פס"ד בתביעה לביטול הסכם ממון

הצדדים היו בני זוג וביום 24.6.15 חתמו על הסכם יחסי ממון (להלן: "ההסכם").

התובעת עותרת לקבלת פסק דין הצהרתי שיצהיר כי ההסכם מבוטל ואין לו תוקף.

הנתבע מתנגד לתביעה והגיש תביעה שכנגד, בה הוא טוען שהתובעת חייבת לו 140,000 ₪ בגין הלוואות שונות שהלווה לה בתקופה שהיו בני-זוג. לטענתו, התובעת הודתה בחוב של 90,000 ₪ כלפיו, במסגרת סעיף 11.2 להסכם, וביום 25.6.15 הודתה בכתב כי סכום החוב שלה כלפיו הוא 140,000 ₪ ולא 90,000 ₪ כפי שנרשם בהסכם (להלן: "ההתחייבות").

לטענתו, גם אם ייפסק שההסכם מבוטל, מסמך ההתחייבות אינו חלק מההסכם, הוא עומד בפני עצמו ומהווה הודאת בעל דין והתחייבות לפרוע חוב בסך 140,000 ₪.

התובעת טענה כי הצדדים הכירו בשנת 2012, היו זוג למשך מספר חודשים ונפרדו. בסמוך לאחר מכן הנתבע נפצע קשה בתאונת עבודה ואושפז בבית חולים למשך 21 יום. בזמן זה פנה אליה אביו של הנתבע וביקש שתגיע לביה"ח ותהיה עם בנו, הנתבע. לטענתה, מאותו רגע הצדדים חזרו להיות זוג, היא טיפלה בו במסירות, רחצה אותו, סעדה אותו, ניקתה את ביתו, בישלה עבורו, הסיעה אותו לטיפולים רפואיים, טיפלה בילדיו ועשתה כל שיכלה כדי להטיב עימו. הצדדים גרו יחדיו בדירה השייכת להורי הנתבע, אליה נכנסו מייד עם שחרורו של הנתבע מבית החולים. כחצי שנה מאוחר יותר נחתם הסכם שכירות עם ההורים, על אף שהם לא גבו דמי שכירות כלשהם מהצדדים.

בכתב הגנתו טען הנתבע כי הצדדים היו חברים – בני זוג אשר ניהלו את חייהם בנפרד (סעיף 13). על רקע בחינת הצדדים אפשרות למעבר למגורים יחדיו וקיום משק בית משותף, נכרת ביניהם ההסכם.

נוסחו של ההסכם תואם את גרסת הנתבע: במבוא להסכם נרשמו שמות הצדדים, כאשר כל אחד מהם גר בכתובת נפרדת. הנתבע גר בראשל"צ והתובעת בחולון. בהמשך נרשם "והואיל והצדדים מתגוררים כל אחד בדירתו ושוקלים אפשרות עתידית למעבר למגורים יחדיו בדירה משותפת ולקיום משק בית משותף. מועד המעבר למגורים משותפים יוגדר להלן: "היום הקובע".

בהמשך נרשם: "והואיל והצדדים מעוניינים כי הסכם זה יהיה בר תוקף תוך כדי החיים המשותפים, במקרה של פרידה וכן במקרה של מוות חלילה של מי מהם או שניהם". כמו כן נרשם בהסכם כי הצדדים מסכימים לאשר אותו בבית המשפט בהתאם להוראות החוק.

בסעיף 25 לכתב ההגנה רשם הנתבע כי: "לימים בא לקיצו הקשר החברי בין הצדדים ומבלי שהבשיל לכדי זוגיות של ממש...".

בסעיף 34 טען הנתבע כי הצדדים הכירו משך חודשים ספורים סה"כ והיו בתחילתו של קשר חברי כאמור.

מהראיות שהוגשו בתיק עולה תמונה שונה מזו הנטענת ע"י הנתבע.

מטעם התובעת העידו 2 עדים, שניהם חברים של הנתבע שמכירים אותו שנים רבות לפני שנוצר הקשר בין הצדדים.

העד מר XXX העיד כי הוא חבר של הנתבע מזמן השירות הצבאי, ואילו את התובעת הכיר רק כשנהייתה בת זוג של הנתבע. העד אישר את גרסת התובעת כי הצדדים היו בני זוג, הם עמדו להינשא, התובעת שינתה את שם משפחתה לשם משפחת הנתבע, הם ניהלו חיים משותפים, חיו יחד היה גם איזה עניין עם הריון (פרוטוקול עמ' 10).

התובעת רשמה בסעיף 88 לתצהירה, כי לבקשת הנתבע היא הסכימה ללדת ילד משותף, היא נכנסה להריון אולם אביו של הנתבע דרש שהיא תפיל את העובר, הנתבע נכנע לתכתיב האב ולדרישתו ביצעה התובעת הפלה מלאכותית, בצער ובבכי.

עדותו של XXX תומכת בגרסת התובעת, אשר לא נסתרה ע"י הנתבע, מי שתיאר את מערכת היחסים של הצדדים כ "חברים, תחילתו של קשר חברי...".

טענתה של התובעת נתמכת גם בדברי ב"כ הנתבע בעמ' 54 ש' 10: "זה שהיא שינתה את שם המשפחה שלה לשם משפחה שלו מייד אחרי, ונכנסה נכנסה מיד אחרי, צריך להסתכל על המעטפת של הכל...".

העד מר XXXX העיד כי הוא היה חבר של הנתבע ואז הכיר דרכו את התובעת (עמ' 14). העד אישר שהתובעת טיפלה בנתבע בבי"ח ובביתו, היה ברור שהם מתחתנים, היו אירוסין, היתה טבעת (עמ' 16).

בעדותו בבית המשפט הודה הנתבע שהצדדים גרו יחד כזוג כשנתיים וחצי לפני ההסכם ושהוא קנה לה טבעת אירוסין (עמ' 39).

התרשמתי מכנותה, יושרה ומהימנותה של התובעת, כאשר העידה בבית משפט.

עדותו של הנתבע לעומת זאת, אינה מהימנה עלי, התרשמתי כי אינו מדייק בדבריו ואינו אומר אמת.

מהאמור לעיל עולה כי גרסתה של התובעת באשר למערכת היחסים שבין הצדדים, נתמכת ע"י 2 עדים שהיו חברים של הנתבע, חלק ממנה נתמך ע"י ב"כ הנתבע וגם עדותו של הנתבע עצמו סותרת את הנטען בכתב הגנתו, לפיו הצדדים היו רק חברים, בתחילתו של קשר חברי.

לפיכך, מה שרשום בהסכם, כי כל אחד מהצדדים גר בכתובת שונה בערים שונות, אינו אמת. וכשכתוב בהסכם כי הצדדים מתגוררים כל אחד בדירתו ושוקלים אפשרות עתידית למעבר למגורים יחדיו – גם זו אינה אמת. אותה עת, במועד חתימת ההסכם, הצדדים כבר גרים יחדיו כשנתיים וחצי, הנתבע הציע לתובעת נישואין, הוא קנה לה טבעת והם התארסו, היא נכנסה להריון לבקשתו, ממש לא "תחילתו של קשר חברי" ולא "מתגוררים כל אחד בדירתו".

אם כך, כיצד יש לפרש את ההסכם כאשר נרשם בו שהיום הקובע יהיה במעבר למגורים משותפים? מתי בדיוק חל או יחול אותו "יום קובע"?.

כיצד יש לפרש את הקביעה בהסכם, כי הוא יהיה בר תוקף "תוך כדי החיים המשותפים", אלו שטרם החלו ולכאורה יחלו רק "ביום הקובע"?

אין מחלוקת כי מי שערך את ההסכם וניסח אותו הוא ב"כ התובע, עו"ד גיא רוזנר. הנתבע טען תחילה שעו"ד רוזנר ייצג את 2 הצדדים בהסכם אולם א"כ הודה שעוה"ד ייצג רק אותו, אותו בלבד ולא את התובעת (עמ' 42). ודוק: אין מחלוקת שעו"ד רוזנר הוא ב"כ של הורי הנתבע ומייצג אותם מזה שנים בענייניהם השונים ובחברה המשפחתית שלהם (סעיף 7 לתצהיר הנתבע).

לאור התהיות שעולות מנוסח ההסכם ושעה שברור כי מה שרשום בו אינו תואם את המציאות, מצופה היה שב"כ הנתבע יעיד לגבי נסיבות עריכת ההסכם וניסוחו, אולם הנתבע בחר שלא להעיד את עוה"ד.

התובעת טענה שההסכם נחתם על ידה תחת לחץ, מכיוון שהנתבע עזב את מגוריהם המשותפים והבהיר כי אם היא לא תחתום על ההסכם שנוסח ע"י ב"כ, הוא לא ישוב הביתה והצדדים ייפרדו (עמ' 26).

גרסתה של התובעת נתמכת בנספחים לתצהיריה ובנספחים לתצהירי הנתבע.

נספח ד' לתצהיר התובעת הוא התכתבות מיום 10.6.15 בינה לבין מר XXX, אביו של הנתבע. מההתכתבות עם האב עולה שהנתבע עזב את הבית וישן בבית הוריו. מדברי האב ניתן להבין שהנתבע דורש כי התובעת תחתום על ההסכם, ואם תחתום, האמון של הנתבע בה יחזור, אם לא תחתום הצדדים ייפרדו (הודעתו משעה 22:42). ובהמשך, בשעה 22:47: "...אם את חותמת המצב יחזור למה שהיה כנראה ואז תעבדו על הזוגיות שלכם ואם זה לא ילך ותמשיכו לריב יהיה עדיף שתפרדו...".

נספח ג' - 5 לתצהיר הנתבע הוא התכתבות מיום 11.6.15 עם התובעת. מהתכתבות זו בין הצדדים עולה כי הנתבע דרש מהתובעת לחתום על ההסכם, היא הסתייגה מכך ולכן הוא החליט להיפרד ממנה. לכל אורך התכתובת רושמת התובעת כמה היא אוהבת אותו, הוא אהבת חייה והיא לא רוצה שייפרדו, מתחננת שיחזרו לחיות יחד והיא מסכימה לחתום על ההסכם, אולם הוא מודיע לה שמבחינתו הכל הסתיים.

התכתובות הנ"ל הן מהימים 10, 11 לחודש יוני 2015. ההסכם נחתם כשבועיים לאחר מכן, ביום 24.6.15. מה קרה בין לבין? האם התקיימו שיחות נוספות בין הצדדים במהלך אותם שבועיים? כיצד לבסוף גובשה גמירות הדעת וההסכמה לחתום על ההסכם? התובעת טוענת כי הנתבע לחץ עליה לחתום על ההסכם והבהיר לה שאם לא תחתום אז הוא ייפרד ממנה וידרוש שתפנה את דירת הוריו תוך 30יום (סעיף 64 לתצהירה).

גרסתה של התובעת נתמכת בהתכתבות בין הצדדים. ההסכם נחתם כאמור ביום 24.6.15. נספח ג' – 6 לתצהיר הנתבע הוא התכתבות בין הצדדים מיום 25.6.15, יום לאחר חתימת ההסכם. בהתכתבות זו אומרת התובעת לנתבע: "חתמנו אתמול על הסכם ממון כשאתה הבטחת אתמול שאתה חוזר הביתה ואנחנו ממשיכים את הזוגיות הזאת".

כך גם בהמשך ההתכתבות מאותו יום, שצורפה כנספח ג' לתצהיר התובעת. מכל ההתכתבויות כולן עולה שההסכם נחתם ע"י התובעת בהסתמך על התחייבותו והבטחתו של הנתבע לחזור לבית מגוריהם המשותפים, כפי שההסכם עצמו מנוסח – הסכם צופה פני עתיד שמתייחס למערכת יחסיהם של בינה"ז מעתה ואילך.

מכל ההתכתבויות שצורפו ע"י הצדדים עולה תמונה ברורה, לפיה הנתבע הטעה את התובעת, הבטיח לה שהם זוג וימשיכו לחיות הלאה כזוג, בתנאי שתחתום על ההסכם. הנתבע לא הכחיש את טענת התובעת בהתכתבות ביניהם ולא טען שמעולם לא הבטיח לה כפי שהיא טוענת.

מכל ההתכתבויות ניכר כי התובעת מכריזה שוב ושוב על אהבתה לתובע וכמה היא מודה לו על הכל ומוכנה לעשות כל מה שידרוש ממנה, ובלבד שלא יעזבנה.

כך בקשר להסכם וכך גם בקשר להתחייבות: בהתכתבות נספח ג – 6 לתצהיר הנתבע, התובעת אומרת לנתבע שהיא קיבלה את המסמך מגיא (עו"ד גיא רוזנר) והיא תחתום על המסמך (הודעתה משעה 14:58 ומשעה 15:13). התובעת חתמה על ההסכם ועל ההתחייבות לפי דרישת הנתבע ובהסתמך על הבטחתו להמשיך ולחיות יחדיו כזוג, כמו שהיה עד אותה עת.

התובעת צרפה לתצהירה את נספח ב', הוא התכתבות בינה לבין ב"כ הנתבע, עו"ד גיא רוזנר. מהתכתבות זו עולים מספר דברים, כולם תומכים בגרסת התובעת.

ראשית, עולה כי מי שערך את ההתחייבות הוא ב"כ הנתבע, אשר שלח אותו לתובעת לחתימתה, זאת ביגוד לטענת הנתבע בסעיף 7 לכתב התביעה, בו רשם שהתובעת עצמה ערכה את ההתחייבות ושלחה לבא כוחו. בעדותו בביהמ"ש חזר הנתבע על טענתו זו, שהתובעת ערכה חתמה ושלחה לב"כ את ההתחייבות מיוזמתה ועל דעת עצמה (עמ' 43) אולם א"כ הודה שבעצם ב"כ הוא שערך והכין ההתחייבות (עמ' 46).

שנית, מההתכתבות עולה שהצדדים התייחסו להתחייבות כאל נספח להסכם (הודעתה משעה 15:43 ומשעה 16:30). כך התובעת רושמת לעו"ד רוזנר, והוא לא מכחיש ולא מתקן אותה. כעת טוען הנתבע שההתחייבות אינה נספח להסכם וכלל לא קשורה אליו.

שלישית, אין חולק שההסכם נחתם במשרדו של עו"ד רוזנר (סעיף 6 לכתב התביעה של הנתבע). בהתכתבות עם ב"כ הנתבע, מבקשת התובעת מעו"ד רוזנר שיפעיל את קסמיו על הנתבע וישכנעו "לחזור לנקודת הפגישה של אתמול ויחזור הביתה...קוסם הלוואי שתצליח. אוהבת אותו וחתמתי לו על כל מה שביקש. הבטיח אתמול שייתן לי להרגיש מלכה". עו"ד רוזנר לא מכחיש את דבריה, נהפוך הוא. ב"כ הנתבע עונה לתובעת שלפני 3 ימים הוא הצליח לשכנע את הנתבע לחזור הביתה, כלומר: יומיים טרם חתימת ההסכם, הנתבע הבטיח לתובעת שאם תחתום על ההסכם הוא יחזור הביתה. כך גם בפרוטוקול, עמ' 34, עוה"ד אינו מכחיש את טענת התובעת.

הנתבע עצמו, בעדותו בביהמ"ש הודה שאכן אמר לתובעת כי אם היא לא תחתום על ההסכם הוא יעזוב את הבית. הנתבע אישר שהתובעת בכתה והוא מאשר שלאחר שחתמה על ההסכם הוא הודיע לה שהפרידה ביניהם סופית (עמ' 43).

העד XXX העיד כי למיטב ידיעתו הצדדים נפרדו על רקע דרישת הנתבע שהתובעת תחתום על הסכם ממון. בנוסף, העד העיד כי הצדדים תכננו לחיות יחד והתובעת חוותה את פרידתם כגירושין (עמ' 17).

גם העד XXX העיד כי פינויה של התובעת מהבית היה "מעכשיו לעכשיו" (עמ' 11), היתה תחושה לא נעימה שהוא מגרש אותה מ הבית, היה מאד קשה ולא פשוט (עמ' 10).

מכל האמור לעיל עולה כי התובעת חתמה על ההסכם לאחר שהוטעתה ע"י הנתבע וללא הטעיה זו לא היתה חותמת על ההסכם. הצדדים חיו כבני זוג, תכננו קשר יציב וארוך טווח, הם התארסו, הוא קנה לה טבעת, הם גרו יחד, היא טיפלה בו ובילדיו, הוא נתן לה את כרטיס האשראי שלו לשימוש קבוע לצרכי הבית ולצרכיה שלה (עמ' 31), היא נכנסה להריון ממנו, לבקשתו והפילה את העובר, לבקשתו. המשבר בחיי בינה"ז חל על רקע דרישתו של הנתבע שהצדדים יחתמו על הסכם ממון. הסכם הממון נערך והוכן ע"י ב"כ הנתבע, כאשר משמעותו של ההסכם הוא בעצם הפרדה רכושית, כך שכל אחד מהם הבעלים של רכושו ולאף אחד מהם אין זכויות ברכושו של האחר.

לפיכך, ככל והצדדים תכננו להיפרד, מה טעם היה באותו הסכם? כפי שעולה מהראיות המפורטות לעיל, ההסכם נוסח באופן מטעה, כך שרשם בו כאילו הצדדים מתכננים לחיות יחד, הנתבע הבטיח לתובעת שבכוונתו לחיות איתה יחד כבני זוג, ומייד לאחר שחתמה על ההסכם דרש ממנה הנתבע לחתום על ההתחייבות, יום לאחר שחתמה על ההסכם. היא חתמה גם על ההתחייבות, ואז הודיע לה הנתבע מיידית כי עליה לפנות את הבית תוך 30 יום. מכך עולה שהנתבע הטעה את התובעת וגרם לה לחתום על ההסכם בהסתמך על ההטעיה. זכותו של הנתבע לדרוש מהתובעת לחתום על הסכם כרצונו, אבל אין לו זכות להטעותה ולגרום לה למצג שווא.

בעדותו טען הנתבע, לראשונה, כי אמנם נכון שמייד לאחר חתימתה על ההסכם הוא הודיע לה שפרידתם סופית ועליה לפנות את הבית. אמנם נכון שכך, אבל כעבור יומיים שלושה הוא התרצה וחזר לגור בבית יחד עם התובעת. לכמה זמן? הוא אינו זוכר, אולי חודש, אולי פחות (עמ' 44-45).

אינני מאמין לנתבע. ראשית טענתו זו עלתה לראשונה בעדותו בבית המשפט ומעולם לא נטענה קודם לכן.

שנית, ההסכם נחתם ביום 24.6.15 וההתחייבות נחתמה יום לאחר מכן, 25.6.15. מההתכתבויות בין הצדדים ומעדותו של הנתבע עולה כי מייד לאחר מכן הוא דרש ממנה לעזוב את הבית תוך 30 יום. מהתכתבות התובעת עם עו"ד רוזנר עולה כי עוד באותו יום 25.6.15 בשעה 19:20, הוא מודיע לה שהנתבע איתן בדעתו ולא מוכן כלל לדבר או לחשוב על חזרה לזוגיות. כך גם כ- 10 ימים לאחר מכן, ביום 5.7.15 וביום 6.7.15, כאשר התובעת הודיעה לעו"ד רוזנר שבלית ברירה היא עוזבת את הבית למחרת (7.7.15) ועדיין מתחננת שינסה לשכנע את הנתבע שישוב אליה. ועו"ד רוזנר מה משיב לה? "בהצלחה במעבר". וכך גם חודש לאחר מכן, כשהתובעת שואלת אם הצליח לשכנע את הנתבע לשוב לזרועותיה, עו"ד רוזנר משיב לה ביום 27.7.15: "...אני עודכנתי שסיימתם את הזוגיות".

מכך עולה שהנתבע לא העיד אמת והוא מעולם לא שב אל התובעת: הוא הטעה אותה במכוון, כדי לגרום לה לחתום על ההסכם בניגוד לרצונה, כפי שעולה מההתכתבויות ביניהם. עו"ד רוזנר לא הובא לעדות ולא התייחס להתכתבות בינו לבין התובעת.

מכיוון שחתימת התובעת על ההסכם נעשתה בהסתמך על ההטעיה שהטעה אותה הנתבע, דינו של הסכם זה להתבטל, כפי שעותרת התובעת. לפיכך נפסק בזה כי ההסכם מבוטל, על כל סעיפיו.

הנתבע טוען שהתובעת חייבת לו 140,000 ₪ מדוע? כי הלווה לה בזמן החיים המשותפים הלוואות שונות ושילם חובות שלה. פירוט? ראיות? מאומה. הנתבע לא יודע לפרט את אותן הלוואות שהלווה לה לטענתו, גם לא בערך. למי בדיוק שילם? לאיזה נושה של התובעת? כמה בערך? הוא לא יודע.

הנתבע צרף למסמכיו מסמך כלשהו, מסמך בלתי קריא לחלוטין, ממנו הוא מבקש ללמוד שהעביר כסף לתובעת. הנתבע סומך את תביעתו על חתימותיה של התובעת. בסעיף 11.2 להסכם הודפס כי התובעת חייבת לנתבע 140,000 ₪ שהוא שילם במקומה ו/או הלווה לה. אין פירוט כלשהו לתשלום ו/או הלוואה, לא פירוט ולא אסמכתא כלשהי . הסכום המודפס, 140,000 ₪ נמחק בעט ובמקום נרשם בכתב יד סכום של 90,000 ₪.

ההסכם נחתם כאמור ביום 24.6.15. למחרת ביום 25.6.15 נחתמה ההתחייבות. כאמור לעיל, מי שערך את ההתחייבות וניסח אותה הוא ב"כ הנתבע. ההתחייבות מנוסחת כמכתב של התובעת לב"כ הנתבע ובו נרשם כי בקשר להסכם שנחתם אתמול, בו נרשם שהחוב עומד על 90,000 ₪, סכום החוב הנכון הוא 140,000 ₪. עוד נרשם בהתחייבות, כי "אנחנו העדפנו בינינו משיקולים שביני לבינך, לרשום את הסכום הנכון בנספח צדדי זה ולא במסגרת הסכם הממון על מנת" (סעיף 4 להתחייבות). על מנת מה? המסמך סתום ואינו מפרש מאומה. מדוע רשמו הצדדים בהסכם כי החוב הוא 90,000 ₪ ולמחרת תיקנו ל- 140,000 ₪, מבלי להסביר ולנמק מאומה? מדוע רשמו כי הסיבה לשינוי הוא "על מנת" ומעבר לכך לא רשמו דבר? אך מתבקש היה כי מי שניסח את ההסכם וההתחייבות, עו"ד גיא רוזנר, היה מעיד אודות הכנת המסמכים, אודות כוונת הצדדים ומה הסיבה לניסוח החסר והלא מובן . עו"ד רוזנר לא העיד.

כאמור, הנתבע טוען שההתחייבות עומדת בפני עצמה ואינה קשורה להסכם, אולם מהתכתבות התובעת עם ב"כ הנתבע ומנוסחו של מסמך ההתחייבות עצמו, עולה כי הצדדים עצמם ועוה"ד שניסח את 2 המסמכים, התייחסו אל ההתחייבות כאל "נספח" להסכם.

לפיכך, בהתאם לכללי הפרשנות, ככל ופרשנותו של מסמך ניתנת למספר אפשרויות, יש לבחור באפשרות שנגד המנסח ולטובת הצד שכנגד.

במקרה הנוכחי, שעה שעוה"ד שניסח את ההתחייבות בחר לכנותה כנספח להסכם, כך יש לראות את המסמך, בפרט שעה שאותו עו"ד בחר שלא להעיד ושעה שעדותו של הנתבע אינה מהימנה והוא סותר עצמו, כמתואר לעיל.

לאור האמור, מכיוון שההסכם בוטל, כך דינה של ההתחייבות, שהיא נספח להסכם.

זאת ועוד; כאמור לעיל, הנתבע, שעדותו לא אמינה, אינו יודע לפרט מאומה מהחוב הנטען. מדוע 90,000 ₪? מדוע 140,000 ₪? אין לו מושג.

הנתבע טען שהתובעת הודתה בחוב וצירף לתצהירו את נספח ג' – 1, חלק מתכתובת בין הצדדים, בה רשמה התובעת לנתבע כי היא תחזיר לו במזומן 65 וכל השאר בכל חודש 1,000 ₪. התכתובת אינה ברורה. עולה ממנה לכאורה הודאה של התובעת בחוב כלשהו כלפי הנתבע, אולם לא ברור מהו בדיוק אותו חוב, למה הכוונה ב- "65", האם הכוונה ל- 65,000 ₪?

בנוסף, התכתובת עוסקת ב"תוכנית חיסכון של 30". שוב, למה הכוונה? ולמה הכוונה במילים: "לאורך כל הדרך אמרת לי שזה הכסף של הילדים!!!".

התכתובת אינה ברורה ולא ניתן להסיק ולהבין ממנה הודאה מפורשת של התובעת בחוב ספציפי בסכום מדויק.

זאת ועוד; התכתובת הנ"ל אינה נושאת תאריך. במהלך חקירת התובעת שאלתי את ב"כ הנתבע מה המועד של אותה התכתבות נספח ג' – 1 לתצהיר הנתבע. ב"כ הנתבע השיב: "לא משנה מתי זה היה..." (עמ' 34 ש' 22).

בחקירתו הנגדית הודה הנתבע שהתכתובת היא מיום 15.9.14, 9 חודשים טרם חתימת ההסכם! (עמ' 51).

לפיכך עולה השאלה, כיצד והאם התכתובת ואותה "הודאת בעל דין" לכאורה קשורה לסכומים שנרשמו בהסכם/בהתחייבות, האם מדובר בכסף שכבר שולם ונפרע? אין לדעת.

נוסף לכך, כאשר התובעת נחקרה בקשר לתכתובת זו, היא טענה שמדובר בחלק של תכתובת שנכתבה על ידה תחת לחץ ושהנתבע רשם לה בתגובה "אל תחזירי לי כלום אני לא רוצה שום דבר ממך" (עמ' 35 ש' 24).

הבהרתי לב"כ הנתבע כי כאשר הנתבע מבקש להסתמך על התכתבות כלשהי בין הצדדים, יש להגיש ולהתייחס לכל ההתכתבות ולא לחלק ממנה בלבד (עמ' 36 ש' 8). כאשר ב"כ התובעת בקשה לראות את כל ההתכתבות, במכשיר הטלפון של הנתבע, הוא סירב לכך, בטענה של "חדירה לפרטיות" (עמ' 50 ש' 10).

מכך עולה שהנתבע ביקש להסתיר חלק חשוב בהתכתבות, חלק בו הוא אומר לתובעת שאינו דורש ממנה חוב כלשהו. הנתבע סירב לחשוף את מלוא ההתכתבות, גם לנוכח טענתה הלא מוכחשת של התובעת, לפיה הוא רשם לה "אל תחזירי לי כלום, אני לא רוצה שום דבר ממך".

לאור כל האמור לעיל, לא ניתן להסתמך על נספח ג' – 1 ולהסיק ממנו מסקנה כלשהי בנוגע לחוב הנטען.

התובעת טענה כי לפתע בחלוף זמן רב אחרי שהנתבע גירש אותה מהבית וניתק כל קשר איתה, הוא החל ללחוץ עליה ולהטרידה בצורה אובססיבית ומאיימת, בדרישה לתשלום החוב הנטען על ידו. התובעת הציגה הודעות שכתב לה הנתבע (נספח ה' לתצהירה) בשנת 2017, כשנתיים לאחר פרידתם של הצדדים. מההודעות עולה חזרה אובססיבית שחוזרת על עצמה בתכיפות "מה קורה עם הכסף שאת חייבת לי..." זה שאת מתחמקת לא יעזור לך את חתומה על הכסף שאת חייבת לי".

התובעת תיארה כיצד הנתבע עקב אחריה ברכבו בנהיגה מפחידה, שלח לה אין ספור הודעות אובססיביות ולא הניח להלאורך כל שעות היום. היא פחדה ולכן שילמה לו כסף על אותו חוב נטען, סה"כ שילמה לו 20,000 ₪ (סעיף 52 לתצהירה, עמ' 26 בפרוטוקול).

התובעת צירפה דפי חשבון בנק מהם ניתן לראות שהעבירה כספים לנתבע בשנת 2016 ואילך (הם נפרדו בחודש יוני 2015).

הנתבע מודה שהתובעת העבירה לו כל מיני סכומים אחרי הפרידה, אולם הוא אינו יודע כמה (עמ' 46), גם לא סדרי גודל. לטענתו, לא מדובר בהחזר חוב אלא בתשלום הוצאות הבית בזמן החיים המשותפים (עמ' 46 ש' 23). הוא אינו זוכר אם מדובר ב- 20,000 ₪, אולי 14, או 12 אלף.

כאשר נטען כלפיו שמדפי חשבון הבנק רואים שהתובעת העבירה לו כסף בשנת 2016, הוא טען שאינו זוכר מתי הם נפרדו (עמ' 47 ש' 3). לטענתו, הם "המשיכו בתהליך לא בזוגיות" (שם ש' 10).

לטענתו, "אני לא זוכר, זה היו כספים כאילו מהחיים הרגילים, ארנונה או דברים כאלה..." (עמ' 48 ש' 13). "...יכול להיות שהיה שם כמה סכומים מינוריים שהיה לזה של ההלוואה, יכול להיות, אני לא זוכר את זה..." (עמ' 49 ש' 25).

מכל האמור לעיל עולה שהנתבע לא הוכיח את תביעתו הכספית; הוא אינו יודע לפרט כמה כסף הלווה לתובעת, אם בכלל הלווה, מתי ולשם מה, הוא מסתמך על ההסכם וההתחייבות – מסמכים שקבעתי כי הם בטלים מחמת ניסוח לא ברור ומחמת הטעיה שהטעה הנתבע את התובעת, הוא אינו יודע לומר אם התובעת שילמה לו כספים וכמה שילמה, ע"ח החוב הנטען.

בסעיף 36 לכתב התביעה טען הנתבע שהלווה לתובעת כסף כדי שתרכוש לעצמה מכונית.

התובעת פירטה בעדותה כיצד רכש עבורה הנתבע במתנה רכב XXX ב- 20,000 ₪, רכב בו השתמשה כדי להסיע אותו לטיפולים הרפואיים הרבים שנזקק להם בעקבות פציעתו.

חברו של הנתבע, העד XXX, אישר בעדותו כי הנתבע קנה לתובעת את הרכב במתנה (עמ' 18).

לאור כל האמור והמפורט לעיל, התביעה שכנגד נדחית בזה.

מהראיות בתיק עולה תמונה עגומה ועצובה של אישה חסרת כל, חסרת תמיכה כלכלית כלשהי , שעליה לפרנס בכוחותיה הדלים את 2 ילדיה ולשם כך היא נאלצת לעבוד שעות רבות ב- 2 משרות. בכך ובשום דבר אחר אין כדי לכפות חלילה על הנתבע קשר זוגי שאינו מעוניין בו. זכותו של הנתבע לנהל את חייו כרצונו, זכותו לבחור עם מי לחלוק את חייו ועם מי לא.

זכותו של הנתבע גם לדרוש חתימה על הסכם ממון כזה או אחר, כתנאי להמשך קיומו של קשר זוגי כזה או אחר, בכך אין כל פסול או פגם מבחינה משפטית.

במקרה הנוכחי מצאתי כי הנתבע לא נהג באופן הוגן בתובעת, עת שהטעה אותה, הציג לה מצג שווא וגרם לחתימתה על ההסכם ועל התחייבות, בהסתמך על מצג השווא.

יתרה מך, התובעת, שהתחננה להמשיך לחיות בזוגיות, שחזרה והצהירה על אהבתה הבלתי תלויה לנתבע, שהסכימה לעשות כל מה שדרש ממנה, נעתרה לדרישתו ופינתה את הבית תוך שבועיים מדרישתו.

למרות זאת, למרות שהתובעת נכנעה לכל דרישותיו, למרות שהקשר ביניהם נותק והנתבע חי כיום עם אישה אחרת, הוא פנה אליה ודרש ממנה כספים שלא מגיעים לו.

אותה אישה חסרת כל שעליה לפרנס את עצמה ואת ילדיה, אותה אישה שסעדה את הנתבע בימי חוליו, רחצה אותו, ניקתה את גופו כשעשה את צרכיו ולא יכול היה לעשות זאת בעצמו, מוצאת עצמה כיום כשהיא נאלצת להתמודד עם תביעתו הכספית שנדחתה על ידי כאמור לעיל.

סיכומו של דבר, משקבלתי את תביעת התובעת ודחיתי את תביעת הנתבע, ולאור הנסיבות המפורטות לעיל, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 70,000 ₪ בצירוף ריבית שקלית מהיום עד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח את פסה"ד לצדדים ותסגור את התיק.

מותר לפרסום ללא פרטים מזהים.

ניתן היום, י' אייר תשפ"ה, 08 מאי 2025, בהעדר הצדדים.