פס"ד בתביעה לביטול הסכם ממון

הצדדים היו בני זוג וביום 24.6.15 חתמו על הסכם יחסי ממון (להלן: "ההסכם").

התובעת עותרת לקבלת פסק דין הצהרתי שיצהיר כי ההסכם מבוטל ואין לו תוקף.

הנתבע מתנגד לתביעה והגיש תביעה שכנגד, בה הוא טוען שהתובעת חייבת לו 140,000 ₪ בגין הלוואות שונות שהלווה לה בתקופה שהיו בני-זוג. לטענתו, התובעת הודתה בחוב של 90,000 ₪ כלפיו, במסגרת סעיף 11.2 להסכם, וביום 25.6.15 הודתה בכתב כי סכום החוב שלה כלפיו הוא 140,000 ₪ ולא 90,000 ₪ כפי שנרשם בהסכם (להלן: "ההתחייבות").

לטענתו, גם אם ייפסק שההסכם מבוטל, מסמך ההתחייבות אינו חלק מההסכם, הוא עומד בפני עצמו ומהווה הודאת בעל דין והתחייבות לפרוע חוב בסך 140,000 ₪.

התובעת טענה כי הצדדים הכירו בשנת 2012, היו זוג למשך מספר חודשים ונפרדו. בסמוך לאחר מכן הנתבע נפצע קשה בתאונת עבודה ואושפז בבית חולים למשך 21 יום. בזמן זה פנה אליה אביו של הנתבע וביקש שתגיע לביה"ח ותהיה עם בנו, הנתבע. לטענתה, מאותו רגע הצדדים חזרו להיות זוג, היא טיפלה בו במסירות, רחצה אותו, סעדה אותו, ניקתה את ביתו, בישלה עבורו, הסיעה אותו לטיפולים רפואיים, טיפלה בילדיו ועשתה כל שיכלה כדי להטיב עימו. הצדדים גרו יחדיו בדירה השייכת להורי הנתבע, אליה נכנסו מייד עם שחרורו של הנתבע מבית החולים. כחצי שנה מאוחר יותר נחתם הסכם שכירות עם ההורים, על אף שהם לא גבו דמי שכירות כלשהם מהצדדים.

בכתב הגנתו טען הנתבע כי הצדדים היו חברים – בני זוג אשר ניהלו את חייהם בנפרד (סעיף 13). על רקע בחינת הצדדים אפשרות למעבר למגורים יחדיו וקיום משק בית משותף, נכרת ביניהם ההסכם.