בע"מ 5252/23

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופטים ש' שוחט, ס"נ, ע' רביד ונ' שילה) אשר ניתן ביום 11.6.2023 בעמ"ש 44688-10-22, במסגרתו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה תל אביב-יפו (השופט ל' ברינגר) אשר ניתן ביום 22.8.2022 בת"ע 55080-02-22 ובת"ע 55086-02-22, ואשר בגדרו נדחתה התנגדות המבקשים למתן צו ירושה המזכה את המשיבה במחצית מהזכויות בעיזבון אביהם המנוח, שהיה נשוי למשיבה בעת פטירתו (להלן: המנוח).

2. דין הבקשה להידחות אף מבלי לקבל תשובה.

3. מדובר בבקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי" אשר באה בגדרה של תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

4. פסקי הדין קמא נטועים בעובדותיו הפרטיקולריות של המקרה ואינם מעוררים שום שאלה משפטית עקרונית אשר טרם הוכרעה בפסיקתנו, אשר חורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין, ואשר ראוי לה, לפי טיבה ומהותה, להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי". כמו כן, אני סבור כי מתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי איננו דרוש כדי למנוע עיוות דין.

5. הסכם הממון שנחתם בין המנוח למשיבה (להלן: הסכם הממון) קבע הפרדה רכושית מוחלטת בין בני הזוג בהתאם לעיקרון "מה ששלי יישאר שלי, ומה ששלך יישאר שלך", תוך שהוא מפרט את רכושו של המנוח מזה ואת רכושה של המשיבה מזה. כמו כן קבע הסכם הממון כי עיקרון זה יחול גם במקרה של סיום הנישואין "מכל סיבה שהיא" – קרי: במקרה של פקיעת הנישואין עקב גירושין או מותו של אחד מבני הזוג. פסקי הדין קמא קיימו עיקרון זה בקבעם כי עזבונו של המנוח – לו נישאה המשיבה 25 ימים בלבד לפני מותו – יכלול בתוכו את כל רכושו. לצד זאת, מאחר שהמנוח לא הותיר אחריו צוואה, נפסק כי המשיבה זכאית לחלקה בעיזבון בכושרה כאחד מיורשי המנוח מכוח הדין.

6. המבקשים טענו בפני הערכאות קמא כי עיקרון ההפרדה הרכושית – שכאמור נקבע בהסכם הממון כהוראה אשר חלה, בין היתר, אחרי מותו של המנוח – מהווה הוראה ירושתית אשר מדירה את המשיבה מכל הזכויות בעיזבון המנוח. כמו כן טענו המבקשים כי המנוח ממילא לא התכוון להוריש למשיבה אפילו חלק קטן מרכושו. על רקע זה, סבורים המבקשים כי מן הדין היה להשלים את החסר בהסכם הממון באופן שיכלול בתוכו, כתנאי מכללא, הוראה ירושתית בדבר הדרת המשיבה מעיזבונו של המנוח.

7. הערכאות קמא דחו טענות אלה בצדק רב. המשמעות שהמבקשים מייחסים לאמור בהסכם הממון בעניין ההפרדה הרכושית עומדת בסתירה להוראות סעיף 8(א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה או החוק), אשר קובע כדלקמן:

"הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים".

8. שאלת היחס בין הסכמי ממון לסעיף 8 לחוק הירושה הוכרעה בפסיקתנו זה מכבר. בית משפט זה קבע כי הוראה בהסכם ממון אשר קובעת את היקפם של נכסי העיזבון כשרה היא; בעוד שהוראות אשר נוגעות לאופן חלוקת העיזבון סותרות את סעיף 8 לחוק ודינן בטלות. הבחנה זו הוסברה היטב על ידי השופט נ' הנדל בבע"מ 7468/11: