פסק דין בתביעה של אם לשינוי זמני שהות של האב עם הקטינות, שהוסדרו בהסכם גירושין כולל

בתביעה שלפני עותרת אמן של שתי הקטינות מ' וא', ילידות 2013 ו – 2016 בהתאמה, גם לשינויים של הסדרי שהות עם האב, אשר הוסדרו בהסכם גירושין כולל מיום 2.6.20, אשר קיבל תוקף שיפוטי ביום 4.6.20 (תה"ס 5812-06-20 ; להלן: "ההסכם" ו"פסק הדין", בהתאמה).

בה בעת, עותרת האם גם להורות על נקיטה בהליכי ביצוע כנגד האב מכח סעיף 7 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה – 1995 (להלן: "חוק בתי המשפט"). זאת בדמות השתת סנקציות כספיות כנגד האב בגין כל הפרה של זמני שהות שייקבע בית המשפט על פי עתירתה.

בגדריו של ההסכם, בין היתר, נקבע מנגנון של שהיה עם האב יומיים בשבוע לאחר המסגרות כולל לינה אחת לפחות, ולכל הפחות לינה בסוף שבוע אחד מדי חודש – כל אלה, בהתאם לסדרי עבודתו של האב, עובד חברת XXX, במשמרות, תוך שתיאום זמני השהות הקונקרטית יוסדר מדי חודש בהתאם לסידור העבודה החודשי המתוכנן של האב ולאילוצים חריגים נוספים של הצדדים (סעיפים 29 – 44 להסכם). זאת, לצד חיוב האב במזונות כל אחת מהקטינות בסכום יסוד של 2,250 ₪ לחודש בתוספת מחצית הוצאות רפואה וחינוך. עוד הסכימו הצדדים על העברת זכויות האב בדירה המשותפת כנגד ויתור האם על זכויות הסוציאליות של האב.

תחילה נוהלו לפני שתי תובענות – האחת תביעת האב להסדרת זמני שהות שוויוניים ואילו השנייה, תביעת האם, שנוסחה המקורי כוון לשינוי זמני השהות הפסוקים או לחילופין העתקת מקום מגוריי הקטינים.

בדיון בשתי התובענות ביום 28.2.24 התברר כי למעשה, הסעד לו עתר האב בתביעתו איננו ישים אופרטיבית לדידו, ומנגד גם עלה כי האם למעשה מביעה חרטה על הסכמתה לתוכנית זמני השהות שעל פי ההסכם.

עם תום הדיון הוריתי על מחיקת תובענת האב, ציינתי כי אחד הסעדים שנתבעו על ידי האם (הרחבת זמני השהות וקיבועם לימים ספציפיים) איננו ישים כפי הנראה והסעד הנוסף איננו קונקרטי כל עיקר, הוריתי כי ככל שלא תוגש כל בקשה אופרטיבית מטעם האם תוך פרק הזמן שנקבע, אורה גם על מחיקת תביעת האם.