פלונית ואח' נ' מדינת ישראל - בית חולים שיבא תל השומר

מהן החובות המוטלות על מעסיק שעובדו הוטרד מינית ע"י צד שלישי ליחסי העבודה? זו השאלה המרכזית העומדת להכרעתנו בהליך זה. התובעת, שעבדה כ XXXXX במחלקה פסיכיאטרית סגורה בבית החולים שיבא, עותרת לחייב את המדינה לפצותה בגין הטרדה מינית שספגה מצד מטופל במחלקה.

עיקרי העובדות העולות מכתבי הטענות ומניהול ההליך

1. התובעת 1 (להלן: "התובעת") הועסקה החל מXXXX כ XXXX במחלקה הפסיכיאטרית הסגורה בבית החולים "שיבא" בתל השומר (להלן: "המחלקה" ו"בית החולים" בהתאמה) המצוי בבעלות הנתבעת (להלן: "המדינה").

    

2. ביום XXXX בעת ששהתה התובעת בעבודתה והייתה בדרכה לחצר המחלקה לפגישה טיפולית עם מטופל ואמו, פנה אליה מטופל אחר (להלן: "המטופל המטריד") והפנה כלפיה הערות והצעות מיניות בוטות. על פי תיאור התובעת, עליו אין מחלוקת, אמר לה המטופל המטריד בין היתר "אני רוצה ללקק את הכוס שלך", "אני רוצה ללפף את הרגליים שלך סביב הראש שלי" ו-"איזה רגליים ארוכות יש לך" (ר' סעיף 7 לכתב התביעה). זמן קצר לאחר מכן, עדיין בעודה בחצר בשיחה עם המטופל האחר ואמו, נעמד מאחוריה המטופל המטריד, נצמד אליה והחל לגעת באזורים אינטימיים בגופה, לרבות ישבנה ואיבר מינה. התובעת בתגובה הורתה למטריד בצעקות להפסיק לגעת בה ולהתרחק ממנה, אך הוא לא שעה לבקשותיה ואף לאחר שהתרחקה ממנו המשיך ללכת אחריה ולגעת בה, עד שהצליחה להיחלץ מידיו (להלן יכונה האירוע בכללותו: "אירוע ההטרדה"). התובעת, אשר באותה עת הייתה בתחילתו של הריון, החלה לסבול במהלך אירוע ההטרדה מדימום קשה אשר בהמשך התברר כהפלה טבעית.

    

3. לאחר האירוע יצאה התובעת לחופשת מחלה בת מספר ימים ועם שובה לא הצליחה לשוב למחלקה ועל כן עברה לתגבר את מחלקת הלוגיסטיקה והביטחון בבית החולים. במקביל, דיווחה התובעת על האירוע לשורת גורמים בבית החולים, לרבות לממוניה הישירים, אולם לטענתה אלו התעלמו באופן מוחלט מתלונותיה עד שלא נותרה בידה ברירה אלא להתפטר בדין מפוטרת. בהתאם, ביום XXXX הגישה התובעת מכתב התפטרות בזה הלשון (ר' נספח 11 לתצהיר התובעת):

    

   "הנדון: הודעה מוקדמת על סיום עבודה

    

   ברצוני להודיע על התפטרות בדין מפוטר, מעבודתי כ XXXX במערך הפסיכיאטרי במרכז הרפואי ע"ש שיבא.

    

   ביום XXXXX, עברתי הטרדה מינית בוטה על ידי מטופל, ותוך כדי האירוע חוויתי הפלה בתחילת הריוני.

   לאור החוויה הקשה שעברתי אני מרגישה כי אין ביכולתי עוד לקחת חלק פעיל במערך הפסיכיאטרי בשיבא בכלל, וכחלק מצוות המחלקה בפרט. החוויה הטראומטית שעברתי הובילה להבנתי כי לא אוכל לתפקד עוד כאשת צוות פעילה המבצעת את תפקידה מול מטופלי המערך.

   תחושת הביטחון לה אני זכאית כעובדת התערערה, וכן יכולתי לקיים מפגשי טיפול פרטניים וקבוצתיים עם מטופלים במסגרת אשפוז זו.

    

   לאור כך, אני מודיעה בזאת על סיום עבודתי, במסגרת התפטרות בדין מפוטר (בהתאם לסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים לאור ההרעה בתנאי העבודה). אבקשכם להעביר לי מכתב סיום העסקה בהקדם.

    

   מתוך מחויבות למקום העבודה ולאור מצב החירום אליו נקלענו במשבר הקורונה, המשכתי לסייע בשבועות האחרונים במערך הלוגיסטיקה של בית החולים. כמו כן התבקשתי להמתין עם החלטתי עד קיומה של שיחה עם הממונות עלי. כעת, לאחר השיחה עם הממונות עלי, הוחלט כי אסיים את תפקידי, בתאריך XXXX.

   ברצוני להודות על ההזדמנות לעבוד כחלק מצוות XXXX במרכז הרפואי על שם שיבא."

    

4. במסגרת התביעה, עותרת התובעת לחייב את המדינה לפצותה בגין אי מניעה וטיפול בהטרדות, בגין הפליה פסולה מחמת מין בניגוד לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988 ובגין עגמת נפש והפסדי השתכרות. לתביעה הצטרפה כתובעת שדולת הנשים בישראל, עמותה הפועלת לקידום מעמד האישה ושוויון מגדרי בישראל ובכלל זאת נאבקת בתופעות של הטרדה מינית בעבודה.

    

5. ביום 24.3.2022, בד בבד עם הגשת כתב ההגנה בהליך, הגישה המדינה בקשה לסילוק על הסף של עילת התביעה מכוח החוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998 (להלן: "החוק למניעת הטרדה מינית" או "החוק") מהטעם לפיו בית הדין לא קנה סמכות עניינית לדון בתובענה מכוח עילה זו, שכן האחריות המוטלת על מעסיק מכוח החוק היא אך ורק בנוגע להטרדות שבוצעו בידי עובדיו או ממונים מטעמו ואילו בענייננו לא מתקיימים יחסי עבודה בין בית החולים לבין המטריד או יחסי מרות בין המטריד לתובעת.

    

6. ביום 2.6.2022 התקיים דיון מוקדם בהליך שבסופו הסכימה המדינה לבחון העברת ההליך לגישור חיצוני. ביום 14.7.2022 הודיעה המדינה כי לאחר התייעצויות אין היא רואה לנכון להפנות את ההליך לגישור ועל כן ניתנה ביום 11.8.2022 החלטה הדוחה את בקשת הסילוק, בנימוק כי השאלה האם חובות מעסיק מכוח החוק חלות גם כאשר ההטרדה בוצעה ע"י צד שלישי היא שאלה מורכבת בעלת פנים לכאן ולכאן אשר יש לאפשר ליבון משפטי מעמיק וממצה שלה במסגרת התביעה לגופה וכאשר ממילא ישנן עילות תביעה שמקומן להתברר בבית דין זה (להלן: "ההחלטה בבקשת הסילוק", סעיף 23 להחלטה).

    

7. ביום 18.9.2023 התקיים דיון הוכחות בהליך, במסגרתו נחקרה התובעת תחילה בהשלמת חקירה ראשית ובהמשך בחקירה נגדית. עוד נחקרו המצהירים מטעם המדינה – פרופ' א"ז – מנהל ביה"ח השיקומי, גב' י"ר – הממונה על הטרדות מיניות בביה"ח וגב' ז"ו – אחות אחראית במחלקה. ביום 18.1.2024 התקיים דיון הוכחות נוסף בו נחקרה מטעם המדינה ד"ר י"ל – סגנית ראש שירות XXXX בביה"ח. בתום הדיון ניתנה שהות לצדדים להודיע האם מסכימים הם להצעת הפשרה שהוצעה על ידי בית הדין. ביום 18.2.2024 הודיעה התובעת כי היא מסכימה להסמיך את בית הדין לפסוק לפשרה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, אך חרף אורכות רבות שהתבקשו ע"י המדינה זו לא הגישה עמדתה ועל כן ניתן צו לסיכומים בהליך. לאחר מספר אורכות שניתנו לבקשת התובעות הוגשו סיכומיהן בהליך. המדינה ביקשה אף היא אורכות רבות להגשת סיכומיה. ביום 10.2.2025 התקיים דיון תזכורת בהסכמת הצדדים, בסיומו ביקש ב"כ המדינה שהות לשקול את הצעת הפשרה שניתנה. בסופו של יום, לאחר אורכות רבות להגשת סיכומי המדינה שניתנו בהסכמה לצורך ניסיונות הגעה לפשרה, לא צלח הדבר והמדינה הגישה סיכומיה ביום 3.11.25. בהתאם לאמור, הגיעה שעת ההכרעה.

    

   עיקר טענות הצדדים בהליך

8. לטענת התובעת, הביאה את האירוע לידיעת לא פחות מאשר שבעה גורמים שונים בבית החולים - הממונים עליה באופן אישי, הממונים על המחלקה והממונים על נושא ההטרדות המיניות בבית החולים. על אף האמור, נהג ביה"ח בהתעלמות מוחלטת מהאירוע, כאשר שיחות שנקבעו עם התובעת לא התקיימו בשל התפרצות נגיף הקורונה ולא נעשה מאמץ לקבוע אותן מחדש. ביה"ח לא פתח בהליך בירור לפי החוק, לא טיפל בפגיעה שנגרמה לה ולא איפשר לה לשוב לתפקידה במחלקה באופן בטוח ומוגן. נוכח האמור, לא נותרה בידי התובעת ברירה אלא להגיש את התפטרותה. רק לאחר מכן הוצעו לה עבודות חלופיות בבית החולים אך אלו לא תאמו את התמחותה ומעמדה ואף בשלב זה לא נמצא לנכון לפתוח בהליך בירור לפי החוק. לטענת התובעת, בהתנהלות זו הפר ביה"ח את חובותיו מכוח החוק, הפלה את התובעת לרעה על רקע מינה, הפר את חוזה העבודה שלה בחוסר תום לב והפר את כללי הצדק הטבעי ותקנת הציבור, כמו גם את זכויות היסוד של התובעת לכבוד האדם וחופש העיסוק.

    

9. בסיכומיה מטעימה התובעת כי על המעסיק מוטלת חובה בסיסית הנובעת ממקורות משפטיים ומוסריים מגוונים לספק לעובדו מקום עבודה בטוח מבחינה פיזית ונפשית. על כן, אף אם החוק אינו מחיל באופן ישיר חובות על מעסיק למנוע ולטפל בהטרדות מיניות שאירעו ע"י מטופל, יש מקום לחייב את בית החולים מכוח החובות הבסיסיות המוטלות עליו כמעסיק. התובעת מדגישה עוד כי החובות החלות על המעסיק חלות על כל מקרה של הטרדה מינית שהתרחש או עלול להתרחש במסגרת יחסי העבודה, בין אם המטריד היה עובדו של המעסיק או ממונה מטעמו ובין אם לאו.

    

   נוסף לאמור, הפסיקה הרחיבה את חובות המעסיק בהתאם לחוק, תוך מתן דגש לחשיבות של התאמת פעילות המעסיק למקומות עבודה ייחודיים המועדים להטרדות מיניות. התובעת מוסיפה כי ישנם אמצעים שניתן לנקוט גם בסביבה מורכבת של מטופלים פסיכיאטריים וכי לא ניתן לקבל מצב בו עובדים במחלקה כאמור ידרשו לסבול ולהכיל אלימות פיזית בנימוק כי מדובר במטופלים חסרי שיפוט.

    

10. המדינה טוענת כי בית החולים טיפל בתלונתה של התובעת בהתאם לדין, במסירות, ברגישות וביעילות תוך מעורבותם של כלל הממונים ואף עדכן את התובעת בצעדים שבוצעו מול המטופל המטריד והציע לה פתרונות וחלופות הן בתוך המחלקה והן מחוצה לה. כך, בין היתר נערכה עם המטופל המטריד שיחה רב-מקצועית ע"י סגן האחות האחראית, רופא מטפל ופסיכולוג ראשי של המחלקה, בה הוצבו לו גבולות ברורים. בנוסף, התקבלה החלטה להרחיקו בעת העברת טיפולים ע"י התובעת, נערך שיח בין התובעת לבין הממונה על מניעת הטרדות מיניות, הוצע לתובעת מעבר למחלקה אחרת ועוד, אך היא הדפה את הניסיונות הרבים לתת לה תמיכה וללוות אותה נפשית ומקצועית. נוסף לכך, לאחר המקרה פורסם חוזר מנכ"ל משרד הבריאות בנושא טיפול בתלונות בעקבות פגיעה או הטרדה מינית במהלך טיפול רפואי, בו נקבע כי הטרדה מינית של אנשי צוות ע"י מטופלים יטופלו ע"י בתי החולים בהתאם להנחיות בנושא אלימות נגד אנשי צוות.

     

11. בסיכומיה שבה המדינה על טענתה כי יש לדחות על הסף את התביעה מכוח החוק בהיעדר עילה, משאין מדובר בעובד או ממונה מטעם המעסיק. המדינה מדגישה, כי לא ניתן לראות מטופל שאינו צד ישיר או עקיף למסגרת יחסי העבודה כ"ממונה מטעם המעסיק", בפרט כשמדובר במטופל שאינו מודע למעשיו וכי הדרך היחידה להכניסו לגדרי החוק במקרה זה היא באמצעות הליך חקיקתי ולא ע"י פרשנות משפטית כפי שמבקשת התובעת לעשות. עוד שבה המדינה על טענתה כי כלל הגורמים המקצועיים בביה"ח עשו כל שניתן על מנת להעניק לתובעת תמיכה וסיוע ואף ביצעו פעולות פוזיטיביות על מנת שמקרה כזה לא יישנה. המדינה ממשיכה וטוענת כי בית החולים פעל כשורה ונקט אמצעים סבירים על מנת למנוע ולטפל באירוע ההטרדה, אף בשים לב לקושי האובייקטיבי שנוצר באותה עת עקב פרוץ מגפת הקורונה. עוד נטען כי טענות התובעת להפליה על רקע מגדרי נטענו בעלמא ללא פירוט או ביסוס וכי התפטרותה אינה מקנה זכות לפיצוי בגין הפסדי השתכרות משהיא זו שבחרה להתפטר.

     

    דיון והכרעה

12. על פי מטרתו המוצהרת, נועד החוק למניעת הטרדה מינית - "לאסור הטרדה מינית כדי להגן על כבודו של אדם, על חירותו ועל פרטיותו, וכדי לקדם שוויון בין המינים" (ר' סעיף 1 לחוק).

     

13. סעיף 3(א) לחוק מונה רשימת מעשים אשר ייחשבו כ"הטרדה מינית", כאשר בענייננו התמקדה התובעת בחלופה הקבועה בסעיף 3(א)(2) לחוק, המגדירה הטרדה מינית כמעשים מגונים וכן בחלופות הקבועות בסעיפים 3(א)(4)-(5) לחוק המגדירות הטרדה מינית כ"התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעונין בהתייחסויות האמורות" וכן "התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית".

     

14. נקודת המוצא בענייננו היא כי התובעת חוותה אירוע קשה וטראומתי אשר פגע בה עמוקות ברבדים רבים מחייה. עוד נציין כי אין מחלוקת כי האירוע אכן התרחש כפי שתיארה ואין בפנינו כל טענה אחרת מצד המדינה ביחס לכך. בנוסף, לא יכול להיות חולק כי הן ההטרדה המילולית והן ההטרדה הפיזית שבוצעו כלפי התובעת עולה כדי 'הטרדה מינית' לפי הגדרת החוק לעיל בחלופות של מעשים מגונים והתייחסות מבזה. נפתח ונציין כי ההליך מעורר שאלות מורכבות בנוגע להיקף החובות המוטלות על מעסיק במסגרת החוק למניעת הטרדה מינית ובכלל זאת מהן החובות המוטלות על מעסיק בסיטואציה בה המטריד הינו צד שלישי ליחסי העבודה, מהם המקורות הנורמטיביים עליהם נשענות חובות אלו והאם במקרה הנוכחי עמדה המדינה בהן בכל הנוגע לאירוע ההטרדה אותו חוותה התובעת. לא בכדי הארכנו בתיאור ההליכים שקדמו להכרעה ובמאמצים שנעשו על מנת להביא את הצדדים להכרעה אשר תייתר הכרעה משפטית בהליך, אך משהצדדים לא הגיעו לכלל הסכמה לא נותר בידינו אלא להכריע במחלוקות שהתעוררו ביניהם.

     

15. לגופם של דברים. אחד מהמקורות העשויים לבסס את אחריות המעסיק בסיטואציה זו הוא החוק למניעת הטרדה מינית. סעיף 7 לחוק מגדיר את אחריות וחובות המעסיק בכל הקשור לטיפול בהטרדות מיניות המתרחשות בחצריו ומניעתן. בין היתר קובע הסעיף -

     

    "7.(א) מעסיק חייב לנקוט אמצעים סבירים, בנסיבות הענין, כדי למנוע הטרדה מינית או התנכלות במסגרת יחסי עבודה, על ידי עובדו, או על ידי ממונה מטעמו אף אם אינו עובדו, ולטפל בכל מקרה כאמור, ולשם כך עליו:

    (1) לקבוע דרך יעילה להגשת תלונה בשל הטרדה מינית או התנכלות ולבירור התלונה;

    (2) לטפל ביעילות במקרה של הטרדה מינית או התנכלות שידע אודותיהם, וכן לעשות כל שביכולתו כדי למנוע את הישנות המעשים האמורים וכדי לתקן את הפגיעה שנגרמה למתלונן עקב ההטרדה או ההתנכלות.

    (ב)מעסיק המעסיק יותר מ-25 עובדים חייב, בנוסף לאמור בסעיף קטן (א), לקבוע תקנון שבו יובאו עיקרי הוראות החוק בדבר הטרדה מינית והתנכלות במסגרת יחסי עבודה ויפורטו בו דרכי הגשת התלונות שענינן הטרדה מינית או התנכלות והטיפול בהן, כפי שקבע המעסיק (להלן – תקנון); המעסיק יפרסם את התקנון בין עובדיו.

    (ג)מעסיק שלא מילא את חובותיו לפי סעיפים קטנים (א)(1) ו-(2) ו-(ב) יהיה אחראי לעוולה אזרחית לפי סעיף 6, או לעוולה אזרחית בשל פגיעה כאמור בסעיף 7 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, שעשה עובדו, או ממונה מטעמו אף אם אינו עובדו, במסגרת יחסי העבודה."

     

16. בהתאם לפסיקה, "חובתו של המעסיק לפי לשון הסעיף היא כפולה - גם לנקוט אמצעים סבירים, בנסיבות העניין, כדי למנוע הטרדה מינית או התנכלות "במסגרת יחסי עבודה", וגם לקבוע דרך יעילה להגשת תלונות על הטרדה מינית, לטפל בכל תלונה שמגיעה אליו בתחום זה, לפעול להפסקת ההטרדה המינית ולמנוע הישנותה" (ר' ע"ע (ארצי) 39841-11-20 פלונית – אלמוני, ניתן ביום 11.07.2021). עוד נפסק כי ייחודו של סעיף 7 הוא בקביעתו כי מעסיק שלא קיים את החובות הקבועות בחוק ובתקנות יחוב באחריות לעוולה זו (ר' ע"ע (ארצי) 41516-01-22 פלונית אלמונית – פלוני, ניתן ביום 22.11.2023; להלן: "עניין פלונית 2023").

     

17. בעניין נוסף שבא לפתחו של בית הדין הארצי (ע"ע (ארצי) 64261-10-18 פלונית נ' חברה אלמונית, ניתן ביום 7.1.2020, עתירה לבג"ץ (בג"ץ 1149/20) נדחתה ביום 7.6.20; להלן: "עניין פלונית 2020") קבעה כב' השופטת אופק-גנדלר כי החובה לנקוט אמצעי מנע מוטלת על המעסיק "במסגרת יחסי עבודה", המוגדרת בצורה רחבה באמצעות ארבע חלופות המבטאות שלושה רבדי אחריות: רובד פיזי, רובד פונקציונלי ורובד פרסונאלי (ר' סעיף 25 לפסק הדין).

     

18. בענייננו, לא יכול להיות חולק כי התובעת חוותה את ההטרדה המילולית והפיזית במסגרת יחסי העבודה ובעטיה, שכן האירוע קרה במתחם בית החולים בזמן עבודתה וכפועל יוצא ממנה. לצד זאת, מתעורר בפנינו קושי הטמון בכך שלשון החוק מתייחסת באופן מפורש לזהות המטריד וקובעת כי על המעסיק למנוע ולטפל בהטרדות מיניות שהתבצעו או עלולות להתבצע במסגרת יחסי עבודה - "על ידי עובדו, או על ידי ממונה מטעמו אף אם אינו עובדו". אף סעיף הסמכות שבחוק (סעיף 10) קובע כי לבית הדין לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי שעניינו, בין היתר, "אחריות מעסיק כאמור בסעיף 7 בשל הטרדה מינית או התנכלות שעשה ממונה מטעם המעסיק לעובדו, או עובד לעובד אחר, במסגרת יחסי העבודה". כלומר, אחריות המעסיק בהתאם לחוק, ובהתאם סמכות ביה"ד לעבודה לדון בתביעה כנגדו, תחומה ומוגבלת רק למקרים בהם מדובר בהטרדה שבוצעה במסגרת יחסי העבודה ע"י עובד או ממונה מטעם המעסיק.

     

19. כפי שקבענו במסגרת ההחלטה בבקשת הסילוק, השאלה האם החובות החלות על מעסיק מכוח החוק תקפות גם כאשר ההטרדה התבצעה כלפי עובד ע"י צד שלישי היא שאלה מורכבת בעלת פנים לכאן ולכאן.

     

20. אחד הפתרונות האפשריים, עליו עמדנו בהחלטה בבקשה הסילוק ואשר עשוי ליתן מענה למקרה כזה, הוא לראות במטריד כ"ממונה מטעם המעסיק" - גישה אשר ננקטה בין היתר בעניין פלונית 2020. עם זאת, באותו מקרה דובר באדם שהיה שותף לעסקיה של החברה המעסיקה ובעל זיקה אמיצה וקרובה לחברה ולמי מבעליה. אין זה המקרה בענייננו. כאן דובר במטופל במחלקה פסיכיאטרית סגורה בבית חולים ופרשנות אשר תראה בו "ממונה מטעם המעסיק" על התובעת תהא ללא כל ספק פרשנות מרחיבה ומרחיקת לכת אשר תחטא ללשון החוק.

     

21. עולה מן האמור, שלא ניתן לטעמנו להחיל את הוראות החוק למניעת הטרדה מינית על הסיטואציה שבפנינו.

     

22. לצד זאת, החוק למניעת הטרדה מינית אינו המקור היחיד ממנו ניתן לגזור חובות על המעסיק למנוע ולטפל בהטרדות מיניות במקום העבודה, תהא זהות המטריד אשר תהא. בעניין זה טוענת התובעת כי חובת המעסיק לספק לעובד מקום עבודה בטוח נובעת משלל מקורות נוספים ובכללם תקנת הציבור, חובת תום הלב החוזית ביחסי עבודה וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו (ר' סעיפים 34-40 לסיכומי התובעת).

     

23. אכן, חובת תום הלב המוטלת על מעסיק שזורה כחוט השני לאורך שנותיה של פסיקת בתי הדין לעבודה וממנה ניתן לגזור את חובתו לדאוג עבור עובדו לסביבת עבודה בטוחה ונקיה ובכלל זאת חפה מפגיעות והטרדות מיניות. בעניין נסימי נקבע כי כל חוזה העסקה כולל תנאי מכללא לפיו מחויב המעסיק לדאוג עבור העובד לסביבת עבודה נקיה מהטרדות –

     

    "לשם הגשמת תכליתו הנורמטיבית וההגנתית של החוק, מפני הטרדה מינית והתנכלות במסגרת יחסי העבודה, יש להקפיד על סביבת עבודה מגנה ומוגנת מפני הטרדה מינית ויש להחיל הגנה זו על כל מי שהוא בעל זיקה מהותית למקום העבודה. תכלית זו מוצאת ביטויה אף ב"חוזה העבודה האישי שבין העובדת לבין מעסיקה [ה]כולל תנאי מכללא, על פיו מחויב המעסיק לדאוג לסביבת עבודה בה אין חשיפה להטרדה מינית. חובה זו בחוזה העבודה נובעת גם מחובת תום הלב המוטלת על הצדדים לחוזה על ידי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 ואף מחובת הנאמנות של המעסיק לעובדיו. ועוד, חובת המעסיק למנוע הטרדה מינית נובעת גם מסעיף 2 לחוק המבטיח לעובדת ולעובד מקום עבודה ללא אפליה"...."

     

    (ע"ע (ארצי) 230/07‏ רות נסימי נ' אברהם מוטי, ניתן ביום 27.8.200; הדגשה במקור, מ.ק)

     

    ובעניין פלונית 2023 קבע בית הדין כי -

     

    שכיחותה וחומרתה של התופעה בעולם העבודה הובילו להטלת אחריות קונקרטית על מעסיקים במסגרת החוק למניעת הטרדה מינית, בהוראת סעיף 7 לחוק שכותרתו "נקיטת אמצעים בידי מעסיק" וכן בתקנות למניעת הטרדה מינית, מתוך נקודת מוצא כי "המעסיק הוא 'מונע הנזק' היעיל והטוב ביותר... מקום בו עובדים יודעים שקיימת אפס סובלנות להטרדות מיניות, הם יפעלו בהתאם" (עניין פלונית 2022). חובות אלה שהוטלו על המעסיק הן חובות עצמאיות ואינן תלויות בשאלה אם הוכחה הטרדה מינית (עניין פלונית 2015), ונוסיף כי אחריות המעסיק לדאוג באופן אקטיבי ופרואקטיבי לכך שמקום העבודה וסביבת העבודה יהיו נקיים מהטרדות מיניות אינה נובעת מהוראות אלה בלבד אלא מהווה חלק מחובותיו הבסיסיות של מעסיק כלפי עובדיו לדאוג לסביבת עבודה ראויה, בטוחה, שוויונית ומכבדת..."

     

    עוד נקבע כי "הפרת חובות המעסיק על פי החוק והתקנות עשויה להוות הפרה של נורמות אחרות החלות על המעסיק. "ארגז הכלים" המשפטי מחזיק כלים נאותים על מנת להתמודד עם מקרה כאמור – למשל, יכול ותעלה טענה להפרת הסכם עבודה, לרבות חובת תום הלב; הפרת חובה חקוקה; הפרת חובת הנאמנות וכיוצ"ב...." (ר' ע"ע (ארצי) 51504-01-14‏ ‏אלמונית נ' פלוני, ניתן ביום 8.9.2015; שם נקבע כי אף כאשר לא עלה בידי תובע להוכיח טענתו להטרדה מינית או התנכלות, אין משמעות הדברים כי יוותר ללא סעד מקום בו הוכיח כי המעסיק הפר חובותיו מכוח החוק והתקנות, העשויה להוות הפרה של נורמות אחרות החלות על המעסיק, כאמור לעיל). לאחרונה שב בית הדין הארצי על קביעתו זו בעניין ע"ע (ארצי) 32637-06-24‏ פלונית - עאמר עודה, ניתן ביום 14.1.2026.

     

24. זה המקום לציין כי החוק למניעת הטרדה מינית אמנם נוקב בזהות המטריד לצורך החלת חובות המניעה והטיפול על המעסיק, אך אינו מציין את זהות המוטרד, כך שעל פניו חובת המעסיק חלה גם בכל הנוגע להטרדה מינית שמבוצעת כלפי צד שלישי ע"י עובד/ממונה מטעמו. הדברים נתמכים הן בלשון החוק ("למנוע הטרדה מינית או התנכלות... על ידי עובדו...", ר' סעיף 7 לחוק) והן בלשון התקנות, הקובעות כי תלונה למעסיק על הטרדה יכולה להיות מוגשת ע"י עובד הטוען כי מעסיק, ממונה או עובד אחר הטריד אותו מינית וכן ע"י אדם אחר הטוען כי עובדו של המעסיק או ממונה מטעמו הטריד אותו (ר' תקנה 12(2) לתקנות). מילים אחרות, החוק מטיל אחריות על מעסיק בשניים מתוך שלושה מקרים אפשריים העשויים להתרחש בתוך מסגרת יחסי עבודה – האחד, כאשר עובד מטריד מינית עובד אחר והשני - כאשר עובד מטריד צד שלישי. מנגד, לא קמה אחריות לפי החוק על המעסיק, כאשר מדובר בצד שלישי המטריד מינית את העובד. לטעמנו, לא ניתן להשלים עם מצב בו עובד יהיה חשוף להטרדות מיניות מצד גורם זר ליחסי העבודה המצוי תדיר בסביבת העבודה, כגון המטופל בעניינו או ספק שירותים המתייצב חדשות לבקרים במקום העבודה, או יוטרד בפועל על ידי מי מאלה, בעוד מעסיקו יהיה פטור מבירור או מניעה של מקרים כאלה. על כן, מקום בו החוק חסר בעניין זה, יש להשלים חסר זה באמצעות נורמות מן הדין הכללי ובראשן חובת תום הלב המוגברת המוטלת על מעסיק ביחסי עבודה, בדרך של קריאה לתוך חובת תום הלב הטלת חובה על המעסיק למנוע ולטפל בהטרדה מינית כלפי עובדו גם כאשר היא מתבצעת ע"י אדם זר ליחסי העבודה שאינו "ממונה מטעם המעסיק".

     

25. מכך מתבקשת לטעמנו המסקנה, כי אף אם לא ניתן להחיל את החוק במישרין (בהקשר של אחריות מעסיק) על סיטואציה של הטרדה מינית של עובד על ידי צד שלישי - ניתן לשאוב מרוח החוק וממטרותיו בכל הנוגע לסטנדרט ההתנהגות המצופה ממעסיק אשר יודע כי סביבת העבודה חשופה להטרדות מיניות בין היתר מצד גורמים שלישיים או שנודע לו כי עובדו הוטרד בפועל במהלך עבודתו ע"י גורם כזה. חובת המעסיק, בהתאם, היא לנקוט באמצעים סבירים בנסיבות העניין כדי למנוע הטרדה מינית כנגד עובדיו, לטפל ביעילות במקרה כזה ולעשות כל שביכולתו על מנת שמקרה כאמור לא ישנה.

     

26. אף מקריאת טענותיה של המדינה עולה כי למעשה אין היא חולקת על חובותיה כמעסיקה בסיטואציה שנוצרה וכלשונה - "גם אם החוק למניעת הטרדה מינית לא חל בעניינה של התובעת, אין בכך כדי לגרוע מכך שהמעסיק נדרש לדאוג לסביבת עבודה ראויה ובטוחה עבור העובד..." (ר' סעיף 25 לסיכומי המדינה).

     

27. לכך יש להוסיף כי הגב' י"ר מטעם המדינה, אשר שימשה כממונה על הטרדות מיניות בבית החולים, העידה בתצהירה כי בשנת 2021 יצא חוזר מנכ"ל משרד הבריאות בנושא טיפול בתלונות בעקבות פגיעה או הטרדה מינית במהלך טיפול, בו נקבע בין היתר כי הטרדות מיניות של אנשי צוות ע"י מטופלים יטופלו בהתאם להנחיות ביה"ח בנושא אלימות נגד אנשי צוות, כאשר אין מניעה כי הליך הבירור יערך באמצעות הממונה על הטרדות מיניות (ר' סעיף 14 לתצהירה וכן הנוהל שצורף בנספח ג/2). כך ששעה שקבענו כי יש בידינו סמכות עניינית לדון בעניינה של התובעת לאור חובות תום הלב הכלליות החלות על המעסיק בהקשר זה (ר' סעיף 46 לכתב התביעה) נותר לדון בשאלה האם בפועל מילאה את חובותיה כמעסיקה לדאוג עבור התובעת לסביבה בטוחה כאמור והאם טיפלה במקרה כנדרש כאשר נודע לה קרות אירוע ההטרדה. בשאלה זו נדון כעת.

     

    לאחר שעיינו בטענות הצדדים ושמענו את העדויות שהובאו בפנינו הגענו לכלל מסקנה כי אף מבלי להחיל את החוק למניעת הטרדה מינית על הסיטואציה שבפנינו, המדינה לא עמדה באמת המידה הנדרשת ממנה כמעסיקה למנוע ולטפל באופן ראוי במקרה ההטרדה המינית שאירע לתובעת, וזאת מכוח חובת תום הלב החלה עליה ביחסי העבודה מול התובעת. ונפרט.

     

28. בכל הנוגע לאמצעי הבטיחות העומדים לרשות אנשי הצוות, העיד בתצהירו פרופ' א"ז, מנהל ביה"ח השיקומי, כי אירועי אלימות במחלקה הפסיכיאטרית הם שכיחים וכי ביה"ח עושה כל שביכולתו על מנת להגן על עובדיו. בכלל זאת, בכל עת נמצא איש צוות נוסף בכל מתחם וכל איש צוות הנכנס למחלקה אמור להצטייד בלחצן מצוקה. בנוסף, קיימות הנחיות בדבר שמירת מרחק ונוהל בדבר התמודדות עם גילויי אלימות של מטופלים (ר' סעיפים 11-12 לתצהיר פרופ' א"ז). בחקירתו הנגדית העיד פרופ' א"ז כי לא ניתן לצפות שבכל רגע נתון כל העובדים יהיו מוגנים מפני פליטות פה ע"י מטופלים או מגע פיזי שכן מדובר בציפייה לא ריאלית (ר' עמ' 41 לפרוטוקול הדיון מיום 18.9.2023, שורות 28-36). עוד העיד כי העובדים נדרשים להסתובב עם לחצן מצוקה בתוך המחלקה הסגורה אך אינו מכיר שכל העובדים עורכים על כך תרגולות (שם, עמ' 42 שורות 5-14). בנוסף העיד פרופ' א"ז כי מטופלים המגיעים לבית החולים, לרבות בסביבה פסיכיאטרית, מקבלים הוראות לגבי 'עשה ואל תעשה', כאשר לעתים ההסברים ניתנים גם לסביבתם התומכת אך לא ידע לומר האם כחלק מאותם נהלים עברו עמם גם על הנחיות של מניעת הטרדה מינית (שם, עמ' 42 שורות 21-36, עמ' 43 שורות 1-17).

     

29. גב' ז"ו, האחות האחראית במחלקה, העידה בתצהירה כי ככל הידוע לה, התובעת לא הפנתה את תשומת לבו של איש הצוות הנוסף שהיה בחצר ולא לחצה על לחצן המצוקה שהיה צמוד על דש חולצתה (ר' סעיף 12 לתצהיר גב' ז"ו). בחקירתה הנגדית שבה על הגרסה לפיה האמצעים בהם נוקט ביה"ח להגנה על העובדים הינם נוכחות של איש צוות נוסף בחצר ולחצן מצוקה (ר' עמ' 73 לפרוטוקול הדיון מיום 18.9.2023, שורות 21-32). כן העידה גב' ז"ו כי ביה"ח מעביר נהלים, סדנאות והדרכות כיצד להתמודד עם אירועי אלימות וכי היא מעבירה חלק מהדרכות אלה. עוד העידה כי לא קיימת הדרכה ייעודית ונפרדת על הטרדה מינית למעט ההדרכות על אלימות באופן כללי, אך מדברים על כך במסגרות וישיבות כאשר הממונה על מניעת הטרדה מינית אינה מצטרפת לישיבות אלה (ר' עמ' 68 לפרוטוקול הדיון מיום 18.9.2023, שורות 7-35; עמ' 69 שורות 1-8). בנוסף העידה גב' ו' כי כאשר מטופל חדש מגיע למחלקה מעבירים אותו הדרכות והוא חותם על מסמכים שאסור לו לצלם וכד' אבל אין התחייבות לא להטריד מינית (שם, עמ' 80 שורות 1-15).

     

30. אשר לתובעת, זו העידה בתצהירה כי אכן בשעת האירוע נכח בחצר איש צוות נוסף אשר עסק באותה עת בחלוקת סיגריות למטופלים (סעיף 26 לתצהירה) אך בחקירתה הנגדית העידה כי לא קראה לעזרתו מאחר שהייתה בשעת מצוקה ולא חשבה על כך ומאחר שהיה עסוק עם מטופלים אחרים (ר' עמ' 17 לפרוטוקול הדיון מיום 18.9.2023, שורות 7-27). עוד העידה התובעת כי נשאה עליה לחצן מצוקה אך לא לחצה עליו מאחר שלא הצליחה להגיע ללחצן וכן מאחר שהייתה בלחץ והבינה כי עליה להרחיק את המטופל המטריד ממנה. עוד העידה התובעת כי לא תורגלה ללחוץ על הלחצן (ר' עמ' 18 לפרוטוקול הדיון מיום 18.9.2023; עמ' 19 שורות 1-11).

     

    כך שמשילוב העדויות שהובאו בפנינו לא שוכנענו כי בית החולים עשה די בנושא מניעת הטרדות מיניות. כעולה מעדותה של גב' ו', לא נערכו הדרכות וסדנאות ייעודיות בנושא והדבר נתפס כחלק מהתחום של אלימות כללית ולא כנושא נפרד. בנוסף, מעדותו של פרופ' א"ז עלה כי אינו יודע האם בית החולים מיידע את המטופלים או בני משפחתם בכללים הנוגעים לכך. כמו כן, חוזר מנכ"ל משרד הבריאות בעניין טיפול בתלונות בעקבות פגיעה או הטרדה מינית במהלך טיפול יצא רק בשנת 2021, קרי שנה לאחר המקרה (ר' סעיף 14 לתצהיר הגב' י"ר מטעם המדינה). אשר לנוכחות של איש צוות נוסף בחצר וענידת לחצני מצוקה. מדובר באמצעים שיש לברך על קיומם, אך לא ניתן להתעלם מכך כי במקרה הקונקרטי של התובעת אלו לא סייעו לה בזמן אמת להתמודד עם ההטרדה, כאשר יש לתת את הדעת לעדותה אודות המצוקה והלחץ בהם הייתה שרויה תחת המתקפה מצד המטופל ולכך כי לא התקיימו תרגולות בעניין.

     

31. בכל הנוגע להשתלשלות העניינים לאחר האירוע, התובעת העידה בתצהירה אודות הפעולות אותן נקטה על מנת להביאן לידיעת כלל הגורמים אותם ראתה כרלוונטיים. כך, העידה כי מיד לאחר התרחשות האירוע מיהרה לתחנת האחיות וסיפרה את הדברים לבת שירות ששהתה שם באותה עת. בהמשך, לאחר ששבה לביתה נסערת, שלחה הודעה לאחראית המחלקה הגב' ו' והזינה דיווח בתיק המטופל (ר' סעיפים 29-41 לתצהיר התובעת). למחרת האירוע עדכנה התובעת את ד"ר י"ל – הממונה הישירה עליה ולבקשתה שוחחה עם הגב' א"ב, מנהלת XXXX בביה"ח (ר' סעיפים 51-53 לתצהיר התובעת). התובעת עדכנה אף את גב' י"א ממחלקת ניהול סיכונים, את הגב' ר' – הממונה על הטרדות מיניות והדברים הובאו אף לידיעתו של מנהל ביה"ח, פרופ' א"ז (ר' סעיפים 55-56 לתצהיר התובעת). לאחר ששבה לבית החולים מחופשת המחלה שנטלה, סיפרה על האירוע גם לד"ר ר"ע, מנהלת המחלקה (ר' סעיף 59 לתצהיר התובעת).

     

32. התובעת והגב' ו' צירפו לתצהיריהן את תכתובות הוואטסאפ ביניהן (נספח 3 לתצהיר התובעת ונספח ב/1 לתצהיר גב' ו'). מהתכתובת עולה כי התובעת מדווחת לגב' ו' אודות האירוע וזו עונה בתגובה "בקשתי מא' (הסגן שלה, מ.ק) להתארגן כמה אנשי הצוות עם רופאים ולהציב לו גבולות". התובעת בתגובה מתנצלת כי דיווחה על המקרה רק כ-3 שעות לאחר ההתרחשות וגב' ו' משיבה לה כי "שוחח עם המטופל בפורום של רופא, פסיכולוג וסיעוד. הוצא דוח אירוע לניהול סיכונים על הטרדה מינית של אשת צוות, המטופל יורחק בזמן שאת מעבירה קבוצות. אבל את צריכה להגיד לי או לא' שאת נכנסת לקבוצה". התובעת צירפה את דו"ח האירוע (נספח 4 לתצהירה, נספח ב/3 לתצהיר גב' ו') בו נכתב כדלקמן:

     

    "תאור האירוע ע"י המטפלים: בשעה 9:30 מטופל ***** ת.ז **** ניגש לגב' פלונית (התובעת, מ.ק) XXXX ונגע בישבן למרות הבקשה להתרחק. א"כ התחיל לדבר עם גב' פלונית בצורה בוטה, הציע הצעות מגונות ואמר דברים פוגעים בעל תוכן מיני.

    המלצה 1: א' ***: בקבוצות של פלונית ישהה בחדר נפרד, נעשתה שיחה רב מקצועית עם המטופל והוצבו גבולות ברורים".

     

33. התובעת העידה בחקירתה כי איש לא שוחח איתה או שאל אותה מה אירע, לרבות לפני כתיבת הדו"ח, כי הדו"ח לא שיקף נכונה את מה שעברה וכי גם בתיק המטופל לא מצאה דיווח על השיחה שהתקיימה עמו (ר' עמ' 19 לפרוטוקול הדיון מיום 18.9.2023, שורות 26-36, עמ' 20 שורות 1-11). בהמשך השיבה לשאלות בית הדין כי הרחקת המטופל אינה פתרון ישים וכי השיח עמה לא המשיך והיא המתינה כי מישהו יפנה אליה:

    "כב' הש' קליימן: והשיח הזה לא המשיך מבחינתך? מבחינתה?

    העדה, גב' פלונית: לא, הוא לא המשיך.

    כב' הש' קליימן: אני שואלת גם מבחינתך אם הוא לא המשיך?

    העדה, גב' פלונית: לא הוא לא המשיך. קיוויתי שימשיך, הוא לא המשיך. כתבו,

    כב' הש' קליימן: את ניסית אבל? מבחינתך את ניסית להמשיך את השיח הזה.

    העדה, גב' פלונית: מה זאת אומרת הם כתבו לי, כתבו לי מה שלומך, או הפסיכולוג נגיד כשהוא פונה אלי אז הוא כותב, ואני כותבת לו אני אהיה בימים שלישי ורביעי או משהו כזה, כאילו לא זוכרת אני אהיה בימים האלה ואלה, אומר ננסה, מעולה, אני הגעתי כמה ימים אחרי האירוע חזרה, שבוע חזרה כאילו למחלקה וישבתי בחדר שלי, וחיכיתי שמישהו יבוא, הודעתי לפסיכולוג שאני שם, הודעתי שאני מגיעה.

    כב' הש' קליימן: פסיכולוג המחלקה?

    העדה, גב' פלונית: כן. אמרתי לו,

    כב' הש' קליימן: איך קוראים לו?

    העדה, גב' פלונית: א'.

    ...

    כב' הש' קליימן: אז אמרת לא' שאת חוזרת.

    העדה, גב' פלונית: אמרתי גם לצוות שאני מגיעה כאילו שאני אגיע, ישבתי שם חיכיתי. אף אחד לא הגיע, אף אחד לא פנה, אף אחד לא בא לדבר איתי..."

     

    (ר' עמ' 21 לפרוטוקול הדיון מיום 18.9.2023, שורות 5-26)

     

34. גם בהמשך העידה התובעת כי מעבר לדו"ח האירוע לא הרגישה כי משהו טופל בעניינה, כי זמן קצר לאחר האירוע ביקשו ממנה להמשיך את עבודתה כרגיל וכי בחוויה שלה לאחר האירוע היא יזמה את הקשר וכי אין תיעוד כי מישהו דיבר עם המטופל על האירוע או הציב לו גבולות (ר' עמ' 24 לפרוטוקול הדיון, שורות 17-26; עמ' 25 שורות 23-35; עמ' 26 שורות 1-31; עמ' 27 שורות 3-14). עוד הבהירה התובעת כי מעולם לא זומנה לשיחה ב-4 עיניים בעניינה על אף שציפתה וקיוותה כי הדבר יקרה (שם, עמ' 27 שורות 15-35). בהמשך נשאלה התובעת מדוע שלחה הודעות המודות על הטיפול בה והשיבה כי מדובר בהודיה על ההתייחסות הנקודתית למקרה אך ברמה המערכתית לא היה כל טיפול (שם, עמ' 29).

     

    בהמשך לכך העידה התובעת:

     

    "הייתי רוצה כעובדת במחלקה להרגיש שמתייחסים לאירוע של הטרדה, כדי שאני אוכל, או כל עובדת אחרת אישה נגיד במקרה, לא רק אישה, כל עובד אחר ירגיש שהוא יכול להיכנס למחלקה בלי שסכנה שיגעו בו, וגם אם יגעו בו, אז אחר כך מעבר לה כמה ימים אחרי שישאלו מה שלומו שזה, זה, אלא יבואו ידברו איתו, יפנו אותו לטיפול פסיכולוגי לדוגמה אם הוא צריך, יפנו אותו לממונה לאחראית, אני עשיתי את זה לבד כי כעסתי והרגשתי פגועה, אני פניתי. אני הלכתי לטיפול פרטי כדי לעזור לי בתחושה הזאת של הידיים שלו עליי. אני עשיתי את זה. אף אחד לא הפנה אותי, וגם רציתי להרגיש שגם אם עבר שבוע או שבועיים, וגם אם קרתה קורונה בסוף מה שקרה לי קרה, ואולי מישהו בכל זאת יבוא רגע, ויישב, יסתכל עליי, ידבר רגע יגיד לי מה אפשר לעשות, לא רק הוא לא ייכנס לקבוצות, ומה קורה כשאני נכנסת למחלקה והוא שם, כי הוא שם ואני לא עושה קבוצה, אני הולכת לדבר עם מישהו, ומה קורה אחרי שהוא יוצא למחלקה פתוחה, ואני צריכה לראות אותו, וגם, אז בואו נחשוב על זה אפילו ביחס אבל שמישהו יישב רגע ויגיד לי, וגם, ולא לשאול כמה ימים אחרי מה שלומך אחרי זה איפה את...."

     

    (ר' עמ' 30 לפרוטוקול הדיון מיום 18.9.2023, שורות 6-21)

     

     

35. עוד העידה התובעת כי גם מנהל בית החולים והגב' י"ר לא שוחחו עמה וכי אף היא לא ניסתה לפנות אליהם מאחר שציפתה כי יפנו אליה, כמי שנפגעה. כן העידה כי ההצעה שהוצעה לה לעבור למחלקות אחרות נעשתה רק לאחר שהגישה את מכתב ההתפטרות (ר' עמ' 31 לפרוטוקול הדיון מיום 18.9.2023, שורות 4-36).

     

36. לבד מכך כי עדותה של התובעת הייתה אמינה, זו נתמכה גם בעדותם של העדים מטעם המדינה. פרופ' א"ז – מנהל בית החולים השיקומי, העיד בתצהירו כי נעשו ניסיונות רבים לסייע לתובעת במישור האישי, המקצועי ובמציאת תפקיד אחר (ר' סעיף 5 לתצהירו) אך התובעת היא שלא הייתה מעוניינת לקבל סיוע ותמיכה מהגורמים הרלוונטיים בבית החולים (ר' סעיף 16 לתצהירו).

     

37. בחקירתו העיד פרופ' א"ז אודות הפעולות הנעשות בבית החולים כאשר יש אירוע של הטרדה מינית:

     

    "... ומה אנחנו מנסים לעשות קודם כל זה לדעת על האירועים האלה מן הסתם ע"י האיש צוות שמן הסתם חווה חוויה לא נעימה. ב' כמובן ככל האפשר לצפות, זאת אומרת יש מטופלים שהצוות הפסיכיאטרי אמון על איזושהי מידה של אבחנה ופרדיקציה עד כמה הם מסוכנים יותר או פחות באופן מילולי או התנהגותי, ואם מתרחש כזה אירוע, אז הצוות בדרך כלל א' ידאג להיות עם אשת או איש הצוות שנפגע, להיות איתו ולנסות לסייע. 2, בוודאי ובוודאי לעשות את כל מה שכרוך בהגנה על איש הצוות ו/או על מטופלים אחרים, כי יש הטרדות גם כלפי מטופלים אחרים. אז מטבע הדברים איש צוות ייכנס לסביבה של מחלקה סגורה, אגב זה יכול לקרות גם במחלקה לא סגורה, כי אתה לא תמיד יודע על איזה דרגה התנהגותית, מילולית או אחרת יתדרדר המטופל. אני רק מזכיר, אני לא פסיכיאטר, אני רופא ילדים במקצועי ואני מנהל את בית החולים השיקומי המשולב שהוא משלב 3 אגפים, אחד מהם זה אגף לרפואת הנפש, רפואת הגיל השלישי ורפואת השיקום. ובחזרה לשאלתך, אנחנו בהחלט בוטחים ביכולת המקצועית של אנשי רפואת הנפש לנסות ולשער מי מהמטופלים יכול לחרוג בהתנהגותו, המצבים הם פסיכוטיים לא תמיד קל לעשות את זה, ואנחנו עושים כמיטב יכולתנו בהקשר הזה גם שאיש צוות ייכנס לסביבה בטוחה יותר עם לחצן מצוקה, וגם כמובן שלא יהיה לבד בתוך סביבה מסכנת בהיבטים האלה..."

     

    (ר' עמ' 34 לפרוטוקול הדיון מיום 18.9.2023, שורות 26-36; עמ' 35 שורות 1-7).

     

38. בהמשך העיד פרופ' א"ז כי הדברים יכולים להגיע אף עד כדי העברת המטופל לסביבה אחרת אך כשנשאל האם לאחר שנודע לו כי התובעת נפגעה ע"י אותו מטופל העבירו למחלקה אחרת השיב פרופ' א"ז –

     

    "לא, זה לא דבר, זה לא דבר מובן מאליו שאנחנו מעבירים מטופל למחלקה אחרת, זה יקרה במחלקה אחרת באותה מידה, וגם יכול לקרות בשער מנשה. מה שאנחנו עושים שקורים אירועים, קודם כל ייאמר ביושר, אירועים כאלה קורים ולא פעם בסביבה פסיכיאטרית, הם קורים גם מילולית וגם לדאבוני לא מילולית. האירוע הוסב לתשומת ליבי ע"י ד"ר י"ל בזמנו .אנחנו לדאבוני למודי ניסיון באירועים מהסוג הזה, ולכן כשאנחנו, שזה קורה אז קודם כל דואגים שהצוות יהיה קשוב לאשת הצוות שנפגעה. ו-2 במקרה הזה זה גם הובא לתשומת ליבי, לא כולם מובאים לתשומת לבי, אני מנהל בית חולים די גדול, ובפסיכיאטריה יש לא מעט אירועים, ולא רק בפסיכיאטריה. באירוע הזה ד"ר ל' עדכנה אותי, וכפי שאת יודעת גם בתצהיר וגם בנספח, אני גם ניסיתי ליצור קשר עם פלונית בזמן אמת..."

     

    (ר' עמ' 35 לפרוטוקול הדיון מיום 18.9.2023, שורות 10-28).

     

     

39. עוד העיד פרופ' א"ז כי ההחלטה לגבי העברה של מטופל למחלקה אחרת היא של מנהלי השטח כאשר במקרה זה ככל הנראה הוחלט שלא לעשות כן וכי הוא לא נכנס לשיקולים הטיפוליים במטופל. עוד העיד כי ישנה חשיבות באירוע לגישה אל איש הצוות שנפגע וכי לשיטתו כך נעשה גם במקרה זה (ר' עמ' 36 לפרוטוקול הדיון מיום 18.9.2023, שורות 24-36; עמ' 37 שורות 1-10 ושורות 18-28).

     

40. מעדותו של פרופ' א"ז עולה הרושם כי הוא אינו ממעיט בנושא ומייחס חשיבות רבה לטיפול בנושא של הטרדה מינית ואלימות כלפי אנשי הצוות הטיפולי ולקשר עמם אך בפועל עלתה תמונה שונה בכל הנוגע לטיפול במקרה שאירע לתובעת. כך, עיון בתכתובת הוואטסאפ בין פרופ' א"ז לתובעת מעלה כי מדובר בהתכתבות קצרה אשר התמצתה בהודעה אחת בלבד אותה שלח לתובעת למעלה משבוע לאחר האירוע, כדלקמן (ר' נספח א/1 לתצהיר פרופ' א"ז) -

     

    היי ****. שמח שחזרת לעבודה היום. וצר לי מאוד על האירוע המצער במחלקה ועל העיתוי הלא מוצלח שלו במקביל לחוויה אישית קשה שלך בחזית הפוריות. ימים מאתגרים. מציע שנשוחח בתחילת השבוע (לא אהיה פנוי בהמשך היום...) ונחשוב קונסטרוקטיבית איך ניתן לתמוך טוב יותר בצוות המתמודד בפסיכיאטריה עם רגעים קשים. יש לי רעיונות. בינתיים שולח חיזוק ומאחל בריאות וסופ"ש נעים. אמתי".

     

41. על כך משיבה התובעת לפרופ' א"ז "תודה. נשוחח בהמשך" ובכך מתמצה ההתכתבות בין השניים. בחקירתו העיד פרופ' א"ז כי לאחר מכן לא יצר קשר עם התובעת אך וידא כי המנהלות שלה נמצאות בקשר עמה, אולם כשנשאל מתי שוחח עמן השיב כי אינו זוכר מתי דיבר עם מי מהן ומתי. עוד העיד כי לא שוחח עם הגב' י"ר, הממונה על הטרדות מיניות והודה כי לא עקב באופן שוטף אחר ההתרחשויות באירוע, תוך שהזכיר כי באותה עת פרצה מגפת הקורונה (ר' עמ' 44 לפרוטוקול הדיון מיום 18.9.2023, שורות 11-36; עמ' 45 שורות 1-9). עוד העיד כי גם לאחר שהתובעת הגישה מכתב התפטרות לא היה מעורב והניח כי הדברים מצויים בטיפול של משאבי האנוש (שם, עמ' 45 שורות 10-19).

     

42. נוסף לאמור העיד פרופ' א"ז כי אינו יודע איזה צעדי הגנה היו צריכים לנקוט במקרה זה, כי אין מאבטח בכניסה למחלקה בכל עת וכי אינו זוכר האם בדקו את האירוע במצלמות בית החולים. כן שב על עדותו כי לא ביצע שום צעדים מול התובעת אך הצוות עדכן אותו במתרחש על המהלכים שננקטו. עוד העיד כי לא שוחח עם איש הצוות הנוסף ששהה בחצר בעת קרות האירוע ולא תחקר באופן אישי את האירוע (ר' עמ' 47 לפרוטוקול הדיון מיום 18.9.2023, שורות 19-36; עמ' 48 שורות 1-8; עמ' 50 שורות 2-12).

     

43. הפער בין התפיסה התיאורטית את חשיבות הטיפול במקרים של הטרדות מיניות לבין היעדר הטיפול בפועל במקרה של התובעת, שב גם בעדותם של יתר העדים מטעם המדינה. כך, בתצהירה של הגב' י"ר, ששימשה כאמור כממונה על הטרדות מיניות בביה"ח בתקופה הרלוונטית, העידה כי התובעת פנתה אליה בדוא"ל לדווח על האירוע חמישה ימים לאחר התרחשותו וכי בתגובה השיבה לה כי ברצונה לפגוש אותה בהקדם. בהמשך קיימה עם התובעת שיחה טלפונית בה הציעה לה לפנות למשטרה אך התובעת סירבה, נקבעה ביניהן פגישה ליום 15 במרץ אל התובעת לא הופיעה, לא הודיעה על כך מראש ולא ענתה לה לשיחות (ר' סעיפים 4-9 לתצהיר הגב' י"ר). עוד העידה כי מיד עם קרות האירוע החל טיפול מסור של כלל הממונים על התובעת אך כל ניסיון לסיוע נבלם על ידה והתחושה היא שהתובעת לא הייתה מעוניינת בניסיונות ליתן לה מענה ר' סעיפים 10-12 לתצהיר גב' י"ר).

     

44. בחקירתה הנגדית העידה גב' י"ר כי מעולם לא ראתה את התובעת מאחר שלא נפגשה עמה, כי הגב' ז"ו לא עדכנה אותה מיד לאחר שנודע לה על האירוע וכי הפעם הראשונה בה פגשה בתובעת היה בדיון המשפטי בהליך זה (ר' עמ' 54 לפרוטוקול הדיון מיום 18.9.2023, שורות 15-28; עמ' 55 שורות 12-31). עוד העידה כי תיאמה עם התובעת פגישה ל-15 במרץ אך התובעת לא הגיעה ולא ענתה לטלפונים. כשהוצג לה פירוט שיחות ממנו עולה כי התובעת שוחחה עמה באותו בוקר בטלפון במשך 35 שניות (ר' נספח 16 לתצהיר התובעת) העידה גב' י"ר כי אינה זוכרת זאת והמשיכה לטעון כי התובעת לא ענתה לה לטלפונים וכי מאד נפגעה מכך (ר' עמ' 56 לפרוטוקול הדיון מיום 18.9.2023, שורות 4-31; עמ' 57 שורות 25-30; עמ' 58 שורות 10-27).

     

    עוד העידה כי לא שלחה לתובעת מייל מאחר שהיא אינה 'טיפוס של מיילים' (שם, עמ' 58 שורות 29-31; עמ' 60 שורות 8-10). גב' י"ר המשיכה והעידה כי אינה מכחישה שחלק מתפקידה היה לטפל בסיטואציה אך ציפתה לקבל מענה וחשה כי מצד התובעת אין נכונות לקבל סיוע. עוד העידה כי לשיטתה המחויבות שלה כממונה על הטרדות מיניות אינה חלה על הטרדה בין מטופל לעובד (שם, עמ' 59 שורות 3-9; עמ' 60 שורות 11-21).

     

    בשל חשיבות הדברים, נביא כאן קטע מחקירתה של הגב' י"ר הממחיש בצורה הטובה ביותר לטעמנו את התפיסה בה אחזה ביחס לטיפול בתובעת:

     

    "עו"ד נקדימון: ואת כממונה על החוק למניעת הטרדה מינית, אינך סבורה שאת צריכה לטפל בדבר הזה? לשבת, להיפגש, לשמוע, אם היא מציפה בפנייך בעיית רוחב, את לא חושבת שצריך לטפל?

    העדה, גב' י"ר: תקשיבי, אין ספק שאני צריכה לטפל ולעזור לה. בכל הנושא של הרוחב של המחלקה וההתמודדות במחלקה, חשוב שהאנשים הצוות במחלקה הוא זה שיטפל.

    עו"ד נקדימון: גם אם זה הטרדות מיניות?

    העדה, גב' י"ר: סליחה?

    עו"ד נקדימון: הטרדות מיניות זה לא בתחום שלך?

    העדה, גב' י"ר: לא, זה התחום שלי. אבל אני לא יכולה לטפל אם אני לא נפגשת עם ושומעת, זה לא מספיק מה שכתוב. ממה שכתוב אני יכולה להבין כל מיני דברים, לא רק,

    עו"ד נקדימון: אז למה לא נפגשת איתה?

    העדה, גב' י"ר: הקטע של ההטרדה. למה? תשאלי אותה למה היא לא ענתה לי, למה היא לא באה. זה לא ברור? היא מדברת על הטרדה מינית, היא יודעת שצריך להיות בטיפול הממונה ובכל זאת היא לא מנסה אולי ליצור קשר שוב, ולראות שאני מתקשרת והיא לא עונה. סליחה. סליחה את צודקת,

    עו"ד נקדימון: האם את יודעת,

    העדה, גב' י"ר: שהיא צריכה טיפול, אין ויכוח על זה. אבל צריך גם שיתוף פעולה, אין לי זכות לטפל אם היא לא משתפת פעולה.

    כב' הש' קליימן: זה המינימום היה לשלוח לה מייל או מכתב אפילו, את לא טובה במיילים תשלחי מכתב.

    עו"ד נקדימון: וואטסאפ.

    כב' הש' קליימן: את מצפה ממי שלכאורה נפגע או נפגעת לפנות אליך, או שזה התפקיד שלך לפנות אליהם?

    העדה, גב' י"ר: לא, אני התפקיד שלי לפנות אבל אני מצפה לקבל מענה. את צודקת."

     

    (ר' עמ' 61 לפרוטוקול הדיון מיום 18.9.2023, שורות 5-30).

     

     

45. עוד העידה גב' י"ר כי לא פנתה לנציבות שירות המדינה כפי שנעשה במקרים של הטרדות בין עובדים מאחר שלא היו לה הוראות כיצד לטפל במקרה כזה, כי לא חשבה לכנס ישיבה רב תחומית על מנת לחשוב כיצד ניתן לתת מענה לעובדים במחלקה הפסיכיאטרית מפני הטרדות וכי לא ביקשה שיבדקו את המצלמות בחצר מאחר שאיש לא התכחש לקרות האירוע (ר' עמ' 63 לפרוטוקול הדיון מיום 18.9.2023, שורות 3-11; עמ' 64 שורות 7-9; עמ' 66 שורות 23-26).

     

46. ישנו כשל בכך כי המחזיקה בתפקיד מפתח כה חשוב למקרה זה, כממונה על מניעת הטרדות מיניות בבית החולים, לאחר שנודע לה על המקרה שאירע לתובעת לא נפגשה עמה מעולם ולא שוחחה עמה, לא עשתה מאמצים לבירור תלונתה ולמעשה ציפתה כי התובעת היא זו שתמשיך ותפנה אליה כאשר לא הובאה בפנינו כל ראיה למאמצים הרבים שעשתה גב' י"ר, לטענתה, להשיג את התובעת.

     

47. לבד מפרופ' א"ז וגב' י"ר העידה בהליך כאמור הגב' ז"ו, מי ששימשה במועדים הרלוונטיים כאחות האחראית במחלקה הפסיכיאטרית. בתצהירה העידה גב' ז"ו כי עם קבלת תלונתה של התובעת ביקשה מסגנה לטפל באירוע ולשוחח עם המטופל ובהתאם נערכה עמו שיחה רב מקצועית בנוכחות הסגן, רופא מטפל ופסיכולוג ראשי של המחלקה שבה הוצבו לו גבולות ברורים והתקבלה החלטה כי המטופל יורחק בעת העברת טיפולים ע"י התובעת. עוד הועבר דיווח לניהול סיכונים של בית החולים, התובעת עודכנה על השיח שהתקיים עם המטופל ועל הצעדים שהוחלט לנקוט בהם. כמו כן, נעשו מספר ניסיונות של פסיכולוג המחלקה להושיט לתובעת סיוע אך אלו לא נענו על ידה בחיוב והיא הועבדה לסיוע בלוגיסטיקה עד לכניסת התפטרותה לתוקף. במקביל, ד"ר ל' המשיכה לנהל קשר ושיח תומך עם התובעת בנושא (ר' סעיפים 26-27 לתצהירה של גב' ז"ו).

     

48. כיתר העדים מטעם המדינה, גם מחקירתה הנגדית של הגב' ז"ו עלתה תמונה שונה מזו שהצטיירה בתצהירה. כך, העידה גב' ז"ו כי לא דיווחה לממונה על הטרדות מיניות על האירוע שחוותה התובעת אלא יצרה קשר עם הסגן שלה וביקשה ממנו להתערב (ר' עמ' 69 לפרוטוקול הדיון מיום 18.9.2023, שורות 9-20). עוד העידה כי במקרים של הטרדות מיניות היא נדרשת לדווח לניהול סיכונים, להנהלת המחלקה ולהנהלת הסיעוד אך מעולם לא נדרשה לדווח לממונה על הטרדות מיניות ולא דיווחה גם לממונה על התובעת – ד"ר ל' (שם, עמ' 70 שורות 20-36; עמ' 71 שורות 1-4). עוד העידה כי הסגן שלה דיווח למחלקת ניהול סיכונים אך היא אינה יודעת מה עשו עם זה וכן דיווח למנהלת המחלקה ונערכה שיחה עם המטופל עליה קיבלה דיווח (שם, עמ' 71 שורות 16-34). לצד זאת, העידה כי סגנה לא שוחח עם התובעת והמידע שנרשם בדו"ח האירוע לא התבסס על דיווח של התובעת (שם, עמ' 72 שורות 11-22). כן העידה גב' ז"ו כי לא בדקה את המצלמות בחצר המחלקה מאחר שלא היה ספק בדיווח של התובעת וכי שוחחה פעם אחת עם איש הצוות ששהה בחצר בעת האירוע אך הוא לא זכר במה מדובר (שם, עמ' 72 שורה 36; עמ' 73 שורה 1-6; עמ' 82 שורות 8-12).

     

49. גב' ז"ו נשאלה בנוסף מדוע המטופל המטריד לא הועבר למחלקה אחרת והשיבה כי התובעת לא חזרה למחלקה ועל כן לא נדרשו לכך, אך בהמשך העידה כי לא ידעה כי הסיבה לאי חזרתה של התובעת היא המצאותו של המטופל במחלקה (שם, עמ' 74 שורות 1-19).

     

    לסיכום חקירתה השיבה גב' ז"ו לשאלות בית הדין מדוע לא דאגה לכך שתהיה פגישה מסודרת אחת לפחות עם התובעת על מנת לשמוע אותה אך תשובותיה תלו את הסיבה בתובעת עצמה ולא הניחו את הדעת לטעמנו:

     

    "העדה, גב' ז"ו: קודם כל אני לא התרשמתי שזה היה משהו, שאלתי את פלונית, יש את זה בהתכתבויות, אני לא התרשמתי שזה היה משהו ש, חוץ מזה שאני הבנתי שפסיכולוג ראשי היה מעורב באירוע אז אני ידעתי,

    כב' הש' קליימן: לא התרשמת שמה? שזה היה מה? לא הבנו.

    העדה, גב' ז"ו: בהתכתבות, פלונית, איפה זה, אני לא רוצה סתם להגיד אבל, קודם כל,

    כב' הש' קליימן: לא התרשמת שזה היה אירוע שהצדיק איזשהו,

    העדה, גב' ז"ו: לא,

    כב' הש' קליימן: איזו ישיבת קלוז'ר?

    העדה, גב' ז"ו: שלא הצדיק, זה לא מדויק זה לא שלא הצדיק, אבל עבר זמן מאז האירוע ובעצם פלונית כתבה לי שרק עכשיו הגיע לפלאפון,

    כב' הש' קליימן: או-קיי.

    העדה, גב' ז"ו: עכשיו זה היה בוואטסאפ וזה לא היה בשיחה, דיווחתי לה מה קרה, ואז היא רשמה לי תודה על טיפול בהתייחסות, ז"א הייתה עוד התכתבות בינינו שבעצם פלונית כותבת כמה משימות עלייך, שולחת לי לב, אני כתבתי שאני תמיד צריכה לשמור עליה, אבל בשום סיטואציה לא נתנה לי להבין שזה חירום, חריף או,

    כב' הש' קליימן: דווקא לאור ההתכתבות הזו ושבאמת ראינו ככה את הגישה שלך של לשמור, ואת גם באמת נשמע סופר מקצועית.

    עו"ד נקדימון: נכון.

    כב' הש' קליימן: אז לכן אנחנו שואלים, או-קיי היה, מבחינתה ברור שזה היה אירוע חריף, האמת שגם כשאנחנו קראנו את העובדות היבשות, היה פה צירוף מקרים של כמה דברים קיצוניים, קיצוניים. ואת חוזרת למחלקה והשאלה אם זה לא המינימום המתבקש של בוא פלונית נשב איתי, אולי האחראית למניעת הטרדות מיניות, אולי הפסיכולוג, אולי, זה חסר לנו. למה זה לא היה?

    העדה, גב' ז"ו: לא, זה כן היה, זה שוב בגלל שאני הייתי בחופשה, ואחר כך פלונית לא הייתה, הכל היה בהתכתבויות, אבל אני וידאתי שד"ר ל' בטיפול מטפלת בזה, ושהיא פונה לי"ר, אני לא השארתי את זה באוויר..."

     

    (ר' עמ' 76 לפרוטוקול הדיון מיום 18.9.2023, שורות 20-35; עמ' 77 שורות 1-11)

     

50. עוד העידה גב' ז"ו כי פסיכולוג המחלקה, א', מסר לה כי ניסה ליצור קשר עם התובעת מספר פעמים אך היא דחתה את ניסיונותיו (שם, עמ' 77 שורות 15-25). לבד מכך שמדובר בעדות מפי השמועה שלא ניתן להעניק לה משקל, המדינה לא זימנה לעדות את אותו א' ולא הביאה כל ראיה לניסיונותיו לכאורה ליצור קשר עם התובעת. למעלה מכך, אף אם אכן ניסה ליצור קשר עם התובעת וזו דחתה את ניסיונותיו, הדבר אינו פוטר את המדינה מלמלא את חובותיה כמעסיקה כלפי התובעת ולברר את המקרה שאירע לה.

     

51. אחרונה העידה בפנינו הממונה הישירה על התובעת, ד"ר י"ל. בתצהירה העידה ד"ר י"ל כי במועד אירוע ההטרדה שהתה בחופשת מחלה ועל כן הפנתה את התובעת לממונה על הטרדות מיניות וכן ביקשה ממנה לעדכן את ראש XXXX, גב' א"ב, על האירוע. עוד העידה כי ביקשה את רשותה של התובעת להעביר את המידע לפרופ' א"ז ולאחר שקיבלה את רשותה דיווחה למנהל והמשיכה לשוחח עם התובעת ולנסות לסייע לה ככל הניתן (ר' סעיפים 5-10 לתצהיר גב' י"ל). עוד העידה כי מיד עם קרות האירוע החל טיפול מסור שלה ושל הממונות על התובעת במקרה וכי התובעת אף הביעה את שביעות רצונה מכך (ר' סעיפים 17-20 לתצהיר גב' י"ל).

     

52. ד"ר י"ל צירפה לתצהירה את תכתובות הוואטסאפ מזמן אמת מול התובעת (נספח ד/2 לתצהירה). עיון בתכתובות מעלה כי זו אכן נהגה באמפטיה כלפי התובעת והביעה את דאגתה והערכתה כלפי התובעת. כך לדוגמה, כותבת ד"ר י"ל לתובעת ב-9 במרץ: "חושבת עלייך הרבה... ענין ההטרדה והתחושות הקשות כמובן מטרידות מאד וקשות. אני לא בטוחה אם את בכלל מבינה כמה אנחנו מעריכות אותך וכמה את חשובה לנו באופן אישי וכמובן גם באופן אירגוני...". בהמשך כותבת ד"ר י"ל לתובעת כי עדכנה את פרופ' א"ז וכי הוא התקשר אליה להבין מה שלום התובעת. עוד שואלת ד"ר י"ל את התובעת "מה היית מצפה שיעשו או האם את מכירה דרכים לעבוד על זה באופן מחלקתי" והתובעת משיבה "לא יודעת... וגם אני לא חושבת שאני היא זאת שצריכה לתת פתרונות". בתגובה עונה לה ד"ר י"ל "מה היית מצפה בשבילך" והתובעת משיבה – "מצפה להרגיש שיש מענה ושלמישהו פה אכפת".

     

53. בחקירתה הנגדית העידה ד"ר י"ל כי לא פנתה בעצמה לממונה על הטרדה מינית אלא אמרה לתובעת לפנות אליה וכי היא עצמה פנתה לאחות המחלקה ולמנהל ביה"ח (ר' עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 18.1.2024, שורות 32-39). עוד העידה כי לא פנתה לאנשי הביטחון ולא דאגה שידברו גם עם בני משפחתו של המטופל (שם, עמ' 3 שורות 1-13). בנוסף העידה כי לא יודעת שמתוקף תפקידה הייתה מחויבת להעביר לממונה כל ידיעה על הטרדה מינית וכי אם האירוע היה קורה כשהיא נמצאת הייתה מדווחת לממונה אך לא פנתה אליה מאחר שלא חשבה שהיא יכולה לעשות משהו באותו רגע (שם, עמ' 3 שורות 16-18; עמ' 4 שורות 1-27). ד"ר י"ל העידה עוד כי אינה זוכרת האם הפנתה את התובעת לממונה בעל פה או בהודעה וגם לא זוכרת מתי (שם, עמ' 5 שורות 18-28). פעם נוספת בשל חשיבות הדברים נביא חלק מעדותה של ד"ר י"ל הנוגע לטיפול מול הממונה על הטרדות מיניות:

     

    "עו"ד נקדימון: אבל, לגבי הממונה אין לך שום, את לא זוכרת מתי זה היה, את לא זוכרת מה אמרת לה, אבל, את כן זוכרת,

    (מדברים ביחד)

    העדה, ד"ר י"ל: (לא ברור) משהו, כן.

    עו"ד נקדימון: שהפנית אותה לממונה על החוק.

    העדה, ד"ר י"ל: משהו כזה, כן. לא, לא יודעת להגיד לך בדיוק איך היה, אבל, בוודאות אני יכולה להגיד על ז"ו ועל פרופסור א"ז, על י"ר פחות, כי גם לא הייתי בטוחה אם, אם היא הכתובת או, כאילו, לטפל בזה, כי יותר היה, באותו רגע היה לי חשוב לטפל בה.

    עו"ד נקדימון: ולא חשבת שהממונה היא כתובת רלוונטית לטפל בה.

    העדה, ד"ר י"ל: לא, לא שאני לא חושבת, לא, לא יודעת, לא יודעת להגיד לך, לא יודעת.

    עו"ד נקדימון: או-קיי. האם את יודעת מה היה עם זה? האם הממונה פתחה בהליך בירור? האם היא טיפלה בזה? אחרי שאת אומרת שהפנית אותה לממונה, האם הממונה פתחה בהליך בירור?

    העדה, ד"ר י"ל: אני לא יודעת..."

     

    (ר' עמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 18.1.2024, שורות 4-18)

     

     

    ובהמשך:

     

    "עו"ד נקדימון: ...היא יצרה איתך קשר מתישהו, הממונה, בעניין של פלונית?

    העדה, ד"ר י"ל: לא.

    עו"ד נקדימון: אז, כשאת כותבת בסעיף 15 לתצהיר שלך שאת המשכת לקיים שיח עם פלונית במקביל לטיפול של הגברת י"ר, שהיא הממונה שלנו, אז בעצם, סתם כתבת את זה, את לא יודעת באמת.

    העדה, ד"ר י"ל: לא, לא יודעת. אני אמרתי שזה במקביל שאמרתי לה לפנות לגברת י"ר, לא היה לי שום שיח. אני יודעת מה אני עשיתי, אני לא יודעת מה היא עשתה.

    עו"ד נקדימון: אז למה כתבת בתצהיר שלך "במקביל לטיפול של גברת י"ר, הממונה על הטרדות מיניות בבית החולים דאז, המשכתי לקיים עם התובעת קשר רציף ותומך", איזה טיפול?

    העדה, ד"ר י"ל: לא יודעת להגיד לך"

     

    (ר' עמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 18.1.2024, שורות 4-18)

     

     

54. כלומר בניגוד לאמור בתצהירה של ד"ר י"ל, לא עולה כי הטיפול במקרה של התובעת היה טיפול מעשי מעבר להתעניינות כללית ואנושית במצבה ותחושתה וכי אף ד"ר י"ל לא פעלה מול הממונה בעניין ולא ידעה להסביר מה נעשה בנושא.

     

55. בהמשך נשאלה ד"ר י"ל מדוע לא בדקה עם התובעת האם פנתה לממונה והעידה כי כנראה לא חשבה שהיא יכולה לעזור וכי לא היו לה כלים להתמודד באותה עת עם הסיטואציה הזאת מאחר שזו פעם ראשונה בכל שנותיה שנתקלה באירוע כזה (ר' עמ' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 18.1.2024, שורות 32-39; עמ' 12 שורות 1-17). בכל הנוגע לשיחה עם פרופ' א"ז, העידה ד"ר י"ל כי הסיבה ששאלה את התובעת בהתכתבות למה היא מצפה היא על מנת שתוכל למקד את השיחה עם פרופ' א"ז וכי התובעת לא השתתפה בשיחה מאחר שמדובר היה בתקופת הקורונה (שם, עמ' 13 שורות 8-28; עמ' 14 שורות 13-20). כן העידה כי אינה זוכרת מה היו פרטי השיחה עם פרופ' א"ז (שם, עמ' 15 שורות 15-30) ובהמשך שבה על עדותה כי לא פנתה כלל לממונה בכל נושא שהוא ובלשונה: "היא לא הייתה בכלל, לצערי, אולי אם הייתי יודעת שאני יכולה להיעזר בה, אבל, היא לא הייתה בכלל... ב-frame of reference שלי" (שם, עמ' 16 שורות 8-13).

     

56. לסיכום נקודה זו: מעדויות התובעת ומשילוב עדויות העדים מטעם המדינה עולה פער ניכר בין העדויות בתצהירי המדינה לפיהן נעשה טיפול בתובעת לבין חקירותיהם הנגדיות של עדים אלה, מהן עלה כי בפועל עניינה ככל הנראה 'נפל בין הכיסאות' ולא טופל כראוי, בין בשל היעדר כלים מתאימים ובין בשל משבר הקורונה שפרץ באותה תקופה. כך, עלה כי כלל הגורמים שהעידו בפני היו מודעים לאירוע המטריד שחוותה התובעת אך איש מהם לא נפגש או שוחח עמה על מנת לקדם את הטיפול בנושא ולא הובאו בפנינו ראיות מטעם המדינה למאמצים או לניסיונות שנעשו על מנת להיפגש עמה, כמו גם לצעדים שננקטו בנדון.

     

    מנהל בית החולים, פרופ' א"ז כלל לא שוחח עם התובעת, לא ברור האם ומתי הדברים הובאו לידיעת הגב' י"ר וכיצד הדברים טופלו על ידה, כאשר זו כלל לא שוחחה או נפגשה עם התובעת ואף הגב' ז"ו וד"ר י"ל העידו כי אינן יודעות מה נעשה בפועל על מנת לברר ולטפל במקרה, מעבר להתעניינות אנושית כללית במצבה והדברים עלו גם מקריאת ההתכתבויות בין התובעת לאותם גורמים. למעשה, הראיה היחידה ל"טיפול" באירוע היה דו"ח האירוע הלקוני שנכתב כשעתיים לאחר התרחשותו, שאף הוא, כפי שעלה, נכתב ללא מעורבות של התובעת, אשר טענה כי אינו משקף את הדברים כהווייתם, כאשר המטופל המטריד עצמו לא הוזז מהמחלקה ולא ברור מה נעשה על מנת להבטיח כי הדברים לא יישנו.

     

57. נוסף לכך. מטיעוני המדינה ובחלק מהעדויות מטעמה עלה כי זו תולה את חוסר הטיפול בהיעדר שיתוף פעולה מצד התובעת וכן עלה במרומז כי ייתכן והדברים קשורים לכך שהתובעת ביקשה ממילא לעזוב את העבודה בשל חוסר שביעות רצון כללית מבית החולים (ר' לדוגמה עדותה של ד"ר י"ל בעמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 18.1.2024, שורות 1-6). מעבר לכך שהתובעת הכחישה כי תכננה לעזוב את עבודתה לפני המקרה (ר' עמ' 6-7 לפרוטוקול הדיון מיום 18.9.2023 שורות 17-35; 1-10 בהתאמה) איננו מקבלות את ניסיונה של המדינה לקשור בין הדברים. יש לומר באופן ברור כי אף אם התובעת אכן לא הייתה מרוצה מעבודתה והיו לה ביקורות על התנהלות בית החולים – הדברים אינם מצדיקים ואינם מפחיתים מאחריות בית החולים לספק לה סביבת עבודה בטוחה ונקייה ובתוך כך למנוע ולטפל במקרים של הטרדות מיניות – דבר אשר שוכנענו כי לא נעשה כנדרש במקרה זה. הוא הדין בכל הנוגע לניסיון המדינה לתלות את היעדר הטיפול בתובעת בפרוץ משבר הקורונה. אמנם, אין לכחד כי האירוע אכן אירע סמוך מאד לפרוץ המשבר, אשר פגע עמוקות בחברה האנושית כולה ובמערכת הבריאות בפרט. לצד זאת, אף עניין זה אינו מצדיק את חוסר הטיפול בעניינה של התובעת כפי שעלה בבירור מהעדויות שנשמעו בפנינו בהליך זה.

     

58. בשים לב לאמור, שוכנענו כי בית החולים הפר את חובת תום הלב שלו כלפי התובעת לברר ולטפל באירוע ההטרדה אותו חוותה. בהתאם, יש לקבוע כי התובעת זכאית לפיצוי.

     

59. אשר לשיעור הפיצוי, אמנם קבענו כי לא ניתן להחיל את החוק למניעת הטרדה מינית במישרין על האירוע העומד בבסיס ההליך, אך אנו סבורות כי ניתן לקבוע כי יש לאמץ את הלך הרוח של החוק בכל הנוגע לסכומים הנפסקים מכוחו. בהתאם לחוק, הסכום המרבי אותו ניתן לפסוק בגין אירוע של הטרדה מינית הינו 120,000 ₪ (ר' סעיף 6(ב) לחוק).

     

60. בהתאם לאמור, מצאנו לפסוק לתובעת פיצוי בסך 75,000 ₪, אשר משקף לטעמנו את חומרת האירוע אותו חוותה ואת התמונה שהצטיירה בפנינו בכל הנוגע לאוזלת ידה של המדינה בטיפול בתובעת, אשר הגיעה לטעמנו לשיאה בכך שהממונה על מניעת הטרדות מיניות בבית החולים מעולם לא דיברה עם התובעת, לא נפגשה עמה ולא הייתה מעורבת בנושא, כאשר כלל הגורמים שהיו מודעים לעניין – החל ממנהל בית החולים ועד למנהלת המחלקה ולממונה הישירה על התובעת, לא עשו מאמצים על מנת לדאוג שעניינה של התובעת מטופל או כי קולה נשמע. נבהיר, כי מדובר בפיצוי המשקף הן את עוגמת הנפש והכאב והסבל אותם חוותה התובעת, כאשר אין מקום לפסוק פיצוי נפרד לשיטתנו בגין אפליה אסורה, שאף לא מצאנו כי מתקיימת במקרה זה.

     

61. עוד אין מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין הפסדי השתכרות. בסיכומיה טענה התובעת לראשונה כי מדובר בנזק ממוני הישיר שנגרם לה כתוצאה מפיטוריה, בסך השווה ל-6 משכורות (ר' סעיף 247 לסיכומי התובעת). מדובר בנזק ממוני הטעון הוכחה, כאשר טענותיה של התובעת במישור זה נטענו באופן לקוני וללא כל פירוט, לרבות הוכחה בפועל כי המקרה פגע בכושר השתכרותה ולכמה זמן.

     

    סוף דבר

62. התביעה מתקבלת, כאמור לעיל. הנתבעת (המדינה) תשלם לתובעת פיצוי בסך 75,000 ₪ וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. הסכום ישא ריבית שקלית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

     

63. נוסף לאמור, תישא המדינה בהוצאות התובעות בסך 15,000 ₪ אשר ישולמו אף הן תוך 30 ימים מהיום.

     

64. התיק נוהל בדלתיים סגורות בשל עילות התביעה שמקורן בחוק ובהמשך להחלטות שניתנו בתיק. ככל שלא תתקבל עמדה אחרת מטעם מי מהצדדים לאיסור פרסום פסק הדין עד ליום XXXXX יפורסם פסק הדין ללא פרטים מזהים כמקובל בתביעות שעילתן בחוק.

     

65. ערעור כדין לבית הדין הארצי לעבודה.

     

    מפורסם בנוסח זה ביום ‏כ"ה ניסן תשפ"ו (‏12 אפריל 2026), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם בהתאם להחלטה שניתנה במסגרת פסק הדין אשר לפרסום פסק הדין ללא פרטים מזהים ולהחלטה מיום 9.4.2026.

    

     

    נציגת ציבור (עובדים) גב' קריסטינה פוליצר מימון		מירב קליימן, שופטת אב"ד		נציגת ציבור (מעסיקים) גב' הילה דיין בירן