פלוני ואח' נ' בית החולים נהריה

השופטת י' וילנר:

1. הערעור שלפנינו הוא על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' סוקול) אשר דחה את תביעת הרשלנות שהגישו המערערים כנגד המשיבים.

           המערער 1 (להלן: המערער) נולד ביום 17.1.2002, בבית חולים פוריה כשהוא סובל ממומים קשים בכליות ובמערכת השתן. במשך שנים טופל המערער בבתי החולים הגליל המערבי בנהריה (המשיב 1) ורמב"ם (המשיב 2) (להלן: בתי החולים), וכן עבר שני ניתוחים. בהמשך לכך, עבר המערער ניתוח שלישי בבית החולים הדסה עין כרם.

2. בתביעתם טענו המערערים כי הטיפול הרפואי שניתן למערער על-ידי הצוות הרפואי בשני בתי החולים (להלן: הצוות הרפואי) היה רשלני וכי כתוצאה מכך הוחמר מצבו הרפואי. המחלוקת העיקרית בין הצדדים התייחסה לבחירת אופן הטיפול הרפואי במערער. אין חולק שהמערער נולד עם מומים קשים, וכי כבר בלידתו נמצא שהכליות אינן מתפקדות כראוי, וכן נמצא כיס שתן מוארך. המערערים טענו בתביעתם, בהתבסס על חוות דעת רפואית מטעמם (ד"ר כץ), כי מצבו של המערער הצביע על חסימה בשופכנים, הפוגעת בניקוז השתן מהכליות וגורמת להחמרה במצבם של הכליות. במצב זה, סברו המערערים כי הדרך הנכונה לטפל במערער הייתה לנקז את השתן אל דופן הבטן כך שלא יזרום בשופכנים לכיס השתן - ניקוז שהיה מונע לטענתם החמרה במצב הכליות ומאפשר למערער לגדול ולהתפתח. עוד טענו המערערים כי עם הגיעו של המערער לגיל ההתבגרות ניתן היה לבצע ניתוח לשחזור כיס השתן. לטענתם, הימנעות הצוות הרפואי מדרך טיפולית זו הביאה להתדרדרות במצב הכליות, עד כי כיום לא ניתן עוד לבצע ניתוח לשחזור כיס השתן.

3. לעומתם, סברו המשיבים, בהתבסס על חוות דעת רפואית מטעמם (ד"ר בן חיים), כי הדרך הטיפולית שבה נקט הצוות הרפואי הייתה נכונה, גם אם בסופו של דבר לא צלחה. לטענתם, הצוות הרפואי ניסה להתגבר על השופכנים המורחבים ולתקנם כך שיאפשרו את זרימת השתן מהכליות לכיס השתן. נטען כי לו פעולות אלה היו מצליחות המערער לא היה נזקק לניקוז השתן מחלל הבטן בגיל כה צעיר. אומנם הניתוחים שבוצעו לא צלחו בשל סיבוכים, ועל כן בסופו של דבר בוצע הניתוח השלישי בבית החולים הדסה, ואולם לטענת המשיבים, הניסיונות שנעשו על ידם לשחרור החסימה בשופכנים לא הרעו את מצבו של המערער. מצב המערער, ולרבות אי ספיקת הכליות ממנה הוא סובל, כך נטען, הוא תוצאה של המומים המולדים. לפיכך, בכל דרך טיפול שבה היו בוחרים הייתה מתרחשת בסופו של דבר אי ספיקת כליות שמחייבת דיאליזה, ובעתיד השתלת כליה.

4. בית המשפט המחוזי דחה כאמור את התביעה תוך שהתבסס בין היתר על עמדתו של המומחה מטעם המשיבים, וקבע כי לא הובאו ראיות על-מנת לבסס את טענת המערערים כי היה על הצוות הרפואי לבחור בהליך טיפולי שונה. נקבע כי לא היה מקום להניח לפני הניתוח הראשון שכיס השתן לא תקין. בית המשפט היה ער לכך כי לאחר הלידה נמצאו סימנים מחשידים, ואולם בבדיקות מאוחרות יותר לא היתה עדות לכך. בנסיבות אלה, נקבע כי לא נפל פגם בהחלטת הצוות הרפואי לבצע את הניתוח הראשון. גם לגבי הניתוח השני נקבע כי ההחלטה לבצעו הייתה סבירה בנסיבות העניין, ולא הייתה סיבה להימנע מביצועו. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי ההחלטה לבצע את שני הניתוחים לפתיחת החסימה לא הייתה רשלנית. בית המשפט הטעים כי אי הצלחת הניתוחים אינו מצביע על כך שההחלטה לבצעם הייתה מוטעית.

           בית המשפט המחוזי בחן אף את השאלה האם נפלו פגמים בטיפול עצמו שניתן למערער ולרבות אופן המעקב אחר מצבו, זאת להבדיל מעצם ההחלטה על אופן הטיפול. נקבע כי אומנם נדמה שהמעקב הרפואי כלל מספר ליקויים, אולם אלה אינם מלמדים על התרשלות, לא כל שכן, הם אינם מלמדים כי בעטיים נגרם למערער נזק. נקבע כי המחדלים והליקויים במעקב אחר המערער, לא החמירו באופן ממשי את מצבו.

5. על פסק דין זה הוגש הערעור שלפנינו, במסגרתו טוענים המערערים כי היה על בית המשפט לקבוע על בסיס התשתית הראייתית שהונחה לפניו כי המשיבים התרשלו הן בבחירת אופן הטיפול במערער והן בטיפול עצמו. עוד נטען כי התרשלות זו הביאה להחמרה משמעותית במצבו הרפואי של המערער.