החלטה בבקשת רשות ערעור על חלוקת דירה בין בני זוג לשעבר

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופטים ע' רביד, נ' שילה וי' אליהו) אשר ניתן ביום 1.3.2026 בעמ"ש 3621-10-25, בגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה תל אביב-יפו (השופטת צ' כהן אביטן) שניתן ביום 25.7.2025 בתלה"מ 9252-04-22.

2. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי התקבל ערעור שהגישה המשיבה בקשר לאיזון המשאבים בכספים שהתקבלו מהורי הצדדים במהלך תקופת חייהם המשותפים כזוג (עמ"ש 49421-08-25). בכל הנוגע לטענות המבקש בעניין זה, נקבע בהחלטתי מיום 18.5.2026, כפי שיובהר להלן, כי אין מקום ליתן רשות ערעור "בגלגול שלישי".

3. בקשת רשות הערעור דנא, עניינה קיומו של שיתוף ספציפי בדירת המגורים של הצדדים בקרית אונו, אשר נרכשה בשנת 2006, במהלך נישואיהם, ונרשמה על שם המבקש בלבד (להלן: דירת המגורים). לצד דירת המגורים, המשיבה ירשה מאמה דירה אחרת שנרשמה על שמה בשנת 2018 (להלן: דירת הירושה).

4. בית המשפט לענייני משפחה קיבל את תביעת המשיבה וקבע כי דירת המגורים היא משותפת, תוך שהורה על רישומה על שם שני הצדדים ועל פירוק השיתוף בה. ערכאת הערעור דחתה את ערעורו של המבקש בעניין זה והותירה את קביעת השיתוף ופירוק השיתוף על כנם, לאחר שנקבע כי המשיבה הרימה את הנטל להוכחת שיתוף ספציפי בדירת המגורים. בין היתר, נקבע כי הוכח שהדירה מומנה בחלקה מכספים משותפים של בני הזוג, שהועברו לאבי המבקש; כי המבקש הציג בפני המשיבה מצג של שיתוף ולא אמר לה שהדירה אינה שלה; וכי הצדדים התגוררו בדירה זו יחדיו שנים ארוכות וביצעו בה שיפוצים במשותף. כמו כן, נקבע כי המבקש כשל בניסיונו להוכיח כי הדירה ניתנה לו אישית במתנה, וכי אין כל הקבלה בין שני הנכסים – דירת המגורים ודירת הירושה – מפאת אופיים השונה, המועד בו התקבלו והיעדר אינדיקציה שיתופית כלשהי לגבי דירת הירושה.

5. ביום 18.5.2026 קבעתי כי הבקשה מצריכה תשובה אשר תתמקד אך ורק בשאלת קיומו של שיתוף ספציפי בדירת המגורים, בשים לב לאופן שבו הדירה נרכשה ונרשמה; להיעדרו של שיתוף ספציפי בדירת הירושה, אותה ירשה המשיבה ואשר רשומה על שמה; ולהתנהלותם הכוללת של בעלי הדין ביחס לשתי דירות אלו. בכל הנוגע ליתר הסוגיות אשר הועלו בבקשה ועלו מפסקי הדין דלמטה, קבעתי כי אין מקום ליתן רשות ערעור "בגלגול שלישי". המשיבה הגישה את תשובתה ביום 14.6.2026, ותגובת המבקש לתשובה זו הוגשה ביום 30.6.2026.

6. המבקש טוען כי שגו הערכאות קמא בקביעתן כי הוכח שיתוף ספציפי בדירת המגורים, שכן הדירה נרכשה במלואה מכספי מתנה של אביו המנוח ונרשמה על שמו בלבד, והנטל להוכחת שיתוף בנכס מסוג זה הוא מוגבר. לטענתו, קביעת בית המשפט המחוזי כי בני הזוג העבירו כספים במזומן לאב מבוססת על עדות בתם, שהייתה קטינה בת 7 במועד רכישת הדירה; אינה נתמכת בשום אסמכתא בכתב; ואף ניזונה מהרחבת חזית פסולה בעדותה של המשיבה. עוד מלין המבקש על חוסר צדק ואסימטריה: שכן, הצדדים שמרו על הפרדה רכושית מוחלטת בחשבונותיהם ובדירת הירושה של המשיבה; ועל כן קביעת השיתוף הספציפי בדירת המגורים מותירה אותו עם חצי דירה בלבד, לעומת דירה וחצי של המשיבה.

7. מנגד, המשיבה טוענת כי בקשת המבקש מהווה ניסיון לקיים הליך "בגלגול שלישי" בעניין עובדתי מובהק שהוכרע כדין, בהתחשב ב-35 שנות חייהם המשותפים כזוג, שבתוכן 25 שנות נישואין, ובכך שדירת המגורים היא נכס משפחתי מובהק וגולת הכותרת של השיתוף. המשיבה מדגישה כי הייתה "הרוח החיה" בבחירת הדירה ובשיפוצה, כשכלל החשבוניות הוצאו על שמה, וכי המבקש עצמו יצר בפניה מצג שיתופי מובהק ואף כשל בניסיונו להוכיח כי הדירה ניתנה לו כמתנה אישית המוחרגת מאיזון המשאבים הזוגיים. לבסוף, המשיבה מבהירה כי אין כל סימטריה בין דירת המגורים לבין דירת הירושה, שאותה היא קיבלה בשנת 2018, שנים ספורות לפני מועד הקרע בשנת 2021. בתוך כך, מצביעה המשיבה על כך שלמבקש נכסים רבים אחרים, אשר כוללים קרקעות וחלק בבניין בתל אביב.

8. בסופו של יום, אחרי שעיינתי בכתובים שהונחו לפניי, מצאתי כי דין הבקשה להידחות – זאת, במסגרת סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנה 148א).

9. ההכרעות קמא נטועות בעובדותיו הפרטיקולריות של המקרה ואינן מעוררות שום שאלה משפטית עקרונית חדשה אשר חורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין ואשר ראוי לה, לפי טיבה ומהותה, להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי". כמו כן, אני סבור כי מתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי איננו דרוש כדי למנוע עיוות דין.

10. בהתאם להסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון), אשר חל בענייננו (שכן, הצדדים נישאו בשנת 1998), עם פקיעת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג, ככלל, למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג. לצד כלל זה, סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון מחריג ממסת הנכסים בני-האיזון נכסים "חיצוניים" – אלה שהיו אצל מי מבני הזוג ערב הנישואין, וכן נכסים שקיבל מי מהם במתנה או בירושה בתקופת הנישואין. קיום הנישואין, כשלעצמו, אינו מקנה אפוא לבן זוג זכויות בנכס חיצוני השייך למשנהו. כפי שנקבע בסעיף 4 לחוק יחסי ממון, "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג [או] להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני".

11. לצד האמור, ובשים לב למילות הצמצום "כשלעצמם", בית משפט זה פסק זה מכבר כי הוראות חוק יחסי ממון אינן מונעות הכרה בשיתוף ספציפי בנכס חיצוני כזה או אחר מכוח הדין הכללי, מקום שבו הוכחה כוונת שיתוף ספציפית ביחס לאותו נכס (ראו: בע"מ 5620/24 פלונית נ' פלוני, פסקאות 23-22 ‏והאסמכתאות שם (‏30.6.2025‏) (להלן: עניין פלונית)). במסגרת זו, על בן הזוג הטוען לשיתוף ספציפי בנכס חיצוני מוטל הנטל להראות, מעבר לעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף אם ממושכים, את קיומו של "דבר מה נוסף" – פרט עובדתי אשר מלמד על כוונת השיתוף באותו נכס. "דבר מה נוסף" עשוי להימצא, בין היתר, בהשקעות כספיות משותפות בנכס, בהבטחות או במצגים מצד בן הזוג הרשום, וכן בהתנהגות הצדדים המלמדת על הסתמכות ועל תפיסת הנכס כמשותף (ראו: עניין פלונית, בפסקה 26; ע"א 4306/12 פלונית נ' בנק לאומי לישראל, פסקה 15 ‏(‏15.7.2018‏); בע"מ 1477/13 פלונית נ' פלוני, פסקה 4 ‏(‏6.8.2013‏)‏; בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני, פסקה 21 לפסק דינו של השופט י' דנציגר ‏(‏26.12.2012‏) (להלן: עניין אלמונית)). הלכה זו חלה ביתר שאת על דירת מגורים של בני הזוג, אשר בשל אופייה המיוחד כנכס משפחתי מרכזי ניתן לה מעמד מיוחד בפסיקה. כפועל יוצא מכך, נטל ההוכחה הנדרש להוכחת השיתוף הספציפי בדירת המגורים של בני הזוג הינו מקל יותר, אם כי אף ביחס לדירת מגורים שהינה בגדר ״נכס חיצוני״ אין די בחיי הנישואין ובמגורים המשותפים, כשלעצמם, כדי ליצור בה שיתוף ספציפי (ראו: רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו‏(‏6‏)‏ 175, 183 ‏(‏2002‏); ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3) 685, 690 (1994)‏). כללים אלה מוסיפים לעמוד על כנם, במלוא עוצמתם, גם כעת (ראו: בע"מ 3462/23 פלוני נ' פלונית, פסקה 15 ‏(‏30.10.2024‏)‏; בע"מ 1059/17 פלוני נ' פלונית, פסקה ו ‏(‏9.2.2017‏)‏; עניין אלמונית, בפסקאות 17-15 והאסמכתאות שם; ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ, פסקה 13 לפסק דינו של השופט י' עמית (‏11.8.2011‏)).

12. בבחינת קיומה של כוונת השיתוף הספציפי יש להידרש למכלול נסיבות חייהם המשותפים ולהתנהלותם הרכושית של בני הזוג. כך, בעניין אלמונית, מנה השופט עמית, בין הפרמטרים הרלבנטיים, את השאלה האם הנכס הובא לנישואין או נרכש במהלכם; אם התקבל בירושה או במתנה – שאז עשוי להידרש מהטוען לשיתוף רף הוכחה משמעותי יותר; וכן אם לבן הזוג האחר קיימת דירת מגורים או נכס חיצוני אחר, אשר נותר בבעלותו הבלעדית (ראו: שם, בפסקה 2 לפסק דינו).

13. מכאן, מבלי למצות את הדיון בסוגיה, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין שאינו דרוש להכרעה במקרה דנן, סבורני כי התנהלותם של בני הזוג ביחס לנכסים חיצוניים אחרים – אלו שאינם דירת מגורים משותפים – אף היא עשויה לשמש אינדיקציה לאומד דעתם בהיבט הרכושי. מקום שבו נכס חיצוני של אחד מבני הזוג נשמר לאורך חיי הנישואין כרכושו הנפרד, ולא הוכחה לגביו כוונת שיתוף, עשויה עובדה זו – לצד יתר נסיבות המקרה – להשליך על אמיתות הטענה כי הצדדים ביקשו לקיים שיתוף בנכס חיצוני אחר. אין מדובר בכלל נוקשה, לפיו העדר שיתוף בנכס חיצוני אחד שולל מניה וביה שיתוף בנכס חיצוני אחר, שהרי שאלת השיתוף הספציפי נבחנת – כעניין עובדתי טהור – ביחס לכל נכס ונכס על פי נסיבותיו (ראו: ע"א 6839/19 חדד נ' פיקהולץ, פסקה 13 ‏(‏20.1.2021‏)‏). ואולם, זהו נתון שעשוי להשתלב במארג הראייתי הכולל וללמד על האופן שבו בני הזוג קבעו לעצמם את הגבול שבין רכושם המשותף לבין רכושם האישי והנפרד.

14. בענייננו-שלנו, דירת המגורים אמנם נרשמה על שם המבקש בלבד, אולם היא נרכשה במהלך חיי הנישואין של בני הזוג; וטענת המבקש כי הדירה ניתנה לו במתנה על ידי אביו נדחתה על ידי הערכאות קמא. יתרה מכך: הערכאות קמא הוסיפו וקבעו כי אף אילו התקבלה הטענה שמדובר בדירה שניתנה למבקש במתנה, עלה בידי המשיבה להוכיח כוונת שיתוף ספציפית ביחס אליה, כדירת המגורים של בני הזוג לאורך שנים רבות. זאת, בניגוד לדירת הירושה של המשיבה, שלגביה לא נטען, וממילא לא הוכח, כי מתקיים בה שיתוף ספציפי. כאמור, דירה זו נרשמה על שם המשיבה כשלוש שנים לפני מועד הקרע. נמצא אפוא כי אין בטענת המבקש בנוגע לאסימטריה הרכושית כדי לשנות את המסקנה בדבר זכויותיה של המשיבה בדירת המגורים. כל אלה, כאמור, הם עניינים שבעובדה אשר נקבעו, כפי שנקבעו, על ידי הערכאות קמא, ובממצאים שערכאות אלה הגיעו אליהם אין עילה להתערב ״בגלגול שלישי״.

15. אשר על כן, הנני דוחה את הבקשה שלפניי מכוח סמכותי לפי תקנה 148א. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך 3,000 ש"ח.

ניתנה היום, ו' אלול תשפ"ו (19 אוגוסט 2026).