פס"ד העוסק בתביעת "לשון הרע" בהתאם לחוק איסור לשון הרע ובחלקו השני בהתנגדות לצו קיום צוואה בין שני אחים

1. בפניי שתי תובענות. האחת, תובענה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (תמ"ש 6694-08-16), אותה הגיש התובע כנגד הנתבע ביום 3/8/2016 (להלן: "תביעת לשון הרע").השנייה, תובענה לצו קיום צוואת המנוחה ב. ק. ז"ל, היא אמם של התובע והנתבע, אותה הגיש התובע, אשר הוגשה לה התנגדות (מתוקנת) על ידי הנתבע ביום 20/2/2017, לפי חוק הירושה, תשכ"ה – 1965 (בת"ע 41334-10-16 ות"ע 41329-10-16), (להלן: "תובענת הצוואה").
2. הצדדים בהליכים שבפני, הינם שני אחים (להלן גם: "הצדדים"). בתובענת "לשון הרע", האח הצעיר, הוא התובע, ..... בהשכלתו ובמקצועו (להלן: "התובע"), ואילו האח הבכור, .... הוא הנתבע (להלן: "הנתבע"). כך גם בתובענה לקיום צוואת המנוחה, .... הוא מבקש את קיום הצוואה, ואילו .... הוא המתנגד לקיום צוואת המנוחה (וראה: סעיף 21(א)(1) לתקנות הירושה, תשנ"ח – 1998).
3. בין הצדדים קיים סכסוך ממושך, נוכח מחלוקות ואי הסכמות, אשר בעיקר נסובו סביב רכושם של אמם ושל דודם המנוחים של הצדדים.
4. להשלמת התמונה, יצויינו ההליכים הקודמים בין הצדדים, כדלקמן:
• א"פ 7889-12-10 ק. נ' פ., במסגרתו הוגשה בקשה למינוי התובע כאפוטרופוס על דודו. לאחר כחודש, התיק נסגר בשל פטירתו של הדוד.• ת"ע 22254-09-11 ות"ע 22246-09-11 ק. ואח' נ' האפוטרופוס, במסגרתו הוגשה בקשה לצו ירושת הדוד/קיום צוואתו. בסופו של יום, ניתן ביום 12/1/2012 על ידי חברתי, כבוד השופטת גליק, צו לקיום צוואת המנוח מיום 14/2/1984.• תמ"ש 37349-04-11 ק. נ' ק., במסגרתו תביעת לשון הרע שהגיש התובע כנגד הנתבע אשר הוגשה לבית משפט השלום תל-אביב. התובענה הועברה, בשל חוסר סמכות, לבית המשפט לענייני משפחה וביום 30/10/2011 נמחקה התובענה בעקבות בקשתם של הצדדים.• ת"ע 5659-06-16 ק. נ' ק., במסגרתו הוגשה ביום 2/6/2016 בקשה לצו מניעה זמני על ידי התובע, לדירת אמם המנוחה של הצדדים, וביום 11/7/2016, ניתן פסק-דין, על ידי חברתי כבוד השופטת סנונית-פורר, אשר ביטל את צו המניעה שניתן ביום 2/6/2016 תחת הסכמות, אליהן הגיעו הצדדים.
5. ביום 6/4/2017, במסגרת קדם בתובענה, ומשעה שהובהר כי, בנוסף לתביעת "לשון הרע", הוגשה תובענה בעניין התנגדות לצוואת אמם המנוחה של הצדדים, קבעתי כי תיקי הצדדים כולם ישמעו באחת.
6. אפתח תחילה ואדון בתובענת "לשון הרע", אשר הוגדרה כתובענה ל"פיצוי בגין לשון הרע וצו עשה" (תמ"ש 6694-08-16), כך כותרתה.
7. כאמור, ביום 3/8/2016 הגיש התובע תובענה לפיצוי כספי בסך  138,390 ₪, בגין לשון הרע מצד הנתבע. בד בבד, עתר הוא למתן צו עשה, המורה לנתבע להסיר כל פרסום בקשר לתובע וכן להימנע מכל פרסום לשון הרע כנגד התובע.
טענות התובע בתביעת "לשון הרע"

8. התובע טען כי הנתבע פרסם דברי לשון הרע כנגדו באינטרנט, במכתבים ששלח לבנק, למוסדות ממשלתיים, ולעמותת "לב זהב", בתלונות סרק שהוגשו למשטרת ישראל, בהדבקת מודעות גנאי על דלת דירת אמם המנוחה של הצדדים וב"נאום ההספד" שנשא הנתבע בפני מלוויה של האם למנוחת עולמים.
9. התובע טען כי בפרסומים אלו, כינה אותו הנתבע בכינויים כגון "נבל, נבזה, זייפן, גנב, עושק קשישים, רוצח" ועוד. כינויים אלו מבזים, מעליבים ופוגעניים ולטענת התובע, לא הוכח כל בסיס עובדתי לאותם כינויים ופרסומים.
10. במכתבים השונים אותם כתב הנתבע לגופים שונים, טען התובע כי הנתבע ייחס לו מעשי סחיטה באיומים כנגד אמו ודודו, גניבה, זיוף ומעשים פליליים.
11. התובע טען כי הנתבע פרסם כנגדו פרסומים אשר הינם בגדר "לשון הרע" במשמעותו של מונח זה בחוק איסור לשון הרע, שכן פרסומים אלו מבזים את התובע, משפילים אותו בעיני חבריו ועושים אותו מטרה לבוז וללעג מצידם.
12. התובע טען כי פרסומים אלו פגעו, הן בעסקיו בפועל והן בזימונו לפורומים מקצועיים בהם משמש כבורר מקצועי והם עלולים לפגוע באופן חמור ביותר בעסקו, משלח ידו ובפרנסתו.
13. התובע טען כי פרסום לשון הרע על ידי הנתבע נעשה בעיקר באינטרנט ובכך הגיעו הפרסומים לידיעת הרבים, כולי עלמא, ומאחר ואין אמת באף אחד מן הפרסומים, מדובר בעלילות שווא שהן בגדר לשון הרע.
14. התובע טען כי יש לחייב את הנתבע בתשלום פיצויים לפי סעיף 7א(ג) לחוק, בסכום של 138,390 ₪, שהוא כפל הסכום הנקוב בסעיף 7א(ב), וזאת כפיצוי מירבי ללא הוכחת נזק. לחילופין, פיצויים בגובה 69,195 ₪, ללא הוכחת נזק, בהתאם לסעיף 7א(ב) לחוק. להשלמת טענתו זו, הוסיף התובע כי זו היתה כוונת המחוקק בהעניקו סעד של פיצוי סטטוסטורי בסעיף 7(ג) לחוק, במקרה של פרסום "לשון הרע" מתוך כוונה לפגוע, ללא הוכחת נזק.
15. עוד טען התובע כי, הנתבע הודה כי פרסם את הפרסומים הנטענים ואף הודה שהם אמת, לכל הפחות האמין בתום לב באמיתותם, ומדובר בטענות הסותרות זו את זו, שכן אם פרסומים אלו אמת הם, אמונתו של הנתבע אינה רלוונטית, ואם הפרסומים אין בהם מן האמת, אין הנתבע יכול לטעון כי האמין בהם בתום לב, שהרי הנתבע ידע כי התובע לא רצח, לא גנב ולא עשק אף אחד.
16. התובע טען כי לא נחקר ולא נשאל אפילו שאלה אחת במסגרת תביעתו ל"לשון הרע", ולא נסתרה ולא טענה אחת שבכתב תביעתו ובתצהיר עדותו הראשית.