פלוני נ' קצין התגמולים - משרד הבטחון - אגף השיקום

לפנינו ערעור המופנה כנגד החלטת המשיב מיום 17.10.2017 לדחות את תביעת המערער להכרה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים), ביחס למחלת הפסוריאזיס ממנה הוא סובל.

רקע עובדתי והשתלשלות העניינים

המערער, יליד 28.9.1985, התגייס לשירות חובה ביום 15.8.2004 ושובץ לתפקיד בחיל המודיעין. לאחר הכשרה שארכה מספר חודשים, הוצב המערער בבסיס בצפון הארץ. בשלב מסוים יצא המערער לקורס קצינים. בחודש ינואר 2006, או בסמוך לכך, סיים המערער את קורס הקצינים ושב לשרת באותו הבסיס, הפעם בתפקיד מפקד צוות. הוא שרת בתפקיד זה עד לחודש אוגוסט 2007, או סמוך לכך. עם סיום שירות החובה, נכנס המערער לשירות קבע ושירת, משך כשנה אחת, בבסיס במרכז הארץ. הוא השתחרר משירות קבע ביום 13.8.2008.

ביום 10.6.2007, עת ביקר המערער במרפאה צבאית, אובחנה אצלו מחלת הפסוריאזיס. לטענת המערער, הסימפטומים של מחלת הפסוריאזיס הופיעו אצלו לראשונה זמן קצר יחסית קודם לכן, בסביבות חודש מאי 2007. לשיטתו, יש לקשור בין התפרצותה של המחלה לבין הדחק הנפשי הממשי אותו חווה במהלך שירותו. בהקשר זה מכוון המערער בעיקר לתקופת מלחמת לבנון השנייה, שאירעה כידוע בחודשים יולי-אוגוסט 2006. לטענת המערער, במהלך המלחמה הוא נאלץ לבצע את עבודתו, יחד עם חייליו, מתוך מבנה בלתי ממוגן. כך, שעות ארוכות מדי יום וכאשר כל העת נשמעות אזעקות רבות בשל ירי קטיושות לעבר האזור. עוד הוסיף המערער כי המבנה בו עבד היה מרוחק מהבונקר שבבסיס, ועל כן בזמן האזעקות הוא והחיילים שעבדו עמו לא יכולים היו לרוץ לבונקר על מנת למצוא בו מחסה. כל שנותר להם היה להישאר במבנה הבלתי ממוגן ולהסתתר מתחת לשולחנות העבודה.

המשיב, מצדו, טוען כי האנמנזה המופיעה ברישומים רפואיים שונים מלמדת כי המערער מסר לכאורה לגורמי הרפואה, שהסימפטומים של מחלת הפסוריאזיס הופיעו אצלו זמן ממשי לפני מלחמת לבנון השנייה. משכך, הם אינם יכולים להיות קשורים בקשר סיבתי לדחק כזה או אחר שאותו חווה המערער במהלך המלחמה (ואשר אף אותו מכחיש המשיב, למצער חלקית). לעניין זה מפנה המשיב, בין היתר, לרישום (ידני) מיום 30.10.2007 ממרפאה בבית חולים תל השומר, שאליה הופנה המערער על ידי גורמי הצבא. ברישום ציין ד"ר פארס סלאמה, בין היתר, כי המערער "סובל מפסוריאזיס מזה כשלוש שנים [...]" (עמ' 10 בתיק הרפואי. ההדגשה שלנו. יצוין, כי זהו הרישום הראשון המתייחס למועד התפרצותה של המחלה אצל המערער, והוא "ממקם" את התפרצות המחלה בסביבות חודש אוקטובר 2004, הרבה לפני מלחמת לבנון השנייה, אך עדיין בזמן שירותו הצבאי של המערער). עוד מפנה המשיב למסמך רפואי מיום 17.2.2008, במסגרתו הופנה המערער לוועדה רפואית. בחלק האנמנזה של המסמך ציין ד"ר דורון גראוס כי למערער "פסוריאזיס מזה 3 שנים במפרקים ובברכיים" (עמ' 9 בתיק הרפואי. כן ראו רישום של ד"ר גראוס מיום 25.2.2008, בו נרשמו דברים דומים - עמ' 23 לתיק הרפואי). כמו כן, במסגרת מסמך רפואי מיום 3.6.2008, אשר ככל הנראה מתייחס לדיון של הוועדה הרפואית בעניינו של המערער, צוין בפרק אנמנזת רופא כי למערער "פסוריאזיס מזה כארבע שנים" (עמ' 18 לתיק הרפואי). ואילו ברישום הרפואי מיום 21.12.2015, שהינו רישום רפואי שבוצע שנים לא מעטות לאחר שחרורו של המערער משירות צבאי, ציין ד"ר לביא ירון בפרק הממצאים כך: "מגיל 20 סובל מפסוריאזיס" (עמ' 35 לתיק הרפואי. יצוין כי למערער מלאו 20 בשנת 2005).

נדגיש: אין מחלוקת על כך שכל הרישומים הרפואיים המתייחסים למחלת הפסוריאזיס או לסימפטומים שלה, הינם מהתקופה שמחודש יוני 2007 ואילך. המחלוקת בין הצדדים מוגבלת לשאלת נכונותה של האנמנזה המופיעה ברישומים רפואיים שונים מהתקופה שלאחר יוני 2007, היינו - האם האנמנזה המופיעה באותם רישומים אכן נמסרה על ידי המערער, או שמא מקורה בטעות.

יובהר כבר עתה, כי לטענת המערער האנמנזה המופיעה ברישומים הרפואיים והמתייחסת למועד הופעת הסימפטומים של מחלת הפסוריאזיס - שגויה, ונובעת מטעות סופר אשר נפלה ברישום הרפואי מהמרפאה בתל השומר, ו"נגררה" גם לרישומים רפואיים מאוחרים יותר.