ערעור על החלטת קצין התגמולים מיום 30.4.2017, שלפיה נדחתה תביעת המערער להכרה בזכות נכה בקשר עם מצבו הנפשי, בנימוק שלא הוכחה הפרעה פוסט־טראומטית ובשל היעדר קשר סיבתי בין המצב הנפשי של המערער לבין תנאי שירותו.

רקע

            המערער, יליד שנת 1949, התגייס לשירות חובה בצה"ל ביום x.x.1967 עם פרופיל 97. המערער שירת כנהג בחיל התותחנים, השלים שירות חובה והשתחרר ביום x.x.1970. בגיליון השחרור משירות ציינו מפקדיו "התנהגות ראויה לציון". לאחר שחרורו משירות חובה בצה"ל עבד המערער בעסק של אביו.

במלחמת יום הכיפורים גויס המערער לשירות מילואים בצו 8, הוצב כנהג בחיל השריון, וצוּות ליחידה חדשה שבה לא הכיר איש. לדבריו עבר אירועים טראומתיים אשר גרמו לו למצוקה נפשית קשה ומלווים אותו מאז.

טענות המערער

1. ביום הראשון לגיוסו במלחמת יום הכיפורים עלה המערער בשיירה לרמת הגולן, תחת הפגזות קשות. יום או יומיים לאחר מכן כשנסע המערער שוב בשיירה, הותקפה השיירה על־ידי מטוסים סוריים. השיירה עצרה והחיילים התחפרו. אחד המטוסים נפגע ונפל בסמוך כ־100 מטרים מהמקום שבו היה המערער. המערער מספר כי חש את חומו של המטוס הבוער בפניו. הוא החל להקיא, קצף יצא מפיו והוא איבד את הכרתו. לטענת המערער, לאחר אירוע טראומטי זה היה כל הזמן שרוי בפחד ובחרדה לא יכול היה לנהוג או לתפקד, ונהג אחר החליף אותו. בשלב זה המשיכה השיירה בדרך תוך שספגה הפצצות ופגזים שנפלו סביבה, כאשר לצדי הדרך מוטלים פצועים וגופות. לדברי המערער, חרף מצבו זה הכריחו אותו מפקדיו לחזור ולנהוג, זאת על אף שהוא סובל כול העת מבחילות.

2. לאחר כשלושה שבועות ירדו המערער וחיילים נוספים מרמת הגולן והועברו ממקום למקום עד שהגיעו למיתלה. כל אותה העת היה המערער שרוי בפחד. בהגיעם למיתלה אמר אחד הקצינים למערער כי עליו לרדת לתעלה עם קומנדקר. המערער נמלא בפחד, בכה, התנגד לפקודה ואמר שאיננו מסוגל לכך, אך הקצין התעקש והתעלם ממצבו הנפשי הקשה. המערער בפחדו הרב ובחרדתו הלך לאוהל, דרך את נשקו וכיוונו לעצמו. בדרך נס הגיע חייל למקום ולקח ממנו את הנשק. המערער טוען כי במקום להבין את מצבו הקשה ולעזור לו החליטו מפקדיו להעמידו למשפט על ניסיון ההתאבדות. הוא נשפט ודינו נגזר ל־35 ימי מחבוש, שם נלקח לעבוד במטבח וגם שם לא הפסיק לבכות.

3. לאחר תום ריצוי ימי המחבוש אמור היה המערער לחזור ליחידתו המוצבת במיתלה, אך הוא לא היה מסוגל לכך. הוא חלף ליד אוהל המרפאה כשהוא רועד ובוכה. רופא שעבר במקום הבחין בו והורה שלא לשלחו חזרה ליחידה, ותחת זאת שלח אותו לבדיקות רפואיות בחר"פ. המערער עבר אבחון פסיכיאטרי שבו נקבע כי הוא סובל מפוסט־טראומה, והומלץ על שחרורו ממילואים ועל טיפול שיחתי עם פסיכיאטר במחנה "שנלר" בירושלים. המערער קיים מספר שיחות ולאחריהן הפסיק, מחשש שמא יאושפז ויקבל זריקות. בסוף שנת 1973 אובחן המערער כסובל מהלם קרב, הומלץ על אשפוזו בבית־חולים פסיכיאטרי נס ציונה ונקבע לו פרופיל 24 זמני. ביולי 1974 צוין על־ידי פסיכיאטר צבאי שהמערער סובל ממתח נפשי פחדי לילה ונדודי שינה. תחילה שוחרר ממילואים, לאחר מכן הוחלט שאת המילואים יעשה בתנאים מקלים ליד הבית, וב־1977 שוחרר המערער רשמית משירות מילואים.

4. במאי 1976 הופנה עניינו של המערער על־ידי ועדה רפואית לד"ר גרינהאוס, פסיכיאטר במרפאה לבריאות הנפש בתל השומר, לבדיקה יסודית וקביעת פרופיל. בהפניה צוין כי המערער לאחר "הלם קרב" ממלחמת יום כיפור. בספטמבר 1976 בדק ד"ר גרינהאוס את המערער ואף שוחח עם אשתו, וציין באבחנתו כי מדובר במקרה קשה של P.T. Neurosis אשר מופיע עם תלונות של כאבי ראש, הסתגרות, פחד ואי יכולת לתפקד באופן סביר, והומלץ על טיפול פסיכיאטרי במסגרת אזרחית. ד"ר גרינהאוס מציין כי בשיחה עם אשת המערער היא תיארה את התנהגותו (תיאור הדומה לתיאוריה היום, ומתיישב גם עם עדותו של העד מטעמו כמפורט להלן) ומהתיאור עולה כי מאז מלחמת יום כיפור שינה המערער לגמרי את התנהגותו – נהיה פחדן, לא מרוכז, מתקשה לישון, לא עובד באופן מסודר, כשמקבל צו מהצבא נכנס ללחץ, פוחד, בוכה, לא מוכן למסור מה עבר עליו במלחמה אלא רק אומר שהיה נורא.