פסיקת וגביית כתובה טרם סיום הליכי הרכוש ודחיית טענותיו של בעל בוגד כי האישה נושאת בחלק מהאחריות לפירוד וכי כתובתה מוגזמת

פסק דין הכתובה, הערעור וטענות הבעל לאשמת האישה בגירושין

לפנינו ערעורו של הבעל על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי שחייב אותו בכתובת אשתו ושקבע כי למרות הנוהג שלא לחייב בכתובה שעה שבמסגרת איזון המשאבים מקבלת האישה מחלקו של הבעל יתר על סכום הכתובה יפרע הבעל את הכתובה מיידית אלא שאם לבסוף אכן תקבל האישה מחלקו במסגרת איזון המשאבים תעמוד לו אז הזכות לקיזוז.

בכתב הערעור ובדיון לפנינו העלה הבעל טענות שונות נגד האישה, אולם לא הייתה בטענות אלה כל טענה שיש בה כדי לפטור את הבעל מן הכתובה, מן הדין, וזאת אף אילו הנחנו כי האמת עם טענותיו של הבעל, ועל אחת כמה וכמה שעה שלא הוכח כך.

נעיר כי חובת ההוכחה לפטור את הבעל מן הכתובה מוטלת עליו (ובענייננו כאמור אף לוּ הוכחו טענותיו לא היה נפטר מן הכתובה) אך למעלה מן הצורך יש לומר כי לא זו בלבד שלא הוכח שהצדק עם הבעל אלא שנראה בעליל ההפך: עזיבתו של הבעל את הבית הייתה כפי שהתברר ביוזמתו שלו, וקדם לה קשר מתמשך עם אישה זרה, שאך פתי יאמין כי לא הוא היה הסיבה לעזיבתו של הבעל את הבית. טענות שהעלה הבעל בהקשר זה התבררו כטענות שאינן אמת, כך בכתב תביעתו לגירושין טען כי סולק מן הבית וכשעומת בדיון בבית דין קמא עם העובדות פטר זאת בטענה כי "זו הייתה טעות" – לא ברור לנו כיצד תיתכן טעות כזו? אין מדובר בעניין של סכום מדויק או תאריך למשל, שעשוי אדם שלא לזוכרו במדויק או להיכשל לגביו בלשונו, אין זה אף דבר שקצתו אמת אלא שהטוען הגזים בו או לא דייק בפרטיו, אלא בשקר מוחלט וחד משמעי. שמא הטעות אינה אלא בכתיבת דבר השקר מתוך מחשבה כי לא יתגלה. על כל פנים ההתרשמות היא כי הבעל אינו מי שהאמת נר לרגליו, ומידת האמון שלנו בטענותיו ראוי היה שתיגזר מכך אף לוּ היו אלה טענות העשויות באמת לפוטרו מן הכתובה, וכאמור מן הדין אין אלה טענות היכולות לעמוד לו, אלא שיש חשיבות לומר זאת מכמה טעמים: האחד הוא משום שלדברים השלכה נוספת כפי שייאמר עוד להלן; השני הוא בהקשר של פסיקת הוצאות המושפעת גם מראיית הערעור כערעור סרק שנועד בעיקר 'למשוך זמן' ולהתיש את המשיבה, וגם מעניין זה ראה עוד להלן; והשלישי הוא כי מעבר לשאלת הכתובה (שייתכן כי בסופו של דבר מכל מקום תתקזז עם חיובים אחרים) חובת בית הדין גם לשמור על כבודה של בת ישראל שלא נמצא בה פסול ואשם, שבעל נעוריה זנח אותה לטובת אחרת ושבגובה אפו הוסיף חטא על פשע לטפול עליה אשם "בטעות".

וחובה זו נוגעת גם לחובתנו שלא להחשות אל מול טענת הבעל בדיון לפנינו כי אף האישה אינה נקייה מעוון – מאיזה עוון? מעוון בגידתו בה, שכן "ידעה ושתקה" ועל כן לדעתו, כלשון בא כוחו, "מבחינה מוסרית שניהם התנהגו לא בסדר". שנים רבות אנו יושבים על מדין ושמענו טיעונים שונים ואף משונים, שמענו בעלים המאשימים את נשותיהם בבגידותיהם שלהם באומרם כי הללו נמנעו מיחסי אישות עימם, למשל, ואת שלא מצאו בביתם הלכו לחפש בשדות זרים, שמענו גם תירוצים אחרים, אך טענה זו של המערער דנן היא אחת המשונות ועזות המצח ביותר ששמענו: האישה הנבגדת אשמה, במה? בשתיקתה! וכי למה מצפה היה הבעל הבוגד? שתיפול לרגליו ותתחנן שייטוש חיק נוכרייה וישוב אליה? או שמא רצונו היה שתיזום מריבה ותגרשנו מן הבית, כך היה נקל לו להיפטר ממנה. והאמת ניתנה להיאמר כי אף לוּ עשתה כן היה הדין עימה ולא הייתה מפסידה את כתובתה בשל סילוקו מהבית בנסיבות כאלה, אך זו זכותה ולא חובתה, לא אשמה יש אם לא עשתה כן אלא לכל היותר שטות. במקום לכבוש פניו בקרקע בבושה על בוגדו באשת נעוריו ואם ילדיו הרכים, ולא במעידה חד־פעמית אלא במשך שנים, יש למערער דנן את העזות להאשים את הקורבן, את האישה הנבגדת.

הטענה כי הכתובה מוגזמת וכי הסכום שנכתב בה נכתב "לכבוד" או "נגד עין הרע"

כאמור אין באמתחת הבעל – המערער כל טענה היכולה להצדיק פטור מן הכתובה. כך ברובד העקרוני, אלא שיש לו שתי טענות אחרות, האחת בנוגע לסכום הכתובה והאחרת בנוגע למועד החיוב:

בנוגע לסכום טוען הבעל כי הסכום הנקוב בכתובה 555,555 ש"ח הוא סכום שמוכח מתוכו כי לא ניקב אלא לכבוד וכנגד 'עין הרע' וכדומה ולא בכוונה להתחייב בו באמת. בהקשר זה הוא מסתמך על הטענות והפסיקות של כמה דיינים בנוגע לסכומי כתובה מופרזים, מחד גיסא, ועל אחרות שעסקו בסכומים שניכר כי נבחרו כדי לסמל דבר, סכומי "חמסות" למיניהם, סכומים המסמלים את תאריך הנישואין וכיוצא באלה.

לא נאריך בדברים, רק זאת נאמר:

שאלת הכתובה המוגזמת כביכול שנויה במחלוקת גדולה. בית הדין הגדול מוסמך לקבל ערעור כשמוצא הוא כי בית הדין האזורי טעה בהלכה או טעה טעות הנראית לעין בעובדות או בשיקול הדעת. כשבית הדין האזורי פסק כדעה מקובלת שהיא דעת דיינים רבים, לרבות חלק מדייני בית הדין הגדול בהווה ובעבר קשה עד בלתי־אפשרי לקבוע כי בית הדין האזורי "טעה" ולקבל את הערעור.

זאת ועוד, חלק מהמקרים שבהם נפסק כי אין לחייב בכתובה מוגזמת היו כאלה שבהם דובר אכן בסכומי עתק שברי לכול כי לא רק שלא היו בהישג ידו של הבעל בשעת כתיבת הכתובה אלא שברור גם כי אין כל סיכוי בדרך הטבע כי יהיו בידו אי פעם. אף הסוברים כי כתובה שנקוב בה סכום כזה – מוכח הדבר כי לא נכתבה אלא לכבוד, אין כל הכרח שיסברו כן בכתובה שנקוב בה אומנם סכום נכבד, אך כזה שלא מן הנמנע שנמצא בידי הבעל (לאו דווקא במזומן) או שיימצא בידו לעתיד. במציאות ימינו כל בעל המחזיק בדירה למשל, גם אם בשותפות עם האישה, אינו יכול לטעון כי סכום כסכומה של הכתובה שבנידון דידן הוא סכום שאינו בהישג ידו ושלא צפוי היה שיהיה בהישג ידו, וזאת אף אם נתעלם מטיעוני האישה כי הבעל שבנידון דידן עתיר נכסים הוא.

וזאת למודעי כי מעיקר הדין פשוט הדבר שיכול אדם להתחייב גם בכתובה בסכומי עתק והתחייבותו חלה, ואף המחזיקים בטענת "כתובה מוגזמת" מודים בכך, אלא שלדעתם יש שהסכום המוגזם מהווה אינדיקציה כי לא הייתה כוונה אמיתית להתחייב בו. וכיוון שמן הדין חלה התחייבות כזו הרי השטר הכתובה בחזקתו ועל הרוצה לטעון נגדו ולהוציאו מחזקתו – הראיה.

גם באשר לסכומים סמליים – נקיטת סכום סמלי אינה בהכרח סותרת להתחייבות. יכול אדם להתחייב התחייבות אמיתית ועדיין לקצוב את סכומה מתוך שיקולי סמליות, סגולה נגד עין הרע וכדומה. אכן סמליותו של הסכום עשויה לעיתים להתפרש כנקיטת מספר לכבוד ולתפארת בלבד ושלא בכוונה להתחייבות אמיתית, אך מאחר שאין הדבר מחויב המציאות ואינו אלא אפשרות – הרוצה לטעון כך ולהוציא שטר כתובה כשר מחזקתו – עליו הראיה.

ואם אומנם יש ששני הדברים גם יחד, הסמליות וההפרזה בסכום, יכולים להצטרף ולהביאנו למסקנה כי לא הייתה כוונה אמיתית להתחייב – מכל מקום גם זה אינו מוכרח ומצריך שיקול דעת בכל מקרה לגופו לפי התרשמותו של בית הדין, ובנוגע להתרשמות מטענות צדדים וממכלול העובדות: (א) קשה לסטות ממסקנות בית הדין קמא המכיר את הצדדים ואת טענותיהם לפני ולפנים, (ב) מאחר שהדבר תלוי גם באמינות הטענה של הבעל כי אכן לא התכוון בעת כתיבת הכתובה אלא לכבוד (וכי הדבר היה ידוע לכול ובעיקר לאישה, שהרי אין אדם המתחייב לחברו יכול להיפטר בטענה כי הוא לא התכוון כל עוד אינו טוען, לפחות, כי לא הטעה את חברו וכי הלה ידע גם הוא כי אין ההתחייבות אמיתית), ומאחר שהתרשמנו לרעה כאמור בכל הנוגע לאמינותו של המערער – הרי שיש טעם נוסף שלא לקבל טענות אלה.

ועל כל זאת נוסיף: בית הדין קמא הסביר בטוב טעם ודעת כי נוכח התנהלותו של הבעל כמתואר לעיל הרי שלוּ הייתה הכתובה בסכום נמוך (וייתכן שלוּ התקבלה טענתו אכן היה מן הדין לקבוע כי שטר הכתובה בטל מכול וכול ואין לאישה אלא עיקר כתובה, סכום פעוט ובמושגי זמננו מגוחך), היה מן הדין לפסוק בנוסף לה פיצויי גירושין. וביאר בית הדין קמא שמשכך הדבר, שוב אין לדון בטענת הכתובה המוגזמת או שנכתבה לכבוד בעלמא, שכן לוּ יהיה כך – ייראה הסכום הנקוב בה כפיצוי, ואולי אף היה מקום לפיצוי גדול ממנו אלא שלמצער יועמד הפיצוי על סכום זה.

המערער לא הראה דבר הסותר לדבריו אלה של בית הדין קמא, כמו שלא הראה כל טענה ממשית הסותרת את יתר דבריו, ומשכך אף מטעם זה יש לדחות את הערעור. ואכן, ובוודאי בנסיבות אלה שבהן המערער הוא שרצה בגירושין והמשיבה התנגדה להם וזכאית הייתה מן הדין לסרב להתגרש כל עוד לא יובטח לה פיצוי ראוי או בדמות הכתובה עצמה או בדמות פיצויי גירושין (ואף שיש אופנים שבהם פסיקת פיצויי גירושין שנויה במחלוקת – פסיקתם כדי להביא להסכמת אישה שאין בה חטא להתגרש כרצונו של הבעל היא המוסכמת והמבוררת לכולי עלמא).

סוף דבר, טענת המערער בנוגע לסכום הכתובה נדחית מכול וכול.

פסיקת וגביית הכתובה טרם סיום ההליכים הרכושיים