תובענה זו עוסקת בשאלת  רשלנותו של עורך דין כלפי לקוחו ונזקיה. התיק פוצל על ידי כב' השופט שטרסנוב לשאלת האחריות ולשאלת הנזק. בשאלת האחריות נקבע על ידי ערכאת הערעור, בבית משפט העליון, בע"א 4166/00 כי התרשל הנתבע, ועל כן הוחזר התיק לדיון בשאלת הנזק.

עובדותיו המפורטות של תיק זה נסקרו בפסק דינו של כב' השופט שטרסנוב בנוגע לשאלת האחריות, ואף בפסק דינו של כב' השופט קלינג בת"א 2127/89, אולם  אחזור על עליהן, בקליפת אגוז, למען הדבק הדברים דכאן.

בתאריך 20/9/81 רכש התובע ארבע חנויות בקומת קרקע של בניין ברח' התומר 5 בחולון על המקרקעין הרשומים כחלקה: 1019 בגוש: 6021, במצבן כפי שהיו ביום הקניה, קרי במצב בלתי מוגמר. סעיף 3 להסכם הרכישה קבע כי על הקבלן להעביר על שמו של התובע את החנויות בלשכת רישום המקרקעין בתוך שנתיים מיום הרכישה. בפועל רישום זה התעכב ובשנת 1988 פנה התובע ובעלי דירות נוספים מן הבניין לנתבע כי ייצגם, בנוגע לתביעתם לרשום את הבניין בו נמצאות הדירות והחנויות כבית משותף, וכן לרשום את הדירות והחנויות על שם רוכשיהן.

בחודש פברואר 1988 הגיש הנתבע המרצת פתיחה 128/88 (נ/3) בבית משפט המחוזי בתל-אביב בשם הרוכשים. בין היתר ביקש הנתבע בשם הרוכשים, בהמרצה גופה,  פיצול סעדים. בישיבה שהתקיימה ביום 10/4/88 בפני כב' השופט אלוני ניתן פסק דין בהסכמה על פיו נינתה ארכה לקבלן לעמוד בהתחייבותו. שם נקבע כי אם לא יעשה כן במועד שנקצב לכך, ימונה הנתבע ככונס נכסים, ובתוקף כך יעביר את הדירות על שם רוכשיהן, אגב, רישום הבניין כבית משותף.

 לאחר שנרשם הבניין כבית משותף והחנויות נרשמו על שמו של התובע בלשכת רישום המקרקעין, ביום 24/7/88,  הוגשה בקשה לעיריית חולון להיתר בניה, לרבות תוכנית להכשרת השינויים וחריגות הבניה שבוצעו על ידי הקבלן, כולן קיבלו אישור ואף אושרו גלריות בחנויות, הן זו שכבר הוקמה על ידי התובע והן אלו שטרם נבנו.

לאחר זמן מה הגיש התובע תביעה בת.א. 2127/89 נגד הקבלן לשיפוי בגין נזקיו     (ת/5). בתביעה זו טען התובע כי הבעלות נרשמה על שמו באיחור, חמש שנים לאחר המועד שהיה אמור לעשות זאת הקבלן, ובשל מחדל זה נגרמו לו נזקים, בין היתר בגין אבדן שוכרים פוטנציאליים, הפסד דמי שכירות וכיוצא בזה. כל זאת נגרם לו שכן בבניין נתגלו חריגות בניה, אשר על מנת לקבל אישור רישיון לעסקים בחנויותיו היה עליו להסדירן. זאת לטענתו לא יכל היה לעשות שכן הקבלן מיאן לחתום על בקשת היתר הבניה על מנת להסדיר את אותן חריגות. תביעה זו סולקה על הסף שכן, קבע כב' השופט קלינג , לא ניתנה בהמרצת הפתיחה דלעיל רשות לפיצול סעדים ומכאן שלא היה רשאי התובע להגיש את תביעתו. על פסק דין זה לא הוגש ערעור.

משכך הוגשה התביעה בתיק זה כנגד הנתבע בו טען התובע כי הנתבע התרשל בכך שנתן ידו לפסק דינו בפשרה של השופט אלוני ולא וידא כי הבקשה לפיצול הסעדים ניתנה בו. בגין התרשלות זו מבקש התובע שיפוי מהנתבע בגין הנזקים שנגרמו לו מאי היכולת להשכיר את חנויותיו.

כב' השופט שטרסנוב פיצל כאמור  את הדיון בתיק לשאלת האחריות ולשאלת הנזק (פרוטוקול מיום 3/11/99). ביום 30/4/00 ניתן פסק דין על ידי כב' השופט שטרסנוב בו הוא קובע כי לא התרשל הנתבע בייצגו את התובע, אלא לכל היותר מדובר בטעות בשיקול דעת אשר אינה מגעת עד כדי רשלנות, ומשכך נדחתה התביעה. על פסק דין זה הוגש ערעור (ע"א 4166/00) ובו ניתן פסק דין ביום 20/6/01, על ידי בית המשפט העליון, אשר ביטל את פסק דינו של כב' השופט שטרסנוב, קבע את חבותו של הנתבע כלפי התובע והחזיר לבית המשפט המחוזי את הדיון לבירור שלבו השני של הדיון.

טענות הצדדים

טענתו של התובע כי חרף מאמציו להשכיר את החנויות, ניסיונותיו עלו בתוהו וזאת כי שוכרים פוטנציאליים נרתעו מלהשכיר את חנויותיו בהיעדר אפשרות לקבל רישיון לניהול עסק בהן. לטענתו לא יכול היה, כל עוד לא היה בעליהן הרשום של החנויות, להוציא היתר בניה ולתקן את חריגות הבניה של הקבלן. משכך, ולאור סירובו של הקבלן לחתום על בקשה להיתר, אף טרם העברת הבעלות על החנויות אליו, לא הצליח להשכיר את חנויותיו באופן שהיה יכול לעשות זאת, לולא אותה הפרת קבלן. 

התובע משתית את תביעתו אך ורק על הפסדיו ונזקיו ו/או חסרון הכיס שנגרם לו עקב סירובו של הקבלן לחתום על הבקשה להיתר בניה שנועדה להכשיר את חריגות הבניה  שביצע הקבלן בעת שבנה את החנויות וכן עקב האיחור של כ- 5 שנים שאיחר הקבלן בהעברת החנויות על שמו של התובע אשר בעטיו נבצר מהתובע להגיש לעיריית חולון את הבקשה להיתר בניה.

לפיכך מסכם התובע את הפסדיו ונזקיו בסכום ההפרש בין דמי השכירות שהיה הוא  יכול לקבל בתקופה שבין 20/9/83-24/7/88 בגין השכרת ארבעת החנויות, לבין דמי השכירות שהוא קיבל בפועל בתקופה האמורה (להלן: התשואה).

בגין כך מסתמך התובע על חוות דעתו של שמאי המקרקעין, מר דב בנדל אשר מונה בהחלטה מיום 12/5/03, מטעם בית המשפט להיות שמאי מכריע בשאלה "מה היתה התשואה הריאלית שהיה ניתן להפיק מהנכסים נשוא המשפט, מתקופה שבין ספטמבר 83 עד 1.8.88 לכל שנת שכירות". 

על מנת לחשב בדיוק ולתרגם לשקלים את הערכים הדולריים מחוות דעתו של מר בנדל ולהשוותה לדו"ח של רו"ח מתי דב אשר הציג את התשואה בפועל מהחנויות ולשערכם לשער העדכני דהיום, הגיש התובע חוות דעתו של רו"ח כהן המפרטת ומסכמת במדויק את הפסדיו של התובע בהתבסס על קביעותיהם של מר בנדל ורו"ח מתי דב.

טוען הנתבע כי חריגות הבניה של הקבלן, לא הוכחו ולחלופין לא השפיעו על רמת דמי השכירות כמו גם על היכולת להשכיר את החנויות. לדידו לפי חוות הדעת של השמאי, מר בנדל, לתובע לא נגרמו כלל נזקים. בנוסף טוען הנתבע כי התובע לא השכיל להביא כל ראיה נוספת, למעט עדותו, הן לעניין חריגות הבניה שנטענו על ידו כנגד הקבלן והן לגבי הטענה כי נבצר ממנו להוציא רישיון עסק בגין חריגות אלו, וכי בשל כך שוכרים פוטנציאליים נמנעו מלשכור את הנכס או ביטלו חוזים. לטענתו עסקינן בעדות יחיד אשר אינה עומדת בכללי ההוכחה, ומשכך לא נשא התובע בנטל להוכיח את טענותיו. 

 כמו כן טוען הנתבע כי בכל מקרה לקה התובע ברשלנות בכך שלא דאג שיהא לו יפוי כוח מטעם הקבלן על מנת לעשות התאמות במידה ויהיו חריגות, לגבי כך טוען הנתבע כי לאור מקצועו של התובע, קבלן, היה עליו לבדוק את הנכס טרם רכישתו, וחזקה כי היה מודע לחריגות הבניה.

זאת ועוד, נטען כי לקה התובע באי הקטנת הנזק, במחדלו לתיקון החריגות, בשיהוי תביעתו לפיצויים, ובאי נקיטת הליכים משפטיים כנגד פסק דינו של כב' השופט קלינג.  כל אלו, במידה ולא תתקבל טענתו כי לא נגרם נזק, מפחיתים את סכום החבות הנזיקית בגין נזקי התובע.

דיון

שאלה מקדמית, אשר חלוקים בה הצדדים, היא מהו אותו דיון בנזק, כפי שהחזיר אותו בית המשפט העליון לאחר קבלת ערעורו של התובע בנוגע לשאלת האחריות?

כאמור, הוחלט על ידי כב' השופט שטרסנוב על פיצול הדיון ועל בירור שאלת האחריות תחילה ובמידת הצורך בירור שאלת הנזק, בשלב מאוחר יותר.  טוען התובע כי חבותו המלאה והמוחלטת של הנתבע נקבעה באופן סופי ומוחלט בבית המשפט העליון, עם דחיית הבקשה לדיון נוסף שהגיש, ומשכך טענות אשר העלה, הן בערעור מול בית המשפט העליון והן בבקשה לדיון נוסף, נדחו. עוד טוען התובע כי ראה לעצמו הנתבע מרחב שאינו מובן לטעון את אותן טענות אשר הועלו זה מכבר כאמור, אף מול בית משפט זה.

מאידך טוען הנתבע כי אכן נקבעה חבותו לפני בית המשפט העליון, ואולם שאלת הנזק כוללת בחובה את הוכחת הנזק שנגרם, את שאלת הקשר הסיבתי, והן את  סוגית הקטנת הנזק, לרבות ההליכים המשפטיים אותם יכל והיה חייב התובע לנקוט לשם איון נזקיו או הפחתתם.

בבוחני פלוגתא זו בין הצדדים, הגעתי למסקנה כי הדין הוא עם הנתבע.

על מנת לתת מענה על קושיה זו יש לחזור לפסק דינו של כב' השופט שטרסנוב אשר עליו הוגש ערעור, שכן רק מה שהוחלט שם בוטל בערעור על ידי בית המשפט העליון.