פס"ד בעניין צוואותיהם של שני מנוחים - פסקדין

לפניי הליכים משפטיים בעניין צוואותיהם של שני מנוחים: המנוח ק.פ ז"ל (להלן: "האב המנוח" או "המנוח"), ואשתו המנוחה ז.פ ז"ל (להלן: "האם המנוחה" או "המנוחה"), (להלן ייקראו ביחד: "המנוחים").

בשנת 2006 חתמו שני המנוחים על צוואה בפני עדים. לאחר שהאב המנוח הלך לבית עולמו, ניתן צו לקיום צוואתו.

ההליכים שלפניי עניינם:

1. בקשה לביטול צו לקיום צוואת המנוח, שניתן ביום 24.2.2019 על ידי כב' הרשמת לענייני ירושה (ת"ע 29623-06-21).

2. התנגדות לקיום צוואת המנוחה (ת"ע 65329-04-21), ומנגד - בקשה למתן צו לקיום צוואתה (ת"ע 65295-04-21).

    

   הצדדים להליכים שלפניי

    

לשני המנוחים היו מערכות יחסים קודמות, מהן נולדו לכל אחד מהם ילדים. בנוסף, מנישואיהם נולדו למנוחים ילדים משותפים.

חלק מהמתנגדים בהליכים שלפניי הם ילדים משותפים של שני המנוחים, וחלקם ילדים של מי מהמנוחים (להלן, ביחד: "המתנגדים"), כדלקמן:

1. המתנגד 1, מ.ו (להלן: "המתנגד 1") – בנה של המנוחה בלבד.

2. המתנגדת 2, ד.פ (להלן: "המתנגדת 2") – בתם של שני המנוחים.

3. המתנגד 3, א.פ (להלן: "המתנגד 3") – בנם של שני המנוחים.

4. המתנגד 4, א.ו (להלן: "המתנגד 4") – בנה של המנוחה בלבד.

5. המתנגד 5, אס.פ (להלן: "המתנגד 5") – בנם של שני המנוחים.

   (תחילה צורף גם ס.פ (להלן: "ס.פ") – בנו של המנוח בלבד).

   (ראו: תצהירי המתנגדים).

    

מבקשי קיום הצוואה הם ילדיו ויורשיו לפי דין של ט.פ ז"ל, בנם של שני המנוחים והיורש לפי צוואתם, שהלך לבית עולמו לאחר פטירת המנוחים (להלן: "המבקשים").

רקע כללי

ביום 10.8.2006 חתמו המנוחים שניהם באמצעות טביעת אצבע, על צוואה בפני העדים עו"ד צ.ר.ה וגב' מ.ק (להלן: "הצוואות"). במסגרת הצוואות ציוו המנוחים את כל רכושם לאחד מילדיהם - בנם ט.פ ז"ל (להלן: "היורש").

בסעיף 3 לצוואה נקבע בין היתר, כדלקמן:

"... את כל רכושי הנני מצווה לבננו ט.פ ת.ז. ...., (להלן – בנינו").

כפי שיפורט להלן:

את כל זכויותינו בדירה בת 2 חדרים הידועה כ... הנמצאת ברחוב ** ברחובות (להלן – "הדירה") הננו מצווים לבנינו הנ"ל.

את כל זכויותינו, שיש לנו ושיהיו לנו בעתיד, בחשבון בנק מס' ..., בנק ** רחובות.

אם יוכח חס וחלילה כי בנינו הנ"ל לא יהיה בחיים ביום מותנו, כי אז אנו מצווים, כי כל זכויותיו של בנינו על פי צוואה זו, יועברו לילדיו, בחלקים שווים ביניהם".

לעניין תרגום הצוואה, צוין בסעיף 6 לצוואה כדלקמן:

"הנני מצהיר/ה כי זו צוואתנו האחרונה אשר הוקראה ותורגמה לנו לשפה האמהרית ע"י מר ק.ג ת.ז. ... ולאחר שהבנו תוכנה באנו על החתום בחתימת בוהן יד ימין, כאשר חתימתנו הנה מרצוננו הטוב והחופשי, בחתימת ידינו בפני שני עדים האמורים...".

ביום 18.11.2011 הלך המנוח לבית עולמו.

ביום 24.2.2019 ניתן צו לקיום צוואת המנוח על ידי כב' הרשמת לענייני ירושה.

ביום 9.3.2019 הלכה המנוחה לבית עולמה.

ביום 20.9.2019 נפטר ט.פ בנם של המנוחים – היורש לפי הצוואה. להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 29.10.2024 ניתן צו ירושה לעיזבונו של היורש ז"ל (במסגרת ת"ע 40485-09-23), ולפיו ילדיו הם יורשיו לפי דין. כמו כן, במהלך ניהול ההליכים שלפניי התגלה כי ליורש ז"ל נולד ילד נוסף, שהינו קטין, ואף הוא יורש לפי דין. בית המשפט מינה לקטין אפו' לדין.

המתנגדים הגישו התנגדות לקיום צוואת האם המנוחה.

מנגד, הגישו המבקשים, ילדיו של היורש ז"ל ויורשיו לפי דין, בקשה למתן צו לקיום צוואת האם המנוחה, והתיקים בעניין האם המנוחה התנהלו בפני מותב זה.

בחודש מרץ 2021 הגישו המתנגדים לכב' הרשמת לענייני ירושה בקשה לביטול הצו לקיום צוואת האב המנוח שניתן על ידה. מנגד, המבקשים התנגדו לביטול הצו לקיום צוואת האב המנוח.

ביום 8.6.2021 ניתנה החלטת כב' הרשמת להעברת הבקשה לביטול הצו לבית המשפט, וזאת בין היתר "בשל השיהוי בהגשת הבקשה".

בשים לב לכך שמדובר במשפחה אחת ובצוואות זהות (שכן האב המנוח והאם המנוחה חתמו על אותה צוואה), הועבר אף הדיון בבקשה לביטול צו קיום צוואת האב המנוח, למותב זה, וההליכים נדונו יחד (ראו: החלטת כב' ס. הנשיא הש' מטלין מיום 13.10.2021).

הואיל ולא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמות בהליכים שלפניי, הוריתי על הגשת תצהירים, וכן התקיימו דיוני הוכחות בכלל ההליכים שלפניי.

תמצית טענות המתנגדים

הבקשה לביטול צו קיום צוואת האב המנוח:

לטענת המתנגדים, הבקשה למתן צו לקיום צוואת האב המנוח הוגשה למעלה מ-7 שנים לאחר פטירתו ומבלי ליידע את המתנגדים על קיומה של הצוואה. לטענתם, רק כשנה לאחר פטירת האם המנוחה נודע למתנגדים כי קיימת צוואה משותפת שערכו המנוחים.

לטענתם, הזוכה לפי הצוואה – היורש ז"ל, הלך לבית עולמו כחצי שנה לאחר פטירת האם המנוחה, אולם בטרם נפטר העביר את זכויות האב המנוח בדירה על שמו.

לטענת המתנגדים, כל עוד אימם הייתה בחיים הם לא עסקו בענייני הירושה, וכמנהג עדתם – בני העדה האתיופית, המשיכו בכך עד חלוף שנה ממועד פטירתה.

לטענתם, רק בתום תקופת האבל נודע להם שהאח היורש החתים את ההורים עוד בשנת 2006 על מסמך לפיו כביכול הם מורישים לו את כל רכושם. למרבה הצער, במועד זה פרצה מגפת הקורונה והמתנגדים חששו לצאת מבתיהם.

ההתנגדות לקיום צוואת האם המנוחה:

לטענת המתנגדים, טיעוניהם מתייחסים לעיזבון המנוחים יחדיו, שכן הטיעונים העובדתיים והמשפטיים זהים לגבי שניהם.

לטענתם, היורש היה היחיד מכל האחים שידע קרוא וכתוב בעברית והיחיד שהיה בעל רישיון נהיגה. היורש אומנם סייע להוריו ולאחיו לעלות ארצה ואף סייע להם לאחר העליה, אך אין בכך כדי להצדיק את הדרת יתר האחים מעיזבון ההורים המנוחים.

המתנגדים הופתעו לשמוע אודות קיום הצוואות, שכן היחסים של ההורים עם כל ילדיהם היו מצוינים ולא הייתה כל סיבה להעדפת הבן היורש על פני יתר האחים.

עוד נטען, כי העדים החתומים על הצוואות לא יודעים את השפה האמהרית ולא יכולים היו לדעת מכלי ראשון מה רצונם של המנוחים.

המתורגמן המצוין בצוואות מר ק.ג הינו קרוב משפחה של גרושתו של היורש (דודנים מדרגה שנייה) ואין למתנגדים ספק כי הוא לא הסביר למנוחים על מה הם חותמים וכי הם מנשלים את יתר ילדיהם מירושתם.

לטענתם, לא יעלה על הדעת כי ההורים היו מסכימים לקבוע כי ככל שהיורש לא יהיה בחיים, ירשו ילדיו של היורש את עיזבונם, ולא יתר ילדיהם. לפיכך, לטענתם הוריהם המנוחים רומו.

לטענת המתנגדים, הואיל והעדים החתומים על הצוואות אינם דוברים את השפה האמהרית, הרי שמדובר בצוואה ללא עדים, והדבר מהווה פגם המביא לביטול הצוואות, ומכל מקום מביא להיפוך נטל הראיה.

לטענתם, המבקשים נמנעו מלהביא לעדות את העדים לצוואה ואת המתורגמן, שהם עדים מרכזיים שיש ביכולתם לשפוך אור על נסיבות עריכת הצוואה. יש לזקוף זאת לרעת המבקשים.

תמצית טענות המבקשים

הבקשה לביטול צו קיום צוואת האב המנוח:

לטענת המבקשים, המתנגדים מתייחסים בטענותיהם לשתי הצוואות יחד. אמנם מדובר בתיקים מאוחדים, אך ההליכים אינם זהים. בעניין האב המנוח הוגשה על ידי המתנגדים בקשה לביטול צו קיום צוואה (בשונה מההתנגדות שהוגשה בעניין צוואת האם המנוחה). ואולם ביטול צו קיום צוואה כמוהו כביטול פסק דין, והמתנגדים לא הרימו את הנטל הנדרש לביטול הצו שניתן.

לטענת המבקשים, ניתן צו לקיום צוואת האב המנוח כבר ביום 24.2.2019. המתנגדים היו מודעים לקיום הצוואה לכל המאוחר בסמוך לאחר פטירתו של היורש בחודש 9/2019, שאז פנה המתנגד 3 למבקשת 3 בעניין צוואת המנוחים. המתנגדים עצמם מודים כי נודע להם על צו קיום הצוואה בחודש 3/2020 (ס' 2 לבקשה לביטול צו קיום צוואה), ואולם הם הגישו את הבקשה לביטול הצו רק כעבור שנה - בחודש 3/2021.

לטענתם, השיהוי פגע קשות ביכולת לברר את העובדות, שכן בחלוף הזמן גם האם המנוחה וגם היורש ז"ל, אביהם של המבקשים (והזוכה לפי הצוואה), הלכו לבית עולמם ולא ניתן להביא את עדותם.

עוד נטען, כי המתנגדים לא פירטו כיצד נודע להם על מתן צו קיום הצוואה. כמו כן, המתנגדים תולים את השיהוי הרב בטענה סתמית של פרוץ מגיפת הקורונה, וזאת מבלי לפרט ומבלי לתמוך טענותיהם באסמכתאות.

רק בשל שיהוי זה יש לדחות את הבקשה. ומכל מקום, יש להטיל על המתנגדים נטל מוגבר להוכחת טענותיהם, כאשר הם לא עמדו בנטל זה.

לעניין ההתנגדות לקיום צוואת האם המנוחה

לטענת המבקשים, הצוואה נחתמה בשנת 2006, כאשר אין חולק כי המנוחים היו צלולים וכשירים. היורש עלה ראשון ארצה יחד עם אשתו דאז – גב' מ' (ממנה התגרש בשנת 2018), ופעל רבות על מנת להעלות ארצה גם את המנוחים, ואף את אחיו המתנגדים. כמו כן, היורש סייע כספית למנוחים ולמתנגדים בעת ששהו באתיופיה, וזאת במשך כ-10 שנים, טרם עלייתם ארצה.

לטענתם, המנוחים העריכו מאוד את היורש נוכח מאמציו אלו ורצו לגמול לו על עזרתו הרבה. בשנת 2005 לערך, בעת כינוס משפחתי בו נכחו גם המתנגדים הצהיר המנוח באופן מפורש כי ברצונם של המנוחים כי היורש יירש את דירתם.

למנוחים היו יחסים חמים עם היורש ובני משפחתו, אשר סייעו להם אף לעת זקנתם.

לטענת המבקשים, המנוחים היו עצמאיים והתגוררו בקרבת מקום לחלק מילדיהם.

עוד נטען כי היורש ו/או אשתו דאז לא הזמינו את המתורגמן מראש למעמד החתימה על הצוואה ולא היו עמו בקשר כלשהו בעניין זה טרם עריכת הצוואה.

לטענת המבקשים, המתנגדים לא הוכיחו כי נפל פגם בצוואה. המתנגדים טענו כי מדובר בצוואה ללא עדים כלל, אולם על גבי הצוואה חתומים שני עדים, וכן צוין על גבי הצוואה כי היא הוקראה למנוחים ותורגמה לשפה האמהרית, כך שהמנוחים הבינו את תוכנה של הצוואה עליה חתמו.

דיון והכרעה

הבקשה לביטול הצו לקיום צוואת האב המנוח

תחילה יש להבהיר, כי אמנם לצורך היעילות הדיונית נדונו צוואות שני המנוחים יחד, אולם מדובר בהליכים משפטיים נפרדים, עם נטלי הוכחה שונים.

בעניין צוואת האב המנוח – ניתן צו לקיום צוואתו כבר ביום 24.2.2019, והבקשה שלפניי היא לביטול הצו שניתן.

לאחר עיון בכלל הראיות שהונחו לפניי, מצאתי לדחות את הבקשה לביטול צו קיום צוואת האב המנוח.

להלן נימוקיי:

מסגרת נורמטיבית

בפסיקה נקבע כי תוצאת צו ירושה או צו לקיום צוואה היא כשל פסק דין חפצא הפועל כלפי כולי עלמא, והוא למעשה מעמיד הכרעה סופית ומחייבת. צו קיום כזה ניתן לביטול בדרך של בקשה לתיקון או ביטול צו קיום הצוואה, בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 72 לחוק הירושה או בדרך של ערעור. (ע"א 3706/91 שאולוב נ' שאולוב, פ"ד מז(2) 865, 870().

סעיף 72(א) לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה"), קובע כדלקמן:

"נתן רשם לעניני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו, ואולם ראה רשם לעניני ירושה שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית המשפט".

סעיף 72(א) לחוק הירושה מהווה חריג לכלל סופיות הדיון. בפסיקה נקבע כי "לבית המשפט מסור שיקול דעת שלא להיזקק לבקשה לתיקון או לביטול, אם מצא שהגשתה נגועה בשיהוי" (ע"א 210/09נחמה חן נ' עמותות לשכת אליהו הנביא 6 של הבונים(31.12.2009).

הפסיקה קבעה כי סעיף 72(א) לחוק הירושה "פותח אמנם פתח לחריגה מכלל סופיות הדיון, אולם פתח זה אינו כפתחו של אולם... אם בית המשפט מוצא כי בקשת הביטול הוגשה בשיהוי מאיין ונעדר הסבר מספק – רשאי הוא להחליט על דחייתה של בקשת הביטול על הסף". (רע"א 8920/08גנאיים חמזה נ' האפוטרופוס הכללי(13.5.2010)).

נקבע, כי על בית המשפט לשקול שלושה גורמים בבואו להכריע אם יש מקום לפתוח את הדיון מחדש:

• "מידת האיחור בהגשת הבקשה ובהבאת העובדה והטענה החדשות לפני ביהמ"ש.

• מהו הסברו של המבקש לאיחור בהגשת הבקשה, ומהי מידת הסבירות או אי הסבירות להסבר זה.

• האם בעטיו של האיחור נוצר קושי לברר את עובדות המקרה לאשורן, ובמיוחד, האם השהיית הגשת הבקשה מקשה על אחד הצדדים המעוניינים בעזבון, בהבאת חומר ראיות לפני ביהמ"ש לביסוס טענותיו..."

   

  (ראו: ע"א 516/80 לשינסקי נ' הנאמן על נכסי החייב מנפרד לשינסקי פ"ד לו(4), 337, 346, ע"א 4440/91 טורנר נ' טורנר פ"ד מ"ז(2) 436).

   

  נקבע כי השיהוי נמדד מן המועד שבו נתגלתה למבקש העובדה החדשה המצדיקה את ביטול הצו. (ראו: ע"א 5640/92 אלוני נ' באומן פ"ד מ"(5) 373)).

   

   

   

  שיהוי ניכר בהגשת הבקשה לביטול הצו

   

   

בענייננו, לאחר שמיעת הצדדים מצאתי כי הבקשה לביטול הצו הוגשה על ידי המבקשים בשיהוי רב, וללא מתן הסבר מניח את הדעת לכך. ואפרט.

הצו לקיום צוואת האב המנוח ניתן כבר ביום 24.2.2019.

המתנגדים עצמם מודים כי נודע להם על קיומו של הצו לקיום צוואת האב המנוח כשנה לאחר פטירת האם המנוחה (אשר נפטרה בחודש מרץ 2019). דהיינו, נודע להם על קיומו של הצו כבר בחודש מרץ 2020 (ראו: סעיף 2 לבקשה לביטול צו קיום צוואה, ראו גם: דברי ב"כ המתנגדים בעמ' 3 שורה 13 לפרוטוקול מיום 27.1.22)).

אולם רק בחודש מרץ 2021, בחלוף כשנה מאז נודע להם לטענתם על קיומו של הצו, ובחלוף שנתיים מאז מתן הצו, הגישו המבקשים את הבקשה לביטולו.

יצוין כי לטענת המתנגדים אין זה מקובל בעדה האתיופית להגיש בקשות הקשורות לעיזבון במהלך השנה שלאחר פטירת המנוחה. מעבר לכך שטענה זו לא הוכחה לפניי, הרי שגם אם הטענה תתקבל אזי המתנגדים השתהו, אף לטענתם, במשך כשנה נוספת לאחר שחלפה שנה מאז פטירת האם המנוחה (דהיינו, השתהו שנתיים מאז פטירת האם המנוחה).

כמו כן, המתנגדים לא פירטו ולא הסבירו: מתי בדיוק נודע להם אודות קיומו של הצו, לא נקבו בתאריכים ברורים ולא הבהירו כיצד הדבר נודע להם, וזאת על אף שהנטל להוכיח את הבקשה לביטול הצו מוטל עליהם, וכי מדובר במידע המצוי בחזקתם. יש לזקוף התנהלות זו כנגדם.

מצאתי כי פרק זמן של כשנה מאז שלטענת המתנגדים התגלה להם אודות הצו שניתן ועד להגשת הבקשה לביטולו, מהווה שיהוי ניכר. מה גם שבפועל המתנגדים השתהו פרק זמן רב יותר.

המתנגדים טענו בתצהיריהם כי לאחר האזכרה ליום השנה של האם המנוחה הם דיברו ביניהם ביחס לדירה ופנו לילדיו של היורש ז"ל, ורק אז נודע להם לראשונה כי המנוחים ערכו צוואה, במסגרתה נקבע כי ט.פ הוא היורש.

ואולם, המבקשת 3 – מ.פ (בתו של היורש), העידה בחקירתה כי כבר במהלך שלושים הימים שלאחר פטירת אביה היורש ז"ל, אשר נפטר כזכור ביום 20.9.2019, שוחח עמה המתנגד 3 - א.פ, אודות הצוואה. עדותה הייתה אמינה:

ש."ואת אומרת, שא.פ פנה אלייך בעניין הירושה של סבא וסבתא. ואת אומרת, שהוא אמר שהוא יודע על הצוואה של המנוחים.

ת: נכון.

ש:אז למה הוא פנה אליכם?

ת: אז אני אדייק.

ש:כן.

ת: הוא פנה אלי, אחרי שהאחים שיושבים כאן, והמתנגד 3 שלא נמצא, פנו אליו בבקשה לפנות אלינו, כי הם החליטו שהם פתאום לא מדברים איתנו, מתי שאבא שלי נפטר. אז הם פנו אליו, ואמרו לו שהם רוצים לדעת מה קורה עם הצוואה, ומה אנחנו מתכננים לעשות עם הבית. התקשר אלי במהלך השלושים, עוד לפני השלושים,

ש:כן.

ת: ושאל את זה. וכשהוא שאל, אז לא הבנתי למה, למה הם פנו אליו. אז אמרתי לו, 'למה הם פנו אליך אם הם יודעים שיש צוואה?' אז הוא אמר לי, 'לא, אל תדאגי' . ודברים כמו, 'את יודעת שהחוק איתך. הרי יש לך צוואה.

ש: ככה הוא אמר לך?

ת: 'כולנו גם יודעים מה הייתה הכוונה של ההורים שלנו. וכולם יודעים שט.פ היה אמור לרשת אותם, אז אין לך מה לדאוג. אני בסך הכל מעביר לך מידע' .

ש:באיזו שפה הוא אמר לך את זה? בעברית,

ת: באמהרית,

ש:או באמהרית?

ת: אני דוברת,

ש:אמהרית.

ת: אמהרית. כן.

שוהוא אמר לך שהוא יודע שיש צוואה.

ת: כמובן". (ראו: בעמ' 25-26 לפרוטוקול מיום 24.3.25).

דהיינו, לפחות חלק מהמתנגדים ידעו אודות קיומה של הצוואה עוד קודם לכן, ולא פעלו בעניין.

יצוין כי בהחלטת כב' הרשמת לענייני ירושה מיום 22.3.21, בעניין בקשת המתנגדים לעיכוב ביצוע, צוין כי באמצע חודש ינואר 2021 הוגשה בקשה לעיון בתיק בשם חלק מילדיו של המנוח, וכי אף ממועד מתן העיון חלפו עוד מספר חודשים עד להגשת הבקשה. (ראו: נספח שצורף לבקשה מיום 8.6.21).

כמו כן, לא מצאתי לקבל את נימוקי המתנגדים לשיהוי הרב בו נקטו בהגשת הבקשה לביטול הצו. בתביעה שהגישו המתנגדים, ציינו באופן כללי כי "מועד זה חל עת פרצה מגיפת הקורונה, וכי המתנגדים חששו לצאת מביתם נוכח גילם" (ראו: סעיף 7 לבקשה לביטול). אולם המתנגדים לא פרטו את הטענה, לא נקבו במועדים ברורים ולא צירפו כל ראיה בתמיכה לטענתם.

לטענת בא כוחם, "פרצה מגיפת הקורונה ולקח להם זמן להתמודד עם העניין ולשכור עורך דין" (ראו: בעמ' 3 שורה 14 לפרוטוקול מיום 27.1.22).

גם במסגרת סיכומיהם טענו המתנגדים כי "המתינו לתום מגיפת הקורונה כדי לטפל בביטול הצוואה ולכן ההתנגדות הוגשה באיחור". (ראו: סעיף 12 לסיכומי המתנגדים). מדובר בטענה כללית, ללא פירוט מתאים, מבלי להתייחס לכל מתנגד באופן פרטני, ומבלי שהמתנגדים תמכו טענותיהם באסמכתאות כלל, לרבות אסמכתאות רפואיות. לא מצאתי לקבל טענה כללית זו שנטענה בעלמא, כנימוק המצדיק את השיהוי הרב בו נקטו המתנגדים.

מצאתי כי היה באפשרות המתנגדים להביא את טענותיהם לכל הפחות בחלוף שנה ממועד מתן הצו, וכי הם לא פעלו "בהזדמנות הסבירה הראשונה" שהייתה להם לעשות כן, כלשון סעיף 72 לחוק הירושה, וזאת מבלי שנתנו הסבר סביר והגיוני למחדליהם בהגשת התביעה בשיהוי כה ניכר.

יתרה מכך, בחלוף כחצי שנה מאז פטירת האם, אביהם של המבקשים – היורש ז"ל, הלך לבית עולמו, כך שלא ניתן לחקור אותו ולשמוע עדותו. דהיינו, נוצר קושי לברר את עובדות המקרה לאשורן, ולמבקשים נגרם נזק ראייתי.

לסיכום, בשים לב לכך שהמתנגדים ידעו על פטירת המנוח כבר בשנת 2011, ידעו על קיומה של הצוואה ותוכנה לכל הפחות כשנה וחצי טרם פנו בבקשה לביטול הצו, וכן ידעו על מתן הצו לקיום צוואה לכל הפחות כשנה טרם פנו בבקשה לביטולו, והואיל והמתנגדים לא הבהירו באופן מספק, וממילא לא הוכיחו את הטעם לשיהוי הרב בו נקטו, הרי שדי בכך על מנת לדחות את הבקשה לביטול הצו שניתן לקיום צוואת האב המנוח.

למעלה מן הצורך, והואיל והמתנגדים הגישו התנגדות ביחס לצוואת האם המנוחה וטענו טענות זהות אף ביחס לצוואת האב המנוח, אדון בטענותיהם ביחס לצוואת האב המנוח, יחד עם הטענות שנטענו במסגרת ההתנגדות לקיום צוואת האם המנוחה.

טענות המתנגדים ביחס לצוואות המנוחים

בבוא בית המשפט לבחון צוואה, עליו לכבד את רצונו של המצווה ולהימנע ככל האפשר מלפגוע בחופש הציווי (ע"א 724/87 ורדה כלפה (גולד) נ' תמר גולד, מח(1)22 (1993), בע"מ 11116/08 פלוני נ' אלמוני (05.07.2012).

בענייננו, ההתנגדות לקיום הצוואה מבוססת על מספר נימוקים אותם טוענים המתנגדים:

• מדובר בצוואה ללא עדים שכן העדים אינם דוברים את השפה האמהרית. הדבר מהווה פגם מהותי בצוואה ומביא להיפוך נטל הראיה.

• היחסים בין ההורים לבין המתנגדים היו מצוינים ואין סיבה להעדפת היורש ז"ל על פני יתר האחים.

• טענה למעורבות של היורש בעריכת הצוואה, אשר הסיע את המנוחים לעורך הדין. עוד נטען, כי גרושתו של היורש הכירה את המתורגמן, וכי אין למתנגדים ספק כי המתורגמן לא הסביר למנוחים על מה הם חותמים ואת משמעות הצוואה. לטענתם, המנוחים רומו.

   

לאחר עיון במכלול הראיות שהונחו לפניי, מצאתי לדחות את טענות המתנגדים ביחס לצוואות. מצאתי כי לא נפל פגם צורני בצוואות, וכי המתנגדים שנטל ההוכחה מוטל עליהם, לא הוכיחו את העילות הנטענות. ואסביר.

הטענה לפגם בצוואה

תחילה מצאתי לדון בטענת המתנגדים כי נפל פגם צורני בצוואה, שיש בו לטענתם כדי להעביר את נטל השכנוע אל כתפי המבקשים את קיום הצוואה.

לטענת המתנגדים, קיים פגם צורני בצוואה שכן העדים לצוואה אינם דוברים את השפה האמהרית, וזאת הסיבה שנכתב בצוואה כי תורגמה לשפה האמהרית. לטענתם, מדובר בצוואה ללא עדים כלל, שכן העדים אינם יכולים להעיד כי המנוחים הבינו על מה הם חותמים. עוד טוענים המתנגדים, כי המתורגמן הנו קרוב משפחה של אשת הזוכה ואינו חתום כעד על הצוואה. לפיכך נטען, כי לא התקיים תנאי יסוד המפורט בסעיף 25 לחוק הירושה, ויש לקבוע כי נטל הראיה והשכנוע חלים על מבקשי קיום הצוואה.

מנגד, טוענים המבקשים כי אין מקום להיפוך הנטל, שכן מדובר בצוואה שהינה תקינה מבחינה צורנית. הצוואה חתומה על ידי שני המנוחים ועל ידי שני עדים. בסעיף 6 לצוואה נרשם כי הצוואה הוקראה למנוחים ותורגמה על ידי מתורגמן דובר השפה האמהרית. תפקיד העדים לאשר על פני הצוואה שהמצווה הצהיר לפניהם שזו צוואתו וחתם בפניהם על הצוואה, ואין כל דרישות נוספות. לפי הפסיקה אף אין חובה לציין בצוואה בעדים את עצם תרגומה.

לאחר עיון בטענות הצדדים, לא מצאתי לקבל את טענת המתנגדים לעניין העברת נטל השכנוע.

אכן, כאשר מצווה אינו מסוגל לקרוא את הצוואה בשל אי ידיעת השפה, יש להבטיח שתוכנה יובא לידיעתו וכי עובדה זו תירשם על גבי הצוואה. ואולם, ככל שקיים רישום מתאים על גבי הצוואה המאשר כי היא הוקראה ותורגמה למצווה, הרי שהצוואה נחזית כתקינה מבחינה צורנית ומהותית. במצב זה, נטל ההוכחה שהמצווה לא הבין את תוכן הצוואה מוטל על המתנגדים ואינו עובר לכתפי מבקשי הקיום, שכן הרישום מהווה אינדיקציה לכך שהמצווה ידע על מה הוא חותם. רק אם יוכח כי למרות הרישום לא בוצע תרגום בפועל, יעבור הנטל למבקש הקיום. (ראו: ע"א 2119/94 צפורה לנדאו נ' ברוך וין, מט(2) 077 (9.8.1995), בע"מ 3779/10 עזבון המנוחה פלונית ז"ל נ' פלוני (28.9.2010)).

בספרות נקבע כי צוואה בעדים הממלאת אחר דרישות סעיף 20 לחוק הירושה – חזקה עליה כי היא כשרה ועל התוקף אותה מוטל נטל הראיה להוכיח כי היא פסולה. הובהר כי מלבד החובות המפורטות בסעיף 20, "אין חובות נוספות על העדים, אין הם חייבים להכיר את תוכן הצוואה. אין הם חייבים לבדוק את מצבו השכלי או הגופני של המצווה. אם למשל תוכן הצוואה תורגם לשפה שהמצווה מבין, אין חובה על העדים לרשום עובדה זו על פני הצוואה – חובה הקיימת בצוואה בפני רשות. עשו העדים את המוטל עליהם על פי האמור בסעיף 20, חזקה שהצוואה תקפה, ומי שרוצה לתקוף אותה מסיבה זו או אחרת, עליו הראיה". (ראו: שמואל שילה, פירוש לחוק הירושה כרך א (1995), סעיף 20: צוואה בעדים, בעמ' 197).

אמנם צוין כי העדר ציון מפורש בדבר תרגום הצוואה למצווה טרם חתימה יש בו כדי לתרום לחשש שהמצווה לא הבין את תוכן הצוואה עליה חתם, ואולם בענייננו, נרשם על גבי הצוואה באופן מפורש כי הצוואה הוקראה ותורגמה למנוחים. לפיכך, הצוואה נחשבת לתקינה על פניה. במצב זה, נטל השכנוע נותר על המתנגדים להוכיח כי המנוחים לא הבינו את תוכן הצוואה.

ראו גם דברי המלומד ש' שוחט בסוגיה:

"בשונה מצוואה בפני רשות, חוק הירושה אינו דורש כי צוואה בכתב שנעשתה בלשון שהמצווה אינו מבין תוקרא לפניו בלשון המובנת לו, וכי המתרגם יאשר על פני הצוואה את דבר התרגום. מכאן, שציון עובדת התרגום כשלעצמה על פני הצוואה אינו יסוד צורני שלה. עם זאת, בהקשר זה יש להבחין בין היעדר אישור על גבי הצוואה שלפיו הצוואה אכן תורגמה למצווה ובין העדר עצם תרגומה של הצוואה לשפה המובנת לו. בית המשפט השיב בשלילה על השאלה האם היעדר ציון עובדת התרגום על פני צוואה בכתב הנו פגם צורני, וקבע כי לעומת זאת היעדרו של עצם התרגום הנו פגם מהותי שלא ניתן להתעלם ממנו ולקיים את הצוואה מכוח הוראת סעיף 25 לחוק הירושה". (ראו: ש' שוחט "פגמים בצוואות", עמ' 93-94).

המלומד ש' שוחט מפנה בספרו "פגמים בצוואות" לע"א 2119/95 אושרוב נ' פרחי (8.1.1997) ומבהיר כי בית המשפט העליון הבחין "בין מצב שבו הצוואה (בעדים) לא תורגמה כלל ללשון שהמצווה מבין ובין מצב שבו הצוואה תורגמה, אלא שהאישור בדבר ביצועו של התרגום לא בא לידי ביטוי בצוואה. במצב הראשון ראה בית המשפט פגם מהותי, אשר בנסיבות שהוכחו לפניו באותו עניין היה בו כדי לעורר חשש ממשי שהוראות הצוואה אינן משקפות את רצונה האמיתי של המנוחה. אשר למצב השני, בית המשפט נזהר מלראות בהיעדר האישור בלבד פגם צורני, אך הבהיר כי היעדר האישור בדבר התרגום 'עלול אולי כשלעצמו ובוודאי בהצטרפו לפגמים אחרים לעורר חשש בעניין אמיתות הצוואה ולהעביר את הנטל למי שמבקש לקיימה".... (ראו: ש' שוחט "פגמים בצוואות" בעמ' 95).

דהיינו, הפסיקה הבחינה בין מצב בו הצוואה כלל לא תורגמה למצווה לבין מצב בו הצוואה תורגמה אך דבר התרגום לא צוין באופן מפורש על גבי הצוואה. ככל שהצוואה תורגמה אך דבר התרגום לא צוין על גבי הצוואה, עולה השאלה האם מדובר בפגם צורני המעביר את נטל השכנוע.

ואולם בענייננו, לא מדובר במקרה בו דבר התרגום כלל לא צוין על גבי הצוואה. ההיפך הוא הנכון. בגוף הצוואה צוין באופן מפורש כי הצוואה הוקראה ותורגמה למנוחים לשפה האמהרית על ידי מר ק.ג. לפיכך, אין מקום בענייננו להורות על העברת נטל השכנוע אל כתפי מבקשי הקיום. המתנגדים, שנטל ההוכחה נותר עליהם, לא הוכיחו כי המנוחים לא ידעו על מה חתמו. בכלל זה, המתנגדים לא מצאו לנכון לזמן את המתורגמן לחקירה, וזאת על אף טענותיהם כנגדו, כפי שיפורט בהמשך.

הגיונה של הצוואה ורצונם של המנוחים

המתנגדים העידו בחקירתם, כי מי שסייע להביא את ההורים המנוחים לארץ ואף סייע להורים לאחר עלייתם ארצה ברכישת הדירה והשתלבות בארץ, הוא בנם היורש ז"ל, אשר עלה לארץ קודם לכן, ידע את השפה העברית והשתלב בארץ, וזאת יחד עם אשתו דאז – הגב' מ', אימם של המבקשים.

המתנגדת 2 – ד.פ חזרה והבהירה בעדותה כי האח היורש ז"ל עזר להביא אותם ארצה וסייע להם: "הוא הביא אותנו, הוא עזר לנו". (ראו: עדותה בעמ' 13 שורות 22-28 ובעמ' 14 שורות 9-10 לפרוטוקול מיום 24.3.25).

כמו כן, המתנגדת 2 העידה כי אמנם גם יתר האחים והנכדים עזרו להורים המנוחים, אך היורש ז"ל סייע להם יותר, טיפל אף בחשבון הבנק של ההורים, וההורים סמכו עליו. המתנגדת 2 הוסיפה כי אף היא סמכה על היורש ז"ל:

ש."את אומרת בתצהיר שלך בסעיף 9, שהיורש היה מטפל בחשבון הבנק של ההורים. נכון?

ת. בגלל שהוא הרבה זמן בארץ הוא היה עוזר לה מאשר האחרים, שהוא יותר יש לו ידע. והוא היה מטפל. והם גם עזרו. אבל בגדול הוא. בגלל שהוא היה לפניהם הוא יודע לעזור.

ש. זאת אומרת, סמכת עליו שהוא מטפל בכסף של ההורים?

ת. בוודאי". (בעמ' 15 שורות 17-23 לפרוטוקול מיום 24.3.25).

גם המתנגד 1 – מ.ו הודה בחקירתו כי היורש ז"ל ואשתו דאז גב' מ' סייעו להורים המנוחים:

ש."... נכון שהיורש המנוח, ואשתו מ', עזרו הרבה לאבא ואמא? זה רק אבא שלו. נכון?

...

ת: ראשית, שהוא העלה אותם, היורש, מכיוון שהוא עלה לפניהם. לאחר מכן, הוא סייע להעלות אותם לארץ, והם עלו. אחרי שעלו, היו במרכז קליטה, כמו כל עולה. לאחר מכן, שהוא עזר להם לקנות בית לידם. וככה זה התנהל". (ראו: בעמ' 16 שורות 17-22 לפרוטוקול מיום 24.3.25). 

כמו כן, המתנגד 1 העיד כי האב המנוח הודה ליורש ואשתו על עזרתם (ראו: עדותו של המתנגד 1 בעמ' 16 שורות 30-34, וכן בעמ' 17 שורות 1-6 לפרוטוקול מיום 24.3.25).

גם המתנגד 3 – א.פ העיד כי היורש סייע להורים לעלות ארצה (ראו: עדותו של המתנגד 3, בעמ' 11 לפרוטוקול מיום 17.7.25).

דהיינו, מהראיות עולה כי הבן היורש ז"ל סייע להורים, עזר להעלות אותם לארץ, עזר להם ברכישת הדירה, וכן סייע להם בכל הנדרש על מנת להסתדר בארץ. יתרה מכך, היורש ז"ל אף סייע לאחיו המתנגדים לעלות ארצה, וכן סייע להם במהלך חייהם בארץ.

גם בסיכומיהם לא הכחישו המתנגדים כי היורש ז"ל סייע להורים המנוחים, ואף לחלק מאחיו המתנגדים (ראו: סעיף 2 לסיכומי המתנגדים).

עוד עולה מהראיות, כי גם לאחר פטירת האב המנוח, בשנת 2014 לערך, האם המנוחה עברה להתגורר בביתו של היורש ז"ל, וכי משפחתו של היורש סייעה בטיפול בה.

חיזוק לכך ניתן למצוא גם בחקירת המבקשים, ילדיו של היורש ז"ל:

המבקש 1, בנו של היורש ז"ל, העיד כי שמע את המנוח מהלל את היורש על עזרתו להוריו, בעת שהמנוח הגיע לבקר בביתם (ראו: בעמ' 23-24 לפרוטוקול מיום 24.3.25). כמו כן העיד, כי שמע את המנוח באופן ישיר אומר כי ברצונו להוריש ליורש את הדירה (ראו: בעמ' 24 לפרוטוקול מיום 24.3.25).

גם גב' מ' גרושתו של היורש, העידה כי שמעה את המנוח אומר באופן מפורש בעת שהתארח בביתם בשנת 2005, כי ברצונו שהיורש יירש את דירתו, וכי האח המתנגד 1 קם ואישר את הדברים באותה העת (ראו: בעמ' 35 לפרוטוקול מיום 24.3.25).

המבקשת 3, בתו של היורש ז"ל, העידה כי המתנגד 3 – א.פ אמר לה מפורשות בשנת 2019, לאחר פטירתו של אביה, כי הוא יודע שהמנוחים חפצו כי היורש יקבל את הדירה (ראו: בעמ' 26 לפרוטוקול מיום 24.3.25).

מכל מקום, המתנגדים לא הוכיחו אחרת, ועדויות אלו של המבקשים היו אמינות והתיישבו עם עדויותיהם של המתנגדים עצמם, לפיהן היורש סייע להורים המנוחים לעלות ארצה, סייע להם ברכישת הדירה וכן סייע להם במהלך חייהם בארץ, וכי האב המנוח הכיר תודה ליורש על סיועו הרב לאורך השנים, ואמר כי ברצונו להוריש לו את רכושו.

לאחר שמיעת העדויות, התרשמתי כי רצונם של המנוחים היה לצוות את רכושם לבנם היורש, ומכל מקום המתנגדים שהנטל להוכחת הטענות מוטל עליהם - לא הוכיחו אחרת, ובכלל זה לא זימנו לעדות את העדים לצוואה ואת המתורגמן.

הטענה למעורבות של היורש ז"ל

לטענת המתנגדים, היורש לקח את ההורים לעורך הדין אשר ערך את הצוואה, ויש בכך כדי להביא לפסילת הצוואה.

לא נעלם מעיני כי במהלך החקירות עלה כי היורש הוא שהסיע את ההורים המנוחים לעורך הדין לצורך עריכת הצוואה (המבקשת 3 העידה כי למיטב ידיעתה אביה לקח אותם – ראו בעמ' 31 שורות 25-31 לפרוטוקול מיום 24.3.25, וגם גרושתו של היורש גב' מ' העידה כי היורש לקח אותם לעורך דין).

אך גרושתו של היורש – גב' מ' העידה כי היורש מסר לה במהלך חייו, כי המנוח הוא שביקש ללכת לעורך דין לערוך צוואה, וכי היורש לקח אותם והחזיר אותם מעורך הדין, אך המתין בחוץ ולא נכח עימם בפגישה בעת שחתמו על הצוואה.

בפסיקה נקבע כי פעולות עזר טכניות של נהנה, לרבות הסעת המצווה לעורך דין או יצירת קשר ראשוני עמו, אינן עולות כשלעצמן כדי "נטילת חלק בעריכת הצוואה" לפי סעיף 35 לחוק הירושה (ראו: ע"א 6496/98 מופק בוטו נ' סאמי בוטו, נד(1) 19 (4.1.2000), ע"א 5869/03 נילי חרמון נ' בנימין גולוב, נט(3) 1 (24.10.2004)). נפסק כי סעיף 35 לחוק הירושה דורש מעורבות פעילה ומהותית בתוכן המסמך (ראו: עמ"ש 45939-10-24 נ.צ נ' האפוטרופוס הכללי (1.12.2025)).

כמו כן, לא נעלם מעיני כי גב' מ' - גרושתו של היורש, הכירה את המתורגמן. גב' מ' הבהירה כי הכירה אותו במרכז הקליטה בעיר ד' בשנת 1993, כאשר התגוררה שם במשך כשנה וחמישה חודשים. אולם לא פגשה אותו לאחר מכן (ראו: בעמ' 41 לפרוטוקול מיום 24.3.25). אין בהיכרות לפני שנים רבות כדי להוכיח מעורבות, מה גם שגרושתו של היורש מ' עצמה אינה יורשת לפי הצוואה כלל. כמו כן, אין בכך כדי להוכיח שהמנוחים עצמם לא הכירו את המתורגמן קודם לכן, או שהיורש כן הכיר את המתורגמן ו/או פעל להביאו לעורך הדין.

הואיל והיורש הלך לבית עולמו, לא ניתן לשמוע עדותו, ואילו המתנגדים לא מצאו לנכון לזמן לעדות את המתורגמן, חרף טענותיהם כלפיו.

בפסיקה נקבע, כי בעל דין אשר נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו, וזאת ללא כל הסבר סביר, ניתן להסיק כי אילו הובאה הראייה, הייתה פועלת כנגדו (ראו: ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736,760 (1980), בג"ץ 3793/21 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים(16.06.2021)).

נוכח הכרעתי לפיה נטל הראיה מוטל על המתנגדים, הרי שהעובדה כי המתנגדים נמנעו מזימון עדי הצוואה והמתורגמן כדי לתמוך בגרסתם, נזקפת לחובתם ומחזקת את הטענה כי עדותם של עדים אלו הייתה תומכת דווקא בתקינות הצוואה ובטענות המבקשים (ראו: ת"ע 44965-05-21 המנוחה נ' המתנגדים (8.11.2023)).

ודוק, בענייננו מדובר בתביעה שבמסגרתה עלו טענות כנגד זוכה שהלך לבית עולמו. בפסיקה נקבע כי בתביעה נגד עיזבון מוטל על התובע נטל הוכחה מוגבר ורמת ההוכחה גבוהה מזו הנדרשת בהליך אזרחי רגיל, בשל חוסר יכולתו של המנוח להזים את הראיות (ראו: ע"א 5997/92 דוד מלק נ' מנהל עיזבון הרב יהושע דויטש ז"ל, נא(5) 1 (28.9.1997), ע"א 2556/05 שרה זלוטי נ' אליהו אינדיבי (8.2.2009). בענייננו, הואיל והזוכה לפי הצוואה נפטר, הרי שיש לבחון ביתר זהירות את הטענות כנגדו, שכן לא מן הנמנע כי אילו היה בחיים, היה באפשרותו לסתור את הטענות שעלו כנגדו. בפרט שעה שהמתנגדים התמהמהו בהגשת התביעות שלפניי: כשנתיים לאחר פטירת האם המנוחה, וכשנה וחצי לאחר פטירת הזוכה לפי הצוואות – האח היורש ז"ל. (האם נפטרה ביום 9.3.2019, האח היורש נפטר ביום 20.9.2019, כחצי שנה לאחר פטירת האם, ואילו המתנגדים הגישו את ההתנגדות ביום 28.4.2021).

קשר חופשי ושוטף בין המתנגדים לבין המנוחים עד לפטירתם:

אמנם המתנגדים לא טענו באופן מפורש לעילה של השפעה בלתי הוגנת, ואולם נוכח טענותיהם ביחס למעורבותו של היורש, מצאתי להבהיר כי המתנגדים לא הוכיחו השפעה בלתי הוגנת של היורש ז"ל על המנוחים.

הכלל המשפטי בהקשר זה קובע כי "אין פסול בניסיון להשפיע על אדם שיכתוב צוואה לטובתו או לטובת אחר, מה שפסול הוא השפעה בלתי הוגנת". (ראו: פרופ' שילה, "פרוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965", כרך 1 עמ' 269-270). בדנ"א 1516/95 רינה מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813 (1998) פירט כב' השופט א' מצא את "אבני הבוחן" לקיומה של תלות מוחלטת של המצווה בזוכה המקימה חזקה עובדתית בדבר השפעה בלתי הוגנת, כדלקמן: א. תלות ועצמאות; ב. תלות וסיוע; ג. קשרי המצווה עם אחרים; ד. מבחן נסיבות עריכת הצוואה.

בענייננו, הצוואה נחתמה על ידי המנוחים בשנת 2006. אין חולק כי המנוחים היו כשירים בעת עריכת הצוואה, ולא נטען אחרת על ידי המתנגדים. כמו כן, התרשמתי כי אף שהיורש אכן סייע להם באופן מיוחד טרם עלייתם ואף לאחר מכן, הרי שהיה להם קשר שוטף גם עם יתר ילדיהם, כך שהם לא היו תלויים בו, וככל שהיה ברצונם לשנות את צוואתם, היו יכולים לפנות למי מילדיהם ולפעול בהתאם:

המתנגדים טענו בכתב ההתנגדות כי להורים המנוחים היו יחסים מצוינים עם כל ילדיהם, וכי "בקרבת דירת ההורים התגוררו שלושה מילדיהם שהיו איתם בקשר טוב ושוטף". (ראו: סעיפים 18,20 לכתב ההתנגדות. ראו גם: סעיף 28 לסיכומי המתנגדים). ואולם המנוחים לא עשו כן. יתרה מכך, לטענת המתנגדים, לאב המנוח היה "יחס מיוחד" למתנגדת 2, והוא אהב אותה במיוחד (ראו: סעיף 26 לסיכומי המתנגדים), כך שיש להניח כי ככל שהייתה השפעה או לחץ כלשהו מצדו של היורש, האב המנוח היה מוצא לנכון לשתף את המתנגדת 2 בכך.

המתנגדת 2 – ד.פ העידה כי התגוררה בסמוך לבית ההורים המנוחים וביקרה אותם פעמים רבות ובאופן שוטף (ראו: בעמ' 13 שורות 31-33, וכן בעמ' 14 שורות 12-13 לפרוטוקול מיום 24.3.25).

כמו כן העידה, כי הנכדים נהגו להגיע לבית האם המנוחה ולסייע לה לאחר פטירתו של האב המנוח (ראו: בעמ' 15 שורות 11-16 לפרוטוקול מיום 24.3.25).

גם המתנגד 1 – מ.ו העיד כי חלק מהאחים התגוררו בסמוך להורים המנוחים, וביקרו אותם באופן שוטף (כגון: המתנגדת 2, המתנגד 3 ובנו של המנוח ס.פ., ראו: בעמ' 19 שורות 7-12 לפרוטוקול מיום 24.3.25). בנוסף, המתנגד 1 העיד כי כל האחים היו מבקרים את המנוחים בשבתות ומשוחחים עימם (ראו: בעמ' 17 שורות 28-129 לפרוטוקול מיום 24.3.25).

המתנגד 3 – א.פ העיד כי גם כאשר האב המנוח היה בחיים, המנוחים היו מבקרים אצל ילדיהם. דהיינו, במועד עריכת הצוואות של ההורים, המתנגדים היו בקשר עם שני ההורים. (ראו: עדות המתנגד 3 מיום 17.7.25).

(ראו גם: עדותו של המבקש 1, בעמ' 24 שורות 23-34 לפרוטוקול מיום 24.3.25).

המנוחה עברה להתגורר עם היורש בביתו – אך היה זה לאחר מות האב המנוח, וממילא לאחר עריכת הצוואה.

המתנגד 3 – א.פ העיד כי האם עברה בין כל האחים – כל פעם התגוררה אצל אח אחר למשך זמן מה, ואף התגוררה בביתו (ראו: בעמ' 12 לפרוטוקול מיום 17.7.25). דהיינו גם ככל שהייתה השפעה כלשהי (והדבר לא הוכח), האם יכולה הייתה לספר על כך לאחד האחים עימם הייתה בקשר ובביתם שהתה, לפי דבריו של המתנגד 3: "היא מחליטה". דהיינו, האם המנוחה החליטה כל פעם אצל מי תתגורר ולפי טענתו עברה בין האחים. עדות זו מחזקת את הטענה כי האחים היו בקשר עם האם המנוחה וכי לא התקיימו התנאים להשפעה בלתי הוגנת על המנוחה. (ראו: פרוטוקול מיום 17.7.25)

לעניין טענת המתנגדים לתרמית מצד היורש ז"ל – מעבר לכך שאף טענה זו נטענה בעלמא וללא כל הוכחה, הרי שהמתנגד 3 – א.פ העיד כי אינו סבור שהיורש רימה את המנוחים, וזאת בשונה ממה שנטען על ידי המתנגדים בכתבי טענותיהם:

ש. "האם אתה טוען שהיורש רימה או לא רימה?

ת. אין לי מחשבה כזאת. במה ירמה אותם?" (ראו: בעמ' 11 שורות 20-21 לפרוטוקול מיום 17.7.25).

למעלה מן הצורך יצוין, כי המתנגדים טענו לראשונה בסיכומי התשובה שהגישו, כי אין הוכחה שהחתימות על גבי הצוואה שייכות למנוחים. ואולם טענה זו לא נטענה בכתבי הטענות. מעבר לכך שמדובר בהרחבת חזית אסורה, הרי שהמתנגדים לא ביקשו למנות מומחה לכתבי יד במהלך ניהול ההליכים לצורך בדיקתה, ולא הוכיחו את הטענה כלל, ויש לדחותה.

לסיכום

התביעה לביטול הצו לקיום צוואת האב המנוח – נדחית.

ההתנגדות לקיום צוואת האם המנוחה – נדחית.

הבקשה לקיום צוואת האם המנוחה – מתקבלת. תוגש פסיקתא מתאימה לחתימה.

נוכח התוצאה אליה הגעתי, המתנגדים יישאו בתשלום הוצאות המבקשים בסך 20,000 ₪ שישולמו תוך 30 יום מהיום.

פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

תואיל המזכירות להמציא עותק מפסק הדין לצדדים ולסגור את התיקים.

ניתן היום, כ"ו אייר תשפ"ו, 13 מאי 2026, בהעדר הצדדים.