המשפט לפסוק לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

1.         התובעים הם בני זוג המתגוררים במושב בצת (להלן: " המושב"). הוריה של התובעת 2 הם חברי המושב ולאחר נישואי התובעים, הקצה להם ועד המושב בשנת 1973 חלקה בשטח של 2,465 דונם (להלן: " החלקה") שעליה היה בנוי בית בשטח של כ-45 מ"ר (להלן: " הבית"). באותה שנה, נחתם בין התובעים לבין הנתבעת 2 (להלן: " האגודה") הסכם שכירות של הבית, שתוקפו לשנה אחת.

מאז 1973 ועד היום מתגוררים התובעים בבית. במהלך השנים, הבית שינה את פניו ללא היכר לאחר שהתובעים שיפצו והרחיבו את הבית וטיפחו את סביבתו. לטענת התובעים, הם השקיעו בבית ובחלקה לאורך השנים מאות אלפי שקלים.

בשנת 1991 פנו התובעים לאגודה בבקשה שזו תחתום על המלצה לנתבעת מס' 1 (להלן: " המינהל") להחכיר להם את החלקה ואת הבית עפ"י החלטה 438. האגודה סירבה לכך ודרשה מהתובעים לשלם שכ"ד עבור המגורים בבית. לאחר תכתובת שהתנהלה בין הצדדים, הגישו התובעים את התביעה דכאן.

2.         התובעים עתרו למתן צו הצהרתי וצו עשה המורה להחכיר להם את החלקה ואת הבית בהתאם לתנאי החלטה 438 והחלטה 897 של המינהל. התביעה הוגשה במקור כנגד המינהל בלבד, אך בהמשך צורפה האגודה כנתבעת נוספת והוגש כתב תביעה מתוקן.

האגודה כפרה בזכותם של התובעים לחכור את החלקה והבית, וטענה כי מעמדם של התובעים הוא כשל שוכרים בלבד. לטענתה, הבית הושכר לתובעים בשעתו בדמי שכירות סימליים כבית מקצועי, מאחר ששימשו באותה תקופה כמדריכי נוער בתחום המושב, ובמהלך השנים שילמו לאגודה דמי שכירות. לכן, מעמדם של התובעים הוא כשל ברי רשות, ולמיצער, תקופת השכירות הגיעה לידי סיום בהתאם לסעיף 19 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971.

לאור זאת, הגישה האגודה תובענה שכנגד בה עתרה להורות על סילוק יד של התובעים מהחלקה ומהבית, וכן לחייבם בדמי שכירות ראויים בסכום של 300$ לחודש החל משנת 1991 שאז חדלו, לטענתה, מלשלם דמי שכירות.

3.         הצדדים ניהלו את ההליך כמעט עד תום, לרבות הגשת תצהירים ושמיעת ראיות. בתום הדיון, ובהמלצת בית המשפט, החלו הצדדים לנהל מו"מ לפשרה, ובחלוף כשנתיים ממועד שמיעת הראיות הגישו לתיק בית המשפט הסכם פשרה (התמשכות המו"מ הוסברה על ידי הצדדים בצורך בקבלת אישור המינהל, אישור שנתעכב כמעט שנתיים).

על פי הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 1.9.08 (להלן: " הסכם הפשרה"), שטח החלקה יחולק באופן שיתקבלו שני מגרשי מגורים, שאחד מהם, בגודל של דונם כולל הבית והתוספות שנבנו על ידי התובעים, יוקצה לתובעים ע"י המינהל בהמלצת האגודה, וייחתם עמם חוזה חכירה לגבי המגרש. נקבע שדמי החכירה עבור המגרש יהיו בהתאם להחלטה 438 של מועצת מינהל מקרקעי ישראל  ובשיעור המקובל לגבי יישובי "קו עימות".

עוד הוסכם כי התובעים ישלמו לאגודה 26,500$ בגין החזר השקעותיה בבית וכי הצדדים מסמיכים את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה לפי סעיף 79א בתביעת האגודה לתשלום דמי שכירות עבור הבית לאורך השנים.

על רקע הוראה זו בהסכם הפשרה, הגישו הצדדים סיכומים ובהם טענו לעניין דמי השכירות.

4.         אין בדעתי להידרש בפירוט לכל הטענות, האסמכתאות והראיות עליהן הסתמכו הצדדים בתצהירי עדות ראשית ובסיכומיהם ואציג, בקליפת אגוז, את טענות הצדדים.

הצדדים נחלקו לגבי מעמדם של התובעים בבית. האגודה הצביעה על הסכם השכירות כאינדקציה לכך שהתובעים היו במעמד של שוכרים, והלינה על כך שהתובעים לא הזכירו את הסכם השכירות, אף לא בכתב התביעה המתוקן. כן הצביעה האגודה על ישיבת ההנהלה מיום 6.2.73 בה הוחלט על השכרת הבית לתובעים, ישיבה שבעקבותיה נערך הסכם השכירות עמם.

לטענת התובעים, המדובר בהסכם למראית עין, ולמיצער, בהסכם שלא עמד דבר מאחוריו. לשיטתם, מעולם לא היו שוכרים של הבית, ומאז שנת 1973 ועד לשנת 1991 לא נדרשו לשלם דמי שכירות לאגודה. בשנת 1973 וגם לאחר מכן לא שימשו כמדריכי נוער,  התובע עבד במועצה האיזורית והתובעת הועסקה כמורה במשרד החינוך. למרות שהתובעת עבדה כמורה במשרד החינוך והיתה זכאית להחזר שכ"ד, כחלק מתמריצים שניתנו למורים שהתגוררו בישובי ספר, מעולם לא ביקשה השתתפות בשכ"ד, מן הטעם הפשוט שלא שילמו ולא נדרשו לשלם שכ"ד. מעשרות הקבלות שצורפו על ידם לתצהירם, עולה כי לאורך השנים חוייבו התובעים בתשלום מיסים ומים בלבד, ולטענתם, האגודה הציגה באופן מגמתי מספר מועט של קבלות שעליהן נרשם בגין "דמי שכירות", מבלי שהתובעים נתנו דעתם על כך. רק בשנת 1991, בעקבות דרישת התובעים שהאגודה תמליץ למינהל להחכיר להם את המגרש והבית, התיימרה האגודה לחייב אותם בדמי שכירות.

            התובעים טענו כי אין לחייב אותם כלל בתשלום דמי שכירות, וכי דרישת האגודה נוגדת את רוח הסכם הפשרה, שהותיר את הנושא כעניין של מה בכך. לטענת התובעים, הנושא העיקרי שעמד על הפרק היה החכרת הבית והמגרש בתמורה לתשלום עבור הבית, בית סוכנות מט ליפול. הבית לא שייך כלל לאגודה ולמרות זאת הסכימו התובעים לשלם לאגודה חלף השקעותיה בבית. לכן, דרישת האגודה לתשלום של מאות אלפי ש"ח כדמי שכירות בגין שמוש במבנה סוכנותי מט ליפול, היא חסרת הגיון כלכלי ומשפטי.

5.         בנוסף ולחילופין, טענו התובעים כי בהתחשב בהשקעותיהם בבית ובתוספות הבניה, מעמדם הוא כשל "ברי רשות בלתי הדירה". כבר בשנת 1973, מספר חודשים לאחר חתימת "חוזה השכירות" הגישו בהסכמת האגודה בקשה להיתר בניה באופן ששטח הבית הוכפל על ידם. לטענתם, ממכתבי האגודה שנכתבו "בזמן אמת" בהתייחס לבקשות להיתר בניה, עולה כי האגודה ראתה את הבית כביתם של התובעים.

במענה לטענה זו, הפנתה האגודה למכתבה מיום 15.7.76 בו הודע לתובעים כי עליהם לחתום על הסכם שכירות לשנה השוטפת וכי כל השקעה שהתובעים יבצעו במבנה תהיה על חשבונם בלבד, מבלי שיבואו בכל תביעה או דרישה בקשר לכך כלפי האגודה (נספח כ/3 לתצהירו של מר פורטנוי, חבר ועד ההנהלה).

6.         אין חולק שהתובעים הביעו נכונות לרכוש את הבית, כפי שעולה מתכתובות שהתנהלו בין הצדדים (ראה נספחים כ"א לתצהיר האגודה).

התובעים טענו כי היו נכונים כבר בשלב מוקדם לשלם לאגודה עבור השקעותיה בבית ואף לשלם לצרכי פשרה גם דמי שכירות, אך הצעתם נדחתה. לכן, אין לאפשר לאגודה להיבנות מסירובה להסדיר לאורך השנים את זכויותיהם בחלקה ובבית, וכלשונם, "הסירבת וגם רוששת"?