פס"ד בערעור לנאשם בעבירות גניבה בצוותא, הסגת גבול פלילית בצוותא ועוד

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת טל ויסמן) בת"פ 8313-11-16, מיום 22.4.18

ס. הנשיא,  השופטת אסתר הלמן, אב"ד :

1. נגד המערער, קטין יליד 9/99, הוגש כתב אישום, אשר ייחס לו גניבה בצוותא, עבירה לפי סעיפים 384 + 29(א) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, והסגת גבול פלילית בצוותא, עבירה לפי סעיפים 447(א) + 29(א) לחוק העונשין. המערער כפר במיוחס לו בכתב האישום והכחיש כל קשר למעשים. לאחר שהובאו בפני בית המשפט קמא  ראיות הצדדים, נקבע כי המערער ביצע את העבירות המיוחסות לו. בסופו של דבר, לאחר שהונחו בפני בית המשפט קמא תסקירי שירות המבחן לנוער, כמתחייב, החליט בית המשפט קמא להרשיע את הקטין ולגזור את דינו. בגזר הדין חויב המערער  לחתום על התחייבות בסך 1,000 ₪, להימנע מביצוע עבירה וכן לשלם למתלונן פיצויים בסך 2,000 ₪.

2. על פי הכרעת הדין, ביום 13.11.15, בשעת לילה, נכנס המערער יחד עם אדם בגיר (להלן: "הבגיר"), למגרש השייך לעסק בשם "..." בעיר ... (להלן: "המגרש"), בכוונה לבצע עבירה. השניים גנבו שתי מצלמות אבטחה, לאחר שעקרו אותן ממקומן, ועזבו את המגרש.
3. הערעור הוגש כנגד הכרעת הדין ולחלופין, כנגד גזר הדין וההחלטה להרשיע את הקטין. במסגרת הערעור על הכרעת הדין, ביקש המערער, כפי שיפורט בהמשך, להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט קמא, בטענה כי מתקיימים שני חריגים (מאלה שהוכרו בפסיקה), המצדיקים התערבות ערכאת הערעור. הטענה המרכזית של המערער, היא כי בית המשפט קמא שגה בכל הנוגע לסוגיית זיהויו של המערער, כמי שנראה בסרטון, המתעד את האירוע, בעוד יש לקבוע כי לכל הפחות קיים ספק בשאלת הזיהוי. אדן נוסף עליו נבנה הערעור נוגע לטענת הגנה מן הצדק, הקמה למערער, לפי גישת באת כוחו של המערער, עו"ד רימונה שלג, בשל שיהוי בהגשת כתב האישום ואכיפה בררנית, מאחר והבגיר המבצע לכאורה בצוותא עימו, לא הועמד לדין.

4. פסק הדין יתמקד בטענה הראשונה, קרי, האם זוהה המערער מעבר לכל ספק סביר, כמי שביצע את העבירה. את שתי הטענות הראשונות נסיר כבר עתה מעל הפרק:

א.           כתב האישום הוגש בתאריך 3.11.16. בהודעת הערעור נטען כי הגשתו, כשבוע וחצי לפני שחלפה שנה מיום האירוע, מהווה שיהוי ניכר. בית המשפט קמא בחן טענה זו ודחה אותה, ובצדק.

אין חולק כי כתב האישום הוגש בתוך המועד הקבוע בחוק (סעיף 14 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971. מטיעוניה בפנינו, עולה כי באת כוח המערער איננה חולקת על כך שהעיכוב בהגשת כתב האישום הוא תוצאה של המתנה לצורך קבלת עמדת שירות המבחן. אף שאין ספק כי מן הראוי לפעול להגשת כתב אישום כנגד נאשם בגיר או קטין, מיד משהתגבש כנגדו חשד מבוסס, המצדיק פתיחתו של הליך פלילי כנגדו, קבלת עמדתה של הסנגוריה הציבורית בנסיבות אלה, עלולה להביא לפגיעה בקטינים ולאינטרס השיקום שלהם. טרם יוגש כתב אישום כנגד קטין מיודע שירות המבחן לנוער על הכוונה לעשות כן, על מנת לבחון אמצעי חלופי, שעשוי לייתר את הגשתו של כתב האישום ולהוביל את הקטין במתווה טיפולי. המשיבה פעלה כראוי כאשר המתינה לקבלת עמדת שירות המבחן לנוער בטרם הגישה את כתב האישום. בכך אפשרה מיצוי ההליך במסגרת שירות המבחן לנוער, ודאי שאין לבוא בחשבון עימה על כך שנהגה באופן זה ולא הזדרזה להגיש את כתב האישום, בטרם התקבלה עמדת שירות המבחן לנוער. (אוסיף כי הדברים הוסברו מפי המשיבה בהרחבה בדיון שהתקיים ביום 25.12.16 בבית המשפט קמא, תוך התייחסות לדיווח שהתקבל מאת שירות המבחן לנוער, לגבי  חוסר שיתוף הפעולה מצד הקטין והניסיונות הרבים לאתרו ולזמנו, שלא צלחו).

ב.            בכל הנוגע לטענה לקיומה של אכיפה בררנית, אין חולק כי לא הוגש כתב אישום כנגד הבגיר. לפני בית המשפט קמא טענה המשיבה כי תיק החקירה כנגד הבגיר עדיין לא נסגר, עם זאת לא ניתן לקדמו בשל מצבו של הבגיר, המאושפז בבית חולים פסיכיאטרי. בעניין זה הפנתה המשיבה ל-ת/6 מזכר מיום 11.2.16, (שהוגש בהסכמה), המתעד שיחה עם אמו של הבגיר, בה דיווחה כי הוא מאושפז.

בטיעוניה בפנינו, הוסיפה באת כוח המערער כי המזכר נערך בראשית שנת 2016, ועד להגשת כתב האישום בנובמבר 2016, לא בררו מה מצבו של הבגיר ולא נעשתה אף בדיקה עם אמו. בתגובה טענה באת כוח המשיבה כי האבחנה בין המערער והבגיר נעשתה על פי שני נימוקים: ראשית, מבחינה ראייתית עניינו של הבגיר (שלא היה מוכר לשוטרים, שזיהו את המערער), שונה מזה של הקטין. שנית, יש אינדיקציה לכך שהבגיר היה עדיין מאושפז בדצמבר 2016. לתמיכה זו הציגה מסמך שנערך בדצמבר 2016, ואשר לטענת ב"כ המערער לא הועבר כלל לעיונה.

יש לציין כי במהלך הדיון שהתקיים בפני בית המשפט קמא ביום 25.12.16 הועלו אותן טענות מקדמיות.  כבר אז, הודיעה באת כוח המשיבה כי התיק נגד הבגיר לא נסגר והציגה בפני בית המשפט קמא מסמך, לפיו הבגיר עדיין מאושפז במחלקה לביטחון ב' בבית-חולים פסיכיאטרי, בנסיבות בהן לטענתה, לא ניתן אף לחקור אותו. היא הצהירה כי אם תהיה אפשרות להעמיד לדין את הבגיר, המשיבה תפעל לעשות כן. בנסיבות אלה, לא שוכנעתי כי נפלה טעות בהחלטתו של בית המשפט קמא לדחות את טענת המערער, כי קמה לו הגנה מן הצדק.

מבלי לפגוע באמור לעיל, יש לומר כי אין בידי המשיבה חוות דעת בנוגע לכשירותו של הבגיר. אין גם אינדיקציה לכך שלא ניתן היה לחקור אותו או לבצע פעולות חקירה, על מנת לברר האם הקעקוע, הנראה על גופו של אחד החשודים בסרטוני האבטחה, תואם את הקעקוע על ידו של הבגיר. התנהלות זו, הגם שאיננה תקינה לא עולה כדי אכיפה בררנית, שבעטיה הגשת כתב האישום או ניהול ההליך כנגד המערער, עומד בניגוד לתחושות  הצדק.