פס"ד בבקשה להסכמה לטיפול ולהארכת צו מפגש של אב עם בתו

ביום 29.06.2020 פתחה מי שאכנה אותה, לנוחותי, "אם" תובענה שלא היתה למעשה אלא בקשה דחופה במעמד צד אחד, אשר בכותרתה ביקשה היא לקטוע את זמני השהות שבין האב, הנתבע בכאן, לבין בתו, כבת .... שנה, אחת מבין שלוש בנות – האחת כבר בגירה, כבת ... והאחרת כבת ... שנה.

כבר בדיון שקיימתי ביום 02.07.2020 הסברתי כי למעשה, הדרך אותה אכף המחוקק היא הליכה בנתיב יישוב סכסוך. מכאן תיק יישוב הסכסוך שבפניי, אף שברור לכולנו כי בנסיבות הקיימות לא מהווה הליך יישוב הסכסוך אלא הליך פורמאלי חסר סיכוי לפי טיב הבעיה.

הוסף על כך שהעובדים הסוציאליים נמצאים בשביתה שאיש אינו יודע מתי היא תסתיים ותמצא כי לו מן הטעם הזה בלבד מן הראוי להורות על סיום ההליך, אלא שזה לא הטעם העיקרי, ואסביר עוד מעט.

ביום 02.07.2020, כאמור, קבעתי ואני ער לכך שעל החלטתי הוגש ערעור בבית המשפט המחוזי, כי הרעיון של הפסקת הקשר בין הבת בת ה - ... לבין אביה הוא ללא הגבלת זמן, הוא רעיון שהדין אינו סובל.

כבר אז סיפרתי כי מדובר במעין הליך המשך להליך שהתברר בין הצדדים בשנת 2017, שתמציתו בבחינה פסיכו-דיאגנוסטית שעבר מכון "שלם" והגיע למסקנה שהבנות לא נפגעו ממין, אך היתה בעיה של העדר גבולות בין האב לבין בנותיו.

ברור היה שאותו הליך אשר ביקש להפסיק את הקשר בין הבת הצעירה לבין אביה "נשען" בעיקר על-פי דברי הבת הבגירה, אשר על-פי תיאורי האם פתחה סגור ליבה וסיפרה על פגיעותיה, פגיעות אשר אירעו שנים קודם לכן.

מדובר בנגיעות באיבר מינו של האב, צריכת אלכוהול והצבעתי על כך שאשפוזה של הבגירה באשפוז בית בעקבות ניסיון אובדני, הוא בבחינת ראיה אובייקטיבית שאי אפשר להתעלם ממנה, על אף הקשיים שהבקשה עוררה שעה שמדובר באירועים אשר אירעו לפני שנים.

בשל שלבי הניסיון האובדני וחוות דעת שירותי הרווחה בדבר חוסר גבולות, הבעתי חשש שהשילוב של השניים בהצביעו על סיכון כלשהו, אינו מאפשר לבית המשפט להתעלם מן הדברים.

הוריתי גם על הזמנת תסקיר שמי יודע מתי יגיע והגבלתי את הקשר שבין האב לבין הקטינה לפעמיים בשבוע בנוכחות צד ג' ולמשך 30 ימים.

מבין אני שהאב לא ראה את הבת מאז והצדדים מטיחים זה בזה מדוע אירעו הדברים.