פס"ד המתייחס לסוגיית זמני השהייה במשפחה בה הקטינים מרגישים קירבה לשתי אימהות ואב אחד

פתח דבר

ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בפ"ת (כב' הש' מ. אליהו)  מיום    16.8.20 (תלה"מ 17368-01-17), במסגרתו נקבע כי לצדדים תהא משמורת משותפת על ילדיהם הקטינים וכן נקבעו זמני שהות נרחבים ודומים לכל אחד מהם.

ערעור זה עוסק בפרק נוסף במחלוקת מתמשכת בין המערערת, אמם הביולוגית של הקטינים ובת זוגה לשעבר (להלן- בת הזוג או בת הזוג לשעבר)  לבין המשיב – אביהם הביולוגי של הקטינים, בכל הקשור להתנהלותם עם ילדיהם הקטינים. זאת אחר שבהליך קודם נדחתה תביעת המערערת ובת זוגה להכיר בבת הזוג כהורה נוסף לקטינים או כאפוטרופוס נוסף עליהם (עמ"ש (מרכז) 52550-10-18 - ע. נ. נ' ד. מ.(2019)). 

בהליך שלפנינו טוענת המערערת כנגד קביעת בית משפט קמא, שניתנה במסגרת תביעת משמורת שהוגשה ע"י המשיב, המורה כי הקטינים יהיו במשמורתם המשותפת של ההורים – המערערת והמשיב, וכן באשר לזמני השהות הנרחבים שנקבעו למשיב.

את עיקר טענתה מפנה המערערת לכך שבית המשפט בהחלטתו התעלם מטובת הקטינים ולמעשה לא בחן כלל את טובתם – זו על כל פנים המעטפת בה נעטף הערעור, ואולם דומה כי עיון מדוקדק בפרטי הערעור מגלה כי טרוניית המערערת מופנית בעיקרה לכך שקביעות בית משפט קמא מצמצמות בפועל את זמני השהות שלה עם הקטינים שכן היא נאלצת לחלוק בהם יחד עם בת הזוג לשעבר, אשר על חשיבות הקשר בינה לבין הקטינים אין היא חולקת כלל ועיקר.

                                                *

נאמר כבר בפתח הדברים – לא מצאנו ממש בטענות המערערת ואנו סבורים כי דין הערעור היה להידחות מכוח הוראת סע'  460 (ב)  לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 וזאת אחר שמצאנו כי אין להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו ע"י בית המשפט וכי אלו תומכים במסקנותיו המשפטיות  וכי אין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק.  על אף שכך, ומכיוון שעסקינן בעניינם של קטינים וטובתם, ומשום שאנו סבורים כי  יש אף להוסיף על נימוקי בית משפט קמא ולחדדם, לא נסתפק באמירה זו, המסכמת את עמדתנו באשר לפסק הדין ומסקנותיו, ונרחיב מעט בפירוט נימוקינו.  

הרקע למחלוקת

1. המערערת נישאה לבת זוגה בנישואים אזרחיים בשנת 2013. בנות הזוג היו מעוניינות בהרחבת התא המשפחתי שלהן ומתוך שכך פנתה המערערת למשיב, אותו הכירה עוד מילדותם באורוגוואי, במטרה לעשות שימוש בזרעו להבאת ילד בהליך של הפריה חוץ גופית.

ואכן ביום xx.xx.14 נולד הקטין ש. (להלן – הקטין) וביום xx.xx.16 נולדה הקטינה א. (להלן- הקטינה, יחדיו יכונו להלן- הקטינים). הקטינים נולדו מהפריה חוץ גופית של ביצית המערערת מזרעו של המשיב.

המערערת והמשיב רשומים בלשכת רישום האוכלוסין כהוריהם של הקטינים.

2. עוד קודם להולדתם של הקטינים, ביום 25.6.13, חתמו המערערת והמשיב (והם בלבד) על הסכם שכותרתו "הסכם להורות משותפת", אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין ע"י בית המשפט לענייני משפחה בפ"ת ביום 10.12.13 (להלן - הסכם ההורות או ההסכם).

בהסכם ההורות ציינו המערערת והמשיב כי הם מעוניינים להביא לעולם בצוותא ילדים ולשמש להם "כאם וכאב" (ראו ה"הואיל" הראשון בהסכם ההורות) תוך הבטחת שלומם, טובתם ורווחתם. הצדדים הוסיפו וציינו כי אין הם מתכוונים לנהל משק בית משותף אלא להתנהל בתאים משפחתיים נפרדים, כאשר בצד הורתם המשותפת יהיה כל אחד מהם רשאי לקיים מערכות יחסים זוגיות עם בני זוג אחרים (ראו עמ' 1 להסכם פרק ה"הואיל" וכן חלק א' להסכם). כך צוין בהסכם ההורות כי -

"ההורים (=המערערת והמשיב - ה.ש) מעוניינים לקבוע את התנאים להורתם המשותפת, תוך הסדרת האופן בו יגדלו את ילדיהם המשותפים והגדרת חובותיו וזכויותיו של כל אחד מהם הן כלפי הילדים והן כלפי ההורה השני"