פלונית נ' קצין התגמולים

1.לפנינו ערעור על החלטתו של המשיב מיום 18.8.2016, שבה נדחתה בקשתה של המערערת להכרה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים). בהחלטתו של המשיב נקבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין תנאי השירות הצבאי של המערערת לבין התחלואה בעמוד שדרה צווארי.

2.המערערת, ילידת שנת 1993, התגייסה לצה"ל ביום 5.3.2012 (פרופיל 82) ושובצה בחיל התקשוב במסלול ייעודי לקצונה. המערערת מתארת בתצהירה שלבים שונים במהלך השירות שבהם – כך לטענתה – נוצרה תחלואה צווארית. כך למשל, ניתן בתצהיר דגש רב לתרגיל משמעת שנערך בקורס היסוד – לטענת המערערת היא ושאר החיילות נדרשו לעמוד במסדרים זמן ממושך ללא תזוזה עם הראש מוטה מעלה בזווית לא נוחה. המערערת מציינת כי העמידה במנח זה גרמה לה לכאבים עזים עד כדי בכי. כמו-כן כלל הקורס פעילות פיזית מאומצת כגון הרמת מכשירי קשר כבדים, מסעות ו"תיזוזים". המערערת טוענת בתצהירה כי במהלך הקורס החלה לסבול מכאבים עזים בצוואר ובשכמות אך סברה כי מדובר "בשרירים תפוסים" ונמנעה מלהתלונן. בהמשך השירות שימשה המערערת חיילת תחשוב ונדרשה לדבריה להרים מחשבים כחלק מהעבודה השוטפת (כגון הקמת חמ"לים וטיפול בבעיות מחשוב). לטענתה כאבי הצוואר התגברו, היא התלוננה בפני רופא אך לא זכתה למענה מספק.

3.בחודש מאי 2013 החלה המערערת קורס קצינים ובמסגרתו, לדבריה, נדרשה לפעילות גופנית מאומצת ונשיאת משקלים. המערערת – כך נכתב בתצהיר – שבה להתלונן בפני הרופאים אך שוב לא זכתה אלא להקלה בהרמת משקלים והפנייה לפיזיותרפיה. לאחר סיום ההכשרה לקצונה הוצבה המערערת בתפקיד מ"מ חמ"לים באוגדת עזה; מדובר בתפקיד הכרוך באחריות רבה ובשעות עבודה ממושכות ולעיתים בלתי-צפויות. המערערת מתארת כי כחלק מתפקידה היא נאלצה לשאת ציוד כבד (כגון מכשירי קשר, טלפונים, מקרנים, מסכים ומחשבים), אשר שקלו לא אחת מעל 12 ק"ג. לדברי המערערת היא השתדלה לבצע את תפקידה כראוי חרף הכאבים. המערערת מציינת כי היא פנתה מספר מועט של פעמים למרפאה וטופלה בפיזיותרפיה, כדורים ובשלב מסוים אף זריקות סטרואידים. לקראת השחרור בוצעה בדיקת CT ונמצא כי היא סובלת מכמה פריצות דיסק. החמרה נוספת במצבה אירעה לטענת המערערת במהלך מבצע "צוק איתן" אז נדרשה למאמצים מועצמים. המערערת שוחררה מצה"ל בחודש מרץ 2015; נקבע לה פרופיל 45 בשל בעיות הגב. ביום 7.9.2016 היא עברה ניתוח בעמוד השדרה הצווארי (כריתה של הדיסק בגובה 6-7C וקיבוע).

4.כאמור, המערערת מבקשת לקבוע כי הפגימה בצווארה נגרמה במהלך ועקב השירות. קצין התגמולים דחה את פנייתה. את החלטתו תמך המשיב בחוות דעת מייעצת של פרופ' יצחק שקד מיום 8.8.2016. אליבא דהמומחה, מבחינה רפואית אין אפשרות לעמוד במשך שעות עם הצוואר מוטה ביתר לאחור, ובכל מקרה עמידה כזו לא יכולה לגרום פריצת דיסק בצוואר, לא כל שכן שלוש פריצות דיסק, כבענייננו. המומחה מוסיף כי קיימת במקרה דנן עדות גם להתעבות הרצועה האחורית במרווח C6 – אינדיקציה לכך שמדובר בתהליך תחלואתי טבעי הנצפה בשיעור לא קטן גם בגילאי השירות הסדיר. לדעת המומחה "יש במקרה זה ניסיון לייחס תחלואה צווארית נרחבת, כאמור התפתחותית טבעית לאירוע אזוטרי טריוויאלי, ללא קשר אפשרי בין השניים. מקרה דומה לא תואר בספרות הרפואית העדכנית המוכרת". מסקנתו של המומחה היא אפוא כי אין קשר סיבתי בין התחלואה בצוואר לבין תנאי השירות של המערערת.

5.המערערת סומכת את ערעורה על חוות דעת שערך המומחה ד"ר גיל לאנה (מיום 11.5.2017). המומחה מציין כי המערערת התגייסה ללא בעיות אורתופדיות (נקבע פרופיל 82 בשל בעיות ראייה). המומחה מתאר את תנאי השירות של המערערת (בדומה לתיאור שהובא לעיל מתוך התצהיר) ואת ממצאי הבדיקות שבוצעו לה, וקובע קשר סיבתי ישיר בין תנאי השירות לבין הפגימה בעמוד השדרה הצווארי. יודגש: המומחה מסכים עם קביעתו של פרופ' שקד כי תרגילי המשמעת הנטענים (עמידה ביישור מלא של הצוואר) אינם יכולים לגרום פריצת דיסק. המומחה מייחס אפוא את הפגימה לעומסים ולפעילויות שאפיינו את שירותה של המערערת, ומדגיש כי זו-האחרונה התלוננה על כאבים בעורף עם קרינה לשכמות זמן קצר יחסית לאחר הגיוס, ובשל כאבים אלה פנתה פעמים רבות לטיפולים חרף היותה קצינה. עוד מדגיש המומחה כי בדיקת ה- MRI מדגימה ממצא משמעותי אחד-בלבד – בקע דיסק בגובה C6-7 – אשר בגינו נותחה. לפיכך, מטעים המומחה, "לטענה שלכאורה קיימים 3 פריצות דיסק אין אחיזה במציאות". ועוד מוסיף המומחה: "ידוע היטב בקהילת מנתחי ע"ש שפגיעה בגובה 1 עד 2 מעיד על טראומה בד"כ ולא מצב תחלואתי". המומחה מציין כי המערערת – בחורה צעירה – התגייסה ללא בעיות בצוואר והחלה לסבול במהלך השירות עקב העומסים שלהם נדרשה במסגרת תפקידה.

6.המומחה מטעם המשיב, פרופ' שקד, ערך חוות דעת מגיבה (מיום 10.12.2017). לשיטתו, הספרות הרפואית העדכנית – זו המבוססת מבחינה מדעית – שוללת קשר בין מאמצים פיזיים לבין תחלואה דסקלית שדרתית, ומייחסת את היווצרות השינויים בעמוד השדרה לגורם הגנטי. כך עולה מן המחקרים בנוגע לגב התחתון, והדברים יפים ביתר שאת לגבי עמוד השדרה הצווארי, זאת מן הטעם ש"נטל המאמץ במקרים אלה על הצוואר הוא מועט וזניח. עיקר המאמץ" – כך מבהיר המומחה – "מופעל על הגב התחתון". המומחה שולל אפוא קשר בין המאמצים הנטענים בשירות לבין היווצרות בלטי הדיסק, ומדגיש כי גם המומחה מטעם המערערת מסכים לכך שאין לזקוף את התחלואה לעמידה ביישור של הצוואר. עוד מציין פרופ' שקד כי הימצאות מספר בלטי דיסק פרט לדיסק הפרוץ מעידה על נטייה טבעית התפתחותית גנטית – כזו המופיעה באחוז ניכר של בני גילה של המערערת (עד 20%).

7.ביום 30.1.2019 התקיימה ישיבת הוכחות שבה נחקרו המערערת ושני המומחים מטעם הצדדים. לאחר מכן הגישו הצדדים סיכומים בכתב. על יסוד התרשמותנו מן העדויות, ולאחר בחינת מכלול החומר שהונח לפנינו ושקילת טיעוני הצדדים, נחה דעתנו כי דין הערעור להידחות תוך הותרת פתח לבירור משלים – הכול כמפורט להלן.

8.בפתח הדברים יש להדגיש כי המערערת טענה בערעורה, בתצהירה, בדו"ח הפציעה שמולא בדיעבד, בעדותה ואף בסיכומיה כי הבעיות בצוואר החלו בקורס היסוד – זמן קצר לאחר תחילת השירות – עקב תרגיל משמעת שבו היא נדרשה, כמו חברותיה, לעמוד זמן ממושך עם הצוואר מוטה לאחור. הבחירה להפנות זרקור לנושא זה מובנת – זהו האירוע היחיד שהמערערת יכולה לנקוב בו באופן ספציפי; יתר הטענות נוגעות באופן כללי לפעילות גופנית במהלך קורסים ולהרמת ציוד מחשוב במסגרת תפקידה. דא עקא, שהקרקע מתחת לטענה בדבר קשר סיבתי לתרגיל המשמעת נשמטה פעמיים: פעם אחת בהיעדר תיעוד רפואי מזמן אמת התומך בה (ראו למשל עמוד 13 לפרוטוקול; יובהר כי אין רישום רפואי לגבי הצוואר מתקופת הקורס, ולמעשה גם בחודשים לאחר מכן – ראו התייחסות לכך בחקירתה של המערערת בעמודים 5-4 לפרוטוקול); ופעם שנייה בכך שהמומחה מטעם המערערת מסכים בפה מלא עם עמדתו של פרופ' שקד בנושא זה.

9.נבהיר: פרופ' שקד חיווה דעתו כי אין בסיס רפואי לטענה כי עמידה עם הראש מוטה לאחור גרמה לפגימה בעמוד השדרה הצווארי. כך למשל הסביר כי כשהראש מוטה לאחור "החלק האחורי של הדיסק נסגר, ולא יכול לקרות שם שום דבר. בוודאי לא פריצת דיסק..." (עמוד 28 לפרוטוקול). ד"ר לאנה המומחה מטעם המערערת מחזיק בדעה דומה – גם לשיטתו אין לייחס את הפגימה הצווארית לתרגיל המשמעת (עמוד 6 לחוות דעתו; עמודים 12 ו- 24 לפרוטוקול). בכך נסתם הגולל על טענה זו של המערערת – טענה בעניין שברפואה.