פס"ד בערעור בבקשה לביטול פיצוי מוסכם בהסכם ממון

השופט נפתלי שילה:

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 8.7.19 בתלה"מ 17571-02-19 (כב' השופט ארז שני), שחייב את המערערת לשלם למשיב סך של 295,908 ₪ בהתאם להסכם ממון שנכרת בין הצדדים ושלפיו התחייבה המערערת לשלם למשיב פיצוי בגובה של 150 דולר ליום, בגין כל יום שהיא לא מתפנה מדירתו.

א.רקע עובדתי

1.הצדדים נישאו בשנת 1999 ונולדו להם שני ילדים.

2.בשנת 2010 רכש המשיב (להלן גם: האיש) דירה בתל אביב מכספי תמורת מכירת דירה שהיתה לו לפני הנישואין והלוואת משכנתא. הדירה נרשמה ע"ש האיש בלבד (להלן: הדירה).

3.ביום 8.1.13 חתמו הצדדים על הסכם ממון שאושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 16.1.13 (להלן: ההסכם).

4.בהסכם נקבע שהדירה שייכת לאיש בלבד וכל אחד מבני הזוג רשאי לשלוח הודעת פירוד לצד השני וככל שתשלח הודעה, על המערערת (להלן גם: האישה) לעזוב את הדירה בתוך 90 יום ממשלוח ההודעה.

5.בסעיף 10 ד' להסכם נקבע שאם האישה תפר את ההסכם ולא תפנה את הדירה בתוך 90 יום, היא תהיה חייבת לשלם לאיש "פיצוי קבוע ומוסכם מראש בסך של 150 דולר עבור כל יום של איחור" (להלן: הפיצוי). כמו כן נקבע בהסכם כי:

"הצדדים מצהירים כי סכום זה נקבע על ידם בהערכה נכונה ומתאימה למקרה של הפרה יסודית של ההסכם".

6.בסעיף 11 להסכם נקבע שבמקרה של פירוד, ישלם האיש לאישה "במועד סידור הגט ובכפוף לפינוי הדירה ע"י [האישה]" מחצית משווי הדירה נטו לפי הערכת שמאי.

7.במועד אישור ההסכם הצהירו הצדדים כי: "אנו ערים לכך שהסכום בסעיף 10ד' הוא סכום גבוה. קביעת הסכום הגבוה נועדה להבטיח את הפינוי".

8.ביום 9.4.17 שלחה האישה לאיש מכתב שבו היא מודיעה לו על ביטול ההסכם. ביום 30.4.17 דחה האיש את הודעת הביטול, תוך שהוא מפנה את תשומת לב האישה להוראת סעיף 10 להסכם.

9.ביום 12.5.17 שלח האיש לאישה הודעת פירוד וביקש שהיא תפנה את הדירה בתוך 90 יום מאותו מועד, דהיינו עד ליום 11.8.17. המשיב טען שהאישה אמרה לו שהיא תצא מהדירה "רק על אלונקה" וכי הדירה שלה והיא לא תפנה אותה.

10.לאור זאת, האיש הגיש נגד האישה תביעת פינוי, תביעת משמורת ותביעת גירושין ומאידך, האישה הגישה נגדו תביעה לביטול ההסכם, תביעת משמורת ותביעה למזונות. בית המשפט קמא החליט שראשית תידון התביעה לביטול ההסכם ולאחר מכן תידון תביעת הפינוי.

11.ביום 26.11.18 דחה בית המשפט קמא את תביעת המערערת לביטול ההסכם וערעור שהוגש ע"י האישה על פסק דין זה, נדחה.

12.המערערת סירבה לפנות את הדירה גם לאחר שניתן פסק הדין הדוחה את תביעתה לביטול ההסכם וביום 7.2.19 הגיש האיש תביעה כספית כנגד האישה ע"ס של 295,908 ₪, בשל סירובה לפנות את הדירה ובהתאם להסכם שקבע שאם היא לא תפנה את הדירה, יהיה עליה לשלם פיצוי בגובה של 150 דולר בגין כל יום של איחור בפינוי.

13.האיש טען בתביעתו, כי משנדחתה תביעת האישה לביטול ההסכם, היא מחויבת לשלם את הפיצוי שנקבע בו, במיוחד שעה שהיא לא טענה כלל בתביעתה לביטול ההסכם, שיש לבטל את סעיף הפיצוי. בנוסף טען האיש, שאף אחד לא מנע מהאישה לפנות את הדירה והעובדה שלא ניתן כנגדה צו פינוי, לא גורעת מחובתה לשלם את הפיצוי, כל עוד היא ממשיכה להתגורר בדירה.

14.האישה טענה מאידך, שמימוש הסנקציה בדמות הפיצוי, מבטלת את זכות היסוד שלה לפנייה לערכאות. בנוסף טענה האישה, שבהסכם לא נקבע מועד פינוי ועד שבית המשפט לא יפסוק שעליה לסלק ידה מהדירה, לא מתחיל מניין הימים לפיצוי. לדבריה, לא סביר מצד אחד לקבוע שהיא לא צריכה לפנות בשלב זה את הדירה ומאידך לפסוק פיצוי. בנוסף, היא טענה שלא סביר להורות לה לפנות את הדירה בתוך 90 יום ללא הסדרת מדורה ומדור הילדים. האישה טענה גם, באופן כללי, שלמרות שנדחתה תביעתה לביטול ההסכם, ניתן לבטל רק את סעיף הפיצוי, מאחר שהוא לא סביר ובית המשפט רשאי להפחיתו.

15.בית המשפט קמא קיבל את תביעת האיש וקבע שעל המערערת לשלם למשיב סך של 295,908 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מיום 11.8.17, לאור סעיף הפיצוי שנקבע בהסכם (להלן: פסק הדין).

16.המערערת לא השלימה עם פסק הדין והגישה ערעור.

ב.תמצית טענות המערערת

1.הסך של 150 דולר ליום הוא "קנס דרקוני ומנופח". חיוב המערערת בקנס זה "מהווה למעשה הענשת המערערת על מימוש זכות היסוד שלה לפנות לערכאות משפטיות" ושימת "תג מחיר גבוה מאוד" לצורך פנייה לבית המשפט. משמעות פסק הדין היא, שמימוש זכות היסוד שלה, כרוכה בקנס דרקוני. פסק הדין "יצר תוצאה החוטאת באופן קיצוני לעקרונות צדק והגינות בסיסיים".

2.המערערת לא יכולה היתה לצאת מהדירה ללא הילדים, שעה שהיא המטפלת העיקרית בהם. בנוסף, בית המשפט קמא קבע שהתביעה לסילוק יד תידון רק לאחר שיינתן פסק דין בתביעה לביטול ההסכם והמשמעות היא, שבתקופה זו היא לא תחויב לשלם את הקנס הדרקוני. שהרי, משהדיון בתביעה לסילוק יד הוקפא לצורך מתן אפשרות למערערת לדון בתביעתה לביטול ההסכם, טרם גמלה העת לסילוק ידה מהדירה ויש בכך הרשאה של בית המשפט לעיכוב הפינוי וכפועל יוצא, עיכוב ביישום הפיצוי.

3.ההחלטה לסילוק יד של המערערת מהדירה ניתנה רק ביום 11.7.19 ואף זאת תוך ציון שטרם הגיע העת לפינוי בפועל. יתר על כן: בפסק הדין שניתן ביום 30.1.19 בתביעה לסילוק יד, נקבע שהמערערת לא תפנה את הדירה עד שיופקדו הסכומים המגיעים לה על פי ההסכם בידי נאמן. לצורך קביעת הסכום המדויק, מינה בית המשפט כונסת נכסים. לפיכך "הייתכן שטרם הגיעה העת לסילוק היד מן הדירה לשיטת כב' ביהמ"ש ובמקביל הגיעה העת לחייב בפיצויי? הרי עסקינן בסתירה מובהקת".

4.המשיב העביר את הכספים שהוא חייב להעביר למערערת על פי ההסכם - שווי מחצית הדירה – לידי כונסת הנכסים רק ביום 2.6.19 ולכן לא היה מוטל עליה כלל לפנות את הדירה בטרם שסכום זה מובטח עבורה. "עד העברת הסכום הכספי לו זכאית המערערת בעת הפינוי לכל הפחות לחשבון נאמנות, לא יכול המשיב לטעון שנשתכללה דרישת הפינוי והפיצוי, שכן הוא עצמו לא מילא את חלקו המקדים המתחייב".

5.פינוי בתוך 90 ימים הוא פרק זמן בלתי סביר ומקפח, שעה שעל האישה לדאוג גם למדור ראוי לשני ילדיה. בנוסף, לאורך כל ניהול ההליכים ועד לחודש דצמבר 2018, המשיכו הצדדים לנהל משק בית משותף ולעשות שימוש בחשבון המשותף ושניהם הפקידו את משכורתם לחשבון המשותף. בכך גילה דעתו המשיב, שהוא לא עומד על קיום הוראות ההסכם, שהרי ההסכם קובע בין היתר, שתבוצע הפרדה של חשבונות הבנק של הצדדים.

6.דמי המזונות והמדור נקבעו ע"י ביהמ"ש קמא רק ביום 15.3.18 ולא ניתן לחייב את המערערת לעזוב את הדירה, טרם שנקבעו דמי מזונות ומדור. בנוסף, ביהמ"ש קמא לא התחשב בכך שלו המערערת היתה מפנה את הדירה, האיש היה מחויב בתשלום דמי מדורה לכל הפחות כפי שנקבע בהחלטה למזונות זמניים וסכום זה שקול לסכום הפיצוי. שהרי, על פי ההחלטה למזונות זמניים, היה על המשיב לשלם למערערת סך של 7,500 ₪ לחודש בגין מדור, סך של 2,000 ₪ לחודש בגין אחזקת מדור, סך של 4,000 ₪ לחודש למזונות הקטינים והשלמת מזונות האישה בסך של 3,000 ₪ לחודש. סה"כ חויב האיש בתשלום מזונות ומדור זמניים בסך כולל של 16,500 ₪ לחודש. לטענתה, "סכומים אלה שקולים ומבטלים זה את זה באופן שאינו מצדיק פסיקת פיצוי... תוצאת פסה"ד מזכה את המשיב פעמיים, גם בפיצוי דרקוני וגם בפטור מלא מחובת המדור של המשיב כלפי המערערת והילדים". זאת, במיוחד שאף האיש התגורר יחד עם האישה והילדים בדירה והוא לא היה צריך לדאוג למדור חילופי עבורו.

7.סעיף הפיצוי נוגד את תקנת הציבור וניתן להפרידו מיתר תנאי ההסכם. בנוסף, יש לבטל את סעיף הפיצוי לאור סעיפים 12 , 30 ו – 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973 וכן לאור סעיפים 3(4) ו – 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א – 1970, הקובעים שניתן לבטל הוראה בהסכם כשהיא אינה צודקת ובית המשפט אף רשאי להפחית את גובה הפיצויים, אם מצא שהם נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו מראש.

ג.תמצית טענות המשיב

1.הסכמים יש לכבד, קל וחומר שההסכם אושר וקיבל תוקף של פסק דין. העובדה שהמערערת הגישה תביעה לביטול ההסכם, לא השעתה את חובותיה על פי ההסכם. גם הגשת הערעור, לא מנעה את המשך יישומו.

2.כל צד שמתקשר בהסכם ומגיש תביעה לביטולו, צריך לקחת בחשבון שאם תיכשל תביעתו, כפי שאירע במקרה דנן, הוא יישא בתוצאות. "זכות הגישה לערכאות לחוד וידיעת בעל הדין את תניות ההסכם לחוד ומי שאינו מציית להסכם ומשליך יהבו (ונכשל) על ביטול ההסכם, נוטל הוא סיכון כי תניית הפיצוי תופעל נגדו".

3.תניית הפיצוי לא מנעה מהמערערת את הגישה לערכאות. "איש לא קבע כי זכות הגישה לערכאות מייצרת הפטר מעלות כלכלית במקרה של כישלון – ההפך הוא הנכון".

4.די בתשעים יום על מנת למצוא מדור חלוף ולא מדובר בדרישה קיצונית. בנוסף, המערערת לא טענה בתביעתה לביטול ההסכם שיש לבטל את סעיף הפיצוי או להפחיתו. מדובר בפיצוי סביר והוא אינו בגדר קנס.

5.המשיב טען בדיון בערעור, שהיה בידיו את הכסף בגובה מחצית הדירה כבר בתחילת שנת 2018 ואולם המערערת סירבה לקבלו. בכל מקרה, על פי ההסכם, המועד לתשלום שווי מחצית הדירה הוא בכפוף לסידור הגט והמערערת מסרבת להתגרש עד היום. לכן, טרם הגיע המועד שבו חייב המשיב להעביר לה כספים אלו.

6.בדיון טענה ב"כ המשיב כי: "...כאשר אישה ממשיכה להישאר בבית וגורמת נזקים כלכליים ונפשיים לילדים ושכל הבית הופך סיר לחץ ולא מאפשרת חיים חדשים, והקלטות וחדירה לפרטיות, ה – 150 דולר האלה הם כלום לעומת מה שצריך לפצות" (עמ' 6 שורות 7-9).

7.במועד אישור ההסכם, הצדדים הצהירו כי: "אנו ערים לכך שהסכום בסעיף 10ד' הוא סכום גבוה. קביעת הסכום הגבוה נועדה להבטיח את הפינוי". לפיכך, קיימת הצהרה ספציפית של האישה ביחס לפיצוי שבו היא מאשרת שהיא מודעת ומסכימה לגובהו. מכל הסיבות הנ"ל, מבקש המשיב לדחות את הערעור.

ד.דיון והכרעה

1.ראשית יש לדחות את טענת המערערת לפיה חיובה בפיצוי היווה "עונש" על מימוש זכותה לפנות לערכאות. אף אחד לא מנע מהמערערת להגיש את תביעתה לביטול ההסכם. ברם, היא היתה צריכה לקחת בחשבון שאם תביעתה תידחה, יחולו כל הוראות ההסכם, לרבות חיובה בתשלום הפיצוי.

2.המערערת היתה יכולה לפנות את הדירה ובמקביל לנהל את ההליך שהגישה לביטול ההסכם. הפינוי לא היה גורע כהוא זה מכל טענותיה כנגד ההסכם. היא היתה יכולה להודיע שהפינוי נעשה מבלי לגרוע מכל טענותיה כנגד ההסכם ואין לראות בפינויה מהדירה משום הכרה כלשהי בתוקף ההסכם. אולם, משהיא בחרה להפר את ההסכם בתקווה שתביעתה לביטולו תתקבל, אין לה להלין על כך שהיא חויבה בתשלום הפיצוי, שעה שתביעתה נדחתה.

3.כמו כן, המערערת יכולה היתה לפנות לבית המשפט בסמוך לאחר שהיא קיבלה את הודעת הפירוד ולבקש תשלום מדור ומזונות זמניים. לכן, טענתה שהיא היתה "נזרקת לרחוב" אם היתה פועלת על פי ההסכם, אין לה יסוד. התנהלות המשיב, אשר המשיך לאפשר למערערת משיכת כספים מהחשבון המשותף ולא חסם אותו עד לחודש דצמבר 2018 למרות ההליכים שבין הצדדים, מלמדת שלא מדובר באיש המתכחש לחובתו לדאוג לצורכי מזונות אשתו וילדיו.

4.העובדה שהצדדים הסכימו ביום 17.7.17 (מוצג 9 למוצגי המערערת) שהתביעה לסילוק יד שהגיש האיש והתביעה הרכושית שהגישה האישה יידונו לאחר שתוכרע התביעה לביטול ההסכם, לא עוצרת את "מרוץ הזמן" של הזכות לפיצוי בגין כל יום איחור בפינוי. בדיון שהתקיים במועד הנ"ל, ציינה במפורש ב"כ המשיב (עמ' 2 שורות 15-16) כי:

"זאת מבלי לפגוע בטענות מרשי, בכל הנוגע להסכם, אני מפנה את תשומת לב חברתי והנתבעת לסנקציה בהסכם, בכל הנוגע לאיחור בביצוע הפינוי".

5.כמו כן, יש לדחות גם את טענת המערערת, לפיה היה על בית המשפט קמא להתחשב בעובדה שלו היתה מפנה את הדירה כפי שנקבע בהסכם, היה על המשיב לשלם עבור דמי מדורה ומדור הילדים ולפיכך, היה צריך לבטל את הפיצוי "ששקול" למדור שנחסך למשיב.

6.אכן, על פי החלטת ביהמ"ש קמא מיום 15.3.18 שבמסגרתה נפסקו מזונות זמניים, חויב המשיב בתשלום מדור עבור המערערת והילדים בסך של 7,500 ₪ לחודש וזאת מהיום שבו המערערת תעזוב את הדירה. המשיב חסך את תשלום מדורם של המערערת והילדים, לאור העובדה שהאישה לא פינתה את הדירה. מדובר בסכום חודשי שהוא כמחצית מהפיצוי החודשי שמגיע למשיב על פי ההסכם.

7.אולם, אין הדבר מצדיק את הפחתת הפיצוי המוסכם. שהרי, סעיף 15 (א) לחוק החוזים (תרופות) תשל"א – 1970 (להלן: סעיף 15) קובע כי:

"הסכימו הצדדים מראש על שיעור הפיצויים (להלן: "פיצויים מוסכמים") יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק, אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה".

8.בע"א 300/77 רוזנר נ' ט.ל.מ. חברה לבנין, פ"ד לב (3) 682 נפסק כי:

"הפחתת הפיצוי המוסכם מותרת רק במקרה חריג, בו מצא בית המשפט העדר "כל יחס סביר" בין אותו פיצוי לבין הנזק שניתן היה לחזותו מראש... התערבותו של בית המשפט בפיצוי המוסכם היא מצומצמת ונדירה. כל עוד קיים יחס סביר כלשהו, ולו גם דחוק, משאירים את הפיצוי המוסכם בתקפו".

ראו גם: ע"א 4630/04 קניונים נכסים ובנין נ' בני יעקב (13.12.06).

9.בע"א 8506/13 זאבי תקשורות נ' בנק הפועלים (23.8.15) נפסק כי:

"הפיצוי המוסכם ייפסק כל עוד הוא מקיים יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו במועד כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה... אף אם יוכיח המפר כי הנזק שנגרם לו בפועל היה נמוך ממנו ואף אם יוכיח כי לא נגרם בפועל נזק כלל... על הצד שהפר את החוזה ושמבקש להפחית בדיעבד את הפיצוי המוסכם, מוטל הנטל לשכנע את בית המשפט כי לא מתקיים כל יחס סביר בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק שניתן היה לצפותו מראש כתוצאה מסתברת של ההפרה. על צד זה מוטל גם הנטל להביא ראיות להוכחת טענותיו".

10.אף אם ראוי לרכך את הדרישה להוכחה שלא מתקיים כל יחס סביר בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק שניתן היה לצפותו, שעה שמדובר בהסכם ממון בין בני זוג, במקרה דנן, המערערת לא הרימה ולו במקצת את הנטל להוכיח זאת. יתר על כן: המערערת כלל לא טענה בכתב הגנתה שבמקרה דנן יש להפעיל את סעיף 15 והיא העלתה זאת רק בסיכומיה. אף אם תאמר כי ניתן לסטות מדרישת הפסיקה לפיה יש להזכיר טענה זו במפורש בכתב ההגנה וזאת בהתאם לסעיף 8 לחוק בית המשפט לענייני משפחה תשנ"ה - 1995, ולא עסקינן בהרחבת חזית (טענה שקשה להלום במקרה דנן, שעה שהמערערת התייחסה במפורש לסעיפי חוק רבים אחרים בכתב הגנתה), עדיין, היה על המערערת להוכיח אותה והיא לא עשתה כן. זאת ועוד: לא ניתן לומר שהמערערת לא יכלה לצפות שאם היא לא תפנה את הדירה, המשיב לא יחויב לשלם את רכיב המדור. היא בהחלט יכלה לצפות שאם היא תפר את ההסכם, היא תצטרך לשלם את מלוא הפיצוי המוסכם ומאידך האיש לא יחויב לשלם עבור המדור לה ולילדים וכך יחסוך לעצמו כסף והוא אף ימשיך להתגורר עמה בדירה ולא יצטרך לשכור לעצמו דירה חילופית.

11.מקרה דנן, שונה לחלוטין ממקרה שבו מדובר על קביעת גובה תשלום דמי שימוש ראויים. אכן, במקרה שבו למשל אישה נותרה לבדה להתגורר בבית המשותף לה ולבעלה ובית המשפט קבע שהיא חייבת לשלם לבן זוגה שנאלץ לעזוב את ביתם המשותף דמי שימוש ראויים, על בית המשפט לקחת בחשבון כשהוא דן בגובה דמי השימוש הראויים, את המדור הרעיוני שנחסך לאיש, שעה שלא היה צריך לשלם מדור לאשתו.

ראו: בע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני (26.1.06) שבו קבע כב' השופט רובינשטיין שבקביעת חישוב דמי השימוש הראויים "יש לשקול גם את סוגיית מדור הילדים".

כך גם נפסק בעמ"ש 7396-12-09 פלוני נ' פלונית (28.4.13):

"קביעה של חבות בדמי שימוש ראויים לאחר מכן, ובהתייחס לתקופה בה נפסקו מזונות ללא חיוב במדור, תגרום ל"התעשרות" דווקא מצד התובע. דהיינו, ככל שאכן היה מתבצע הפירוק מיד לאחר הגשת התביעה לפירוק שיתוף, אזי יכול והתובע עתה דמי שימוש ראויים, משפירוק השיתוף עוכב, היה מחויב בתשלום בגין מדור. משכך, התעלמות מרכיב זה בעת הפסיקה בשאלת דמי השימוש הראויים תוצאתה, כי התובע אומנם יקבל את אשר הוא זכאי לו בגין השימוש בזכויותיו בדירה, אולם מנגד, "ירוויח" או "יחסוך" את אשר היה עליו לשלם בגין המדור".

12.ברם, שונה הדבר לגמרי, שעה שמדובר בפיצוי מוסכם. בפיצוי מוסכם רשאי בית המשפט להתערב בגובה הפיצוי רק אם הוכח שהפיצוי נקבע "ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש". מאידך, בקביעת שיעור דמי השימוש הראויים, יש לקחת נתון זה בחשבון ולא ניתן כלל להקיש בין שני מצבים אלו. דין מקרה שבו נקבע פיצוי מוסכם שונה לחלוטין ממקום שבו לא נקבע גובה דמי השימוש ועל בית המשפט לקבוע אותו, בהתחשב בכל הנתונים, לרבות הרווח שצבר האיש מאי תשלום המדור.

13.ברם, יש ממש בטענת המערערת בכל הנוגע למשמעות ולהשלכות של פסק דינו של בית המשפט קמא בתביעת הפינוי. במה דברים אמורים:

14.בפסק הדין שנתן בית המשפט קמא ביום 30.1.19 בתביעת הפינוי שהגיש המשיב (להלן: פס"ד הפינוי), נקבע בין היתר כי:

"לא תסולק ידה של הנתבעת מן הדירה עד אשר יופקדו הסכומים המגיעים לתובעת אצל אי מי הנאמן על ידי בית המשפט, אלא שסכומים אלה עודם בלתי מוגדרים ושנויים במחלוקת...יש עדיין צורך בסדרת פעולות טרם אורה בפועל על סילוק ידה דה פקטו של הנתבעת מן הדירה... די באשר אמרתי לעיל כדי להבין שלא מחר ולא מחרתיים, כנראה גם לא בעוד שבוע ושבועיים יסתיים הצריך לעשייה טרם ניתן יהיה לדבר על מועד הפינוי. זמן זה יהא בו די והותר גם להגשת בקשה לעיכוב ביצוע, גם להגשת בקשה שעניינה הסדרת מדורם של הילדים לעת הפינוי... אני מורה אפוא, על סילוק ידה של הנתבעת מן הדירה ואף קובע כי סילוק היד בפועל לא יתבצע אלא כשתינתן הוראה ספציפית לעניין. הוראה ספציפית זו, לכשתינתן, תוסיף ותקבע 90 ימים נוספים לצורך פינוי הדירה. ואולם, תהא הנתבעת יודעת וערוכה כבר עתה לכך שפסק הדין לסילוק ידה כבר ניתן ובוודאי שרשאית היא בכל עת לעזוב את הדירה, על פי שיקול דעתה".

15.מיד לאחר שניתן פס"ד הפינוי, ביקשה ב"כ המשיב שבהמ"ש יתייחס גם לסעד הנוסף שהתבקש בתביעת הפינוי והוא שבית המשפט ייקבע שעל האישה לשלם את הפיצוי בסך של 150 דולר ליום. בית המשפט החליט כי: "אין בדעתי בשלב זה לפסוק פיצוי כלשהו" וכי המשיב רשאי להגיש תובענה נפרדת לתשלום הפיצוי.

16.המשיב לא ערער על פסה"ד לפינוי והוא חלוט. זאת, למרות שיש בו סטייה מהאמור בהסכם. שהרי, על פי ההסכם, על האישה לפנות את הדירה בחלוף 90 יום ממועד מסירת ההודעה וזאת ללא תלות בתשלום בגובה מחצית הדירה שעל האיש להעביר אליה. שהרי, סעיף 11 להסכם קובע שסכום זה ישולם במועד סידור הגט ובכפוף לפינוי הדירה. דהיינו, על האישה היה לפנות את הדירה בתוך 90 יום ואין היא זכאית לקבלת את שווי מחצית הדירה אלא בכפוף לגט. מאחר שהאישה מסרבת להתגרש עד היום, לא התגבשה עדיין חובת האיש לשלם לה את שווי מחצית הדירה, על פי ההסכם. שהרי, על פי ההסכם, חובתה של האישה לפנות את הדירה לא מותנה כלל בקבלת כספי שווי מחצית הדירה.

17.ברם, בפס"ד הפינוי, קבע בית המשפט קמא אחרת. נקבע שההוראה על סילוק היד של האישה מהדירה, תבוצע רק לאחר שבית המשפט יורה על כך והדבר יתבצע רק לאחר שכספי מחצית הדירה יופקדו בבית המשפט או אצל נאמן. בנוסף, נקבע שמניין 90 הימים שלאחריהם על האישה לשלם את הפיצוי, יחל להימנות רק בתום 90 יום מהיום שבו יורה בית המשפט שהתקיימו התנאים לפינוי בפועל של האישה מהדירה. דהיינו, בית המשפט קמא יצר זיקה ותלות בין הפקדת הכספים המגיעים לאישה על פי ההסכם לבין הפינוי. המערערת זכאית היתה להסתמך על פסק דין זה, לפעול על פיו ולא להתפנות מהדירה עד שימולאו כל התנאים שנקבעו בו. יצוין כי הזיקה והתלות שיצר ביהמ"ש קמא בנוגע להפקדת הכספים המגיעים לאישה על פי ההסכם לבין הפינוי, אין לה ולא כלום עם הפטור ממזונות שהוקנה למשיב, פטור שהיה ונותר בהסכם ומכוחו, ללא התערבות של בית המשפט.

18.כאמור, המשיב לא ערער על פס"ד הפינוי ולפיכך, הוא מחויב לו. מכאן, שיש לקבל את טענת המערערת שבית המשפט קמא טעה, שעה שלמרות שנקבע בפס"ד הפינוי שהמערערת לא צריכה לפנות את הדירה וטרם בשלה השעה לכך מאחר שהאיש טרם הפקיד את כספי מחצית הדירה אצל נאמן או בבית המשפט, הוא חייב את המערערת בפיצוי המוסכם. שני פסקי דין אלו לא יכולים לדור בכפיפה אחת. אם טרם הגיעה השעה לחייב את המערערת לפנות את הדירה בפועל, כיצד ניתן לחייב אותה בתשלום הפיצוי המוסכם?

19.מאחר שאין מחלוקת שמלוא מחצית שווי הדירה הופקד אצל הנאמנת רק ביום 2.6.19 (מוצג 13 למוצגי המערערת) והמערערת פינתה את הדירה בסוף חודש אוגוסט 2019, דהיינו בתוך פחות מ – 90 יום מהיום שבו היה עליה לפנות את הדירה לפי פס"ד הפינוי, הרי שהיא לא היתה צריכה כלל לשלם את הפיצוי.

20.משהאיש לא הגיש ערעור על פס"ד הפינוי שקבע שטרם בשלה השעה לחייב את המערערת לפנות את הדירה, אזי לא היתה הצדקה לחייב את המערערת בפיצוי ולפיכך דין הערעור להתקבל.

21.העולה מן המקובץ: אציע לחבריי לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא ולקבוע שהמערערת לא צריכה לשלם למשיב את הפיצוי.

22.כמו כן, לו דעתי תשמע, כל צד יישא בהוצאותיו, מאחר שערעור נוסף של המערערת נדחה ובמסגרתו היא לא חויבה בהוצאות. הערובה תושב למערערת על פירותיה, באמצעות באת כוחה.

______________

נפתלי שילה, שופט

השופט שאול שוחט, סג"נ, אב"ד:

______________

שאול שוחט, שופט,

סג"נ, אב"ד

השופטת עינת רביד:

אני מסכימה.

________________

עינת רביד, שופטת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט שילה.

פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום, כ"ב אדר תש"פ, 18 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.