פסק-דין בתיק א 1035/88

1.         התובע, הנתבע שכנגד, ד"ר אברהם פטר (להלן: " התובע"), היה הבעלים של מגרש בראשון-לציון, הידוע כחלק 468 בגוש 3929 (להלן" "המגרש"). ביום 23.9.80 התקשר התובע בהסכם קומבינציה עם הנתבע - התובע שכנגד, עזרא חממי (להלן: " הנתבע"), שלפיו התחייב הנתבע לבנות בנין על המגרש ועל שני מגרשים סמוכים. בתמורה הוסכם כי הנתבע יעניק לתובע אחוז מסוים מסך יחידות המגורים למבני המסחר שייבנו (להלן: " ההסכם").

            במהלך הבניה נתגלעו בין הצדדים חילוקי דעות, בגינן הגישו הצדדים תביעות הדדיות. התביעות התבררו בפני כב' השופט ד"ר ג. קלינג  (להלן: " ההתדיינות הראשונה" או " הדיון הראשון"), פסק הדין ניתן ביום 5.3.98 ופסק-דין משלים ניתן ביום 15.12.98 (פסקי דין אלה יכונו להלן: " פסק הדין הראשון").

בפסק הדין הראשון, קיבל בית המשפט מקצת מטענותיו של הנתבע, דחה טענות של התובע בדבר הפרות כאלה ואחרות של ההסכם מצד הנתבע, קבע כי חרף התחייבויותיו של התובע לשלם " הוצאות פיתוח" שהוגדרו בהסכם - דרישה שהותנתה בדרישת תשלום ובהמצאת אישור על ההוצאות מאת הנתבע, לא היה חייב התובע בתשלומם, שכן הנתבע לא פעל לגביהם על פי תנאי ההסכם. בסופו של דבר, קבע השופט קלינג, כי אף אחד מבעלי הדין לא הפר את ההסכם, הואיל ועיכוב מסירת החזקה נבע מאי תשלום הסכומים שהתובע חב בהם, חלקם הוצאות הפיתוח שלא שולמו, כאמור, עקב מחדלו של הנתבע; ומאחר ועל פי שיטתו, שני הצדדים לא היו נקיים מאשמה, נמנע בית המשפט לפסוק לטובת התובע פיצויים מוסכמים או אחרים - שלדעתו לא הוכחו.

2.         התובע ערער על פסק הדין (להלן: " הערעור").

            בפסק הדין בערעור (ע"א 2568/98) שניתן ביום 4.6.03 (להלן: " פסק הדין שבערעור"), קבע בית המשפט (מפי כב' השופט א' ריבלין), כי לא ניתן לקבל את מסקנת כב' השופט קלינג, כי הנתבע לא הפר את ההסכם, באשר חיובו של הנתבע למסור את הנכסים לתובע שלוב בחיובו של התובע לשלם את הוצאות הפיתוח, וזאת משום שאין המדובר בחיובים שלובים כמשמעם בהוראת סעיף 43(א)(3) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: " חוק החוזים"); כי לנתבע לא היתה כל הצדקה לעכב את העברת הנכסים לתובע; שהתובע לא שילם את הוצאות הפיתוח כיוון שהנתבע מנע זאת ממנו, בכך שלא שלח לו את החשבונות על פי הוראות ההסכם, ובכך מנע הנתבע מהתובע למלא את חיוביו, ועל כן היה זה הנתבע שהפר את החוזה.

            לאור זאת, החליט כב' השופט א' ריבלין, אליו הצטרפו יתר שופטי הערעור, לאמור:

            "7.       אשר על כן, באתי לכלל מסקנה כי המשיב הפר את החוזה. אי לכך, זכאי המערער לסעד. בית המשפט קמא קבע כי לא הוכח כל נזק שנגרם למערער, קביעה שהמערער משיג עליה בסיכומיו. הוא טוען כי הביא ראיות לנזק שנגרם לו. לשם בירורה של שאלה זו - על בסיס נתונים על הנזק שנגרם למערער ועל בסיס תניית הפיצויים המוסכמים שבחוזה - אין מנוס מהחזרת הדיון לבית המשפט המחוזי שעשוי להידרש לראיות נוספת בעניין זה. המערער מחה גם כנגד גובה "הוצאות הפיתוח" שבית המשפט פסק שהוא חב בהן, כי סבור הוא שלא כולן הוכחו כדבעי. המשיב לא השיב לטענה זו, וגם שאלה זו יש להשיב לבית המשפט קמא, על מנת שזה ייתן הכרעה כוללת בדבר גובה הסכומים הכספיים שהצדדים חבים בהם זה לזה. בית המשפט יהא רשאי להוסיף ולשמוע ראיות בעל פה או בכתב טרם שיתן פסק דין חדש. מצער הדבר כי חלוף הזמן, שנוצל בין השאר לקיום הליכי בוררות, לא הביא לסיום הפרשה.

            הערעור מתקבל, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מתבטל ותובענת המערער מתקבלת. הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי לקביעת גובה הפיצויים. המשיב יישא בהוצאות המערער בסך 30,000 ש"ח".

3.         התיק הוחזר, איפוא, כמצוות בית המשפט העליון לבית המשפט המחוזי, על מנת להכריע בדבר גובה הסכומים הכספיים שהצדדים חבים זה לזה.

            הואיל ובינתיים פרש כב' השופט קלינג לגימלאות, הועבר התיק אלי.

            בישיבת בית המשפט שהתקיימה בפני ביום 1.12.03, ניסיתי להביא את הצדדים לכלל הסכמה כי יתנו בידי סמכות לפסוק בפשרה על יסוד סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, לאחר שכל צד יגיש חישוביו לגבי הסכומים המגיעים לו, להשקפתו, אולם לצערי, לא עלה הדבר בידי. הצדדים עמדו על שמיעת ראיות בכל הנוגע להוצאות הפיתוח. הנתבע הגיש את ראיותיו בתצהיר. במהלך החקירה הנגדית של הנתבע, בישיבת יום 15.1.04, הגיעו הצדדים לידי הסכמה (על אף שכבר בראשית הדיון בפני הצעתי זאת לצדדים) למנות מהנדס ושמאי לקביעת הוצאות הפיתוח, כדלקמן:

"בשלב זה מודיעים הצדדים לבית המשפט כי הגיעו לידי הסכמה כדלקמן:

            בית המשפט ימנה מהנדס בנין ושמאי  אשר יקבע איזה מעבודות הפיתוח המפורטות בעמ' 4 לתצהיר נ/14 בוצעו בשטח ובלבד שהן עבודות פיתוח על פי דרישת העיריה או הוועדה המקומית לתכנון ובניה, ומחירם נכון לכל אחד מהמועדים הבאים: שנת 1986, מועד הגשת התביעה, ספטמבר 1999. ומועד הגשת התביעה שכנגד, אפריל 1991.

            היה ותהיה בידי המומחה אפשרות לקבוע אימתי בוצעו העבודה ובפועל בשטח, יקבע זאת המומחה ויקבע את מחיר העבודות נכון למועד ביצועם בפועל.

            תשומת לב המומחה מופנית לכך כי 3 מן הרכיבים 3, 4 ו-6 ותצהירו מיום 11.12.03 מצבם שונה.

            המומחה יגיש חוות דעתו תוך 30 יום מיום קבלת החלטה זו, החלטה זו תחייב את הצדדים בכל הנוגע לעבודות שבוצעו ולמחירם לגבי כל אחד מהמועדים הבאים.

            הצדדים יהיו רשאים להתלוות למומחה בסיורו בשטח ולהעלות טעוניהם בפניו.

            הצדדים יהיו רשאים לטעון לגבי אופן חישוב הסכום המגיע להוצאות פיתוח בהתבססם על כל אחד מהמועדים הנקובים לעיל.

הצדדים יהיו רשאים במידת הצורך להמציא למומחה שאלות הבהרה לאחר קבלת חוות דעתו וזאת תוך 15 יום מיום קבלתה.