פלאפון תקשורת בע"מ נ' מ.נ. שיווק בשרי איכות בע"מ

החלטה

העניין שבפני, התנגדות הנתבעת לתובענה אשר הוגשה כתובענה לסכום קצוב בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה בתיק 02-36560-11-0.

על פי המתואר בתובענה, התובעת טוענת כי הנתבעת חבה כלפיה בתשלום סך 40,150 ₪, מתוכם 18,612 ₪ בגין חיובים שוטפים, 20,489 ₪ בגין רכישת ציוד סלולארי ואחר, והוצאות גביה בשיעור 856 ₪.

הנתבע הגישה התנגדות לתובענה, וטענה כי התובעת הפרה התחייבויותיה כלפי הנתבעת, שכן לדברי המצהיר מטעם הנתבעת, הובטח לו על ידי נציגיה של התובעת כי במידה ותועבר פעילות הנתבעת לחברת "פלאפון" מחברה מתחרה, הרי שהתשלום החודשי לא יעלה על הסך של 3,000 ₪ (לא כולל מע"מ), בעוד שבפועל החיוב היה ניכר וגבוה בהרבה. טענה זאת של הנתבעת נתמכה במסמך "סיכום עסקה" ובתחשיב אשר נערך על ידי הנתבעת, המעיד על גבייה ביתר, בהיקף של 35,519 ₪. עוד טענה הנתבעת, כי התובעת פעלה לניתוק 10 קווי טלפון ללא התראה ותוך הסבת נזקים לנתבעת, והכחישה באופן כללי החבות בתשלום עבור ציוד שנרכש.

אתייחס לטענות הנתבעת, מן הקל אל הכבד.

בכל הנוגע לשאלת הכחשת החבות הנוגעת ליתרת חוב בהקשר של הציוד אשר נרכש, דינה של הטענה להידחות. הנתבעת רכשה מכשירים סלולריים והתחייבה בתשלומים בהקשר להם, הפסיקה את חיובי הוראת הקבע, ולא השיבה את אותם מכשירים. ברי כי אין להכחשה הכללית והסתמית אשר הועלתה על ידה, כדי להקים הגנה כלשהי בפני חבות זאת.

בכל הנוגע לשאלת עיתוי הניתוק והנזקים אשר הנתבעת טוענת כי נגרמו לה מעצם התנהגות התובעת, לאור עדותו של המצהיר מטעם הנתבעת, לא ראיתי פגם כנטען.

העיד מר הד זמיר (עמ' 2 לפרוטוקול שורות 22 ואילך: "חגבי הביטול של הוראת הקבע, לאחר חודשים רבים שנתקלתי באוזניים ערלות לבקשות שלי להסדיר את החשבון ולהבין למה כל חודש אני מחויב בסכומים הרבה מעל מה שהייתי צריך לשלם...בשלב מסוים החלטתי שאם חסב' פלאפון לא עומדת בהתחייבויות שלה כלפיי וזה לספק את השירותים כפי שהוסכמו במשא ומתן אז אני לא חושב שהם צריכים להחזיק אותי כבן ערובה ולכן החלטתי לשלוח הוראה לבנק לבטל באופן חד פעמי את הוראת הקבע".

המשיך המצהיר והעיד בהמשך דבריו, כי שהמשך הדרך לא נגבו כספים משך שלושה חודשים רצופים במסגרת אותה הוראת קבע, וסבורני כי אין לנתבעת להלין על ניתוק הקווים, כאשר אין ספק ואין מחלוקת שהחוזה שבין הצדדים אינו מקוים, תהא העילה לקיומו אשר תהא. לנתבעת אין ולא יכולה להיות ציפייה לגיטימית כי קווי הטלפון בהם עושה היא שימוש, ימשיכו להיות פעילים כאשר מספר חודשים רצופים לא מבוצע כל תשלום שהוא, ואיני סבור כי עיתוי הניתוק מקים עילה לקיזוז או פיצוי כלשהוא.

בכל הנוגע לשאלת קיזוז חיובים אשר לטענת הנתבעת נגבו ביתר ובניגוד להסכמה הראשונית שבין הצדדים, סבורני כי טענה זאת מצדיקה קבלת ההתנגדות בשיעור הסכום אשר נקוב בתחשיב אשר צורף כנספח "ג" להתנגדות, ואבהיר טעמי:

לנתבעת, כלקוחה של התובעת, הייתה ציפייה לגיטימית אשר ניזונה מאותו מסמך אשר נערך על ידי נציגי התובעת. אותו מסמך יצר מסגרת ראשונית של ההתקשרות; מכאן נוצרים מספר סימני שאלה: טענת התובעת הינה כי הנתבעת חרגה מהשימוש הצפוי במכשירי הטלפון, באופן ניכר, ובהתאם נשלחו החיובים, שהיו עודפים. אציין, כי על פי התחשיב אשר צורף, החיוב החודשי היה לעתים פי שתיים ופי שלוש מהסכום הנקוב בסיכום העסקה, וספק רב אם ניתן לראות ב"סיכום העסקה" כמקוים, ומתעורר ספק – או שסיכום העסקה ניתן שלא בהתאם לנתוני השימוש שהיו אצל הנתבעת (ואז ישנו חשש להטעיה באותו סיכום עסקה), או שסיכום העסקה לא קויים הלכה למעשה.

התובעת לא הציגה את ניתוח מלוא החשבוניות, בוודאי שלא בחלוקה לפי מספרי הטלפון כנקוב בסיכום העסקה, ולא ניתן לומר כי באופן ברור ושאינו משתמע לשני פנים, אין לנתבעת כל הגנה בהקשר זה. סימן השאלה אשר הוצב מצדיק בחינת החשבוניות ובדיקתן מול סיכום העסקה, ואין לגישתי די במסמכים אשר צורפו.

טוענת התובעת כי אין לקבל את טענת הקיזוז מול חשבונות אשר בפועל לא נפרעו, ואולם התובעת שוגה בהקשר זה. ככל שאותם חשבונות מכילים חיוב מופרז (לגישת הנתבעת), הרי שטענת הקיזוז עומדת או אמורה לעמוד גם מול החיוב המופרז הנדרש ממנה, שכן מדובר ברכיב של התובענה, אם כי את הסכום המוסכם (שאינו חורג מסיכום העסקה) בכל חשבונית לא הייתה הצדקה לכלול בסכום המקוזז.

לאור האמור, סבורני כי בנסיבות העניין, מוצדק לקבל את ההתנגדות לתובענה, ואולם לגישתי מוצדק להתנות את קבלת ההתנגדות, בהפקדת ערובה כספית, וזאת בשיעור עלות הציוד הנכלל בתובענה.

אין הצדקה, באופן עקרוני, לטענת הנתבעת המכחישה הכחשה גורפת לציוד אשר נרכש (טלפונים, מחשבים ניידים, מודם) אשר מצויים ונותרו בחזקתה, מבלי ששולמה מלוא תמורתם. עלותם של הללו הינה כ- 20,000 ₪, ואין הצדקה שהתובעת תיאלץ לפעול לגבייתם, לאחר מעשה, ככל שיינתן פסק דין לטובתה.

תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984, מסמיכה את רשם ביהמ"ש להתנות את מתן הרשות להתגונן (ובעניין הנדון כאן – קבלת ההתנגדות שכן התובענה כמו כתביעה בסדר דין מקוצר) בתנאים.

יחד עם זאת, פסיקת בתי המשפט סייגה סמכות זאת, ונקבע כי יש להשתמש בסמכות זאת בשיקול דעת, כאשר סיכויי ההגנה הינם דחוקים עד מאוד, ותצהיר ההגנה "כמעט" שאינו מגלה הגנה (ראה לענין זה, א' גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מה' 10, עמ' 413, ע"א 219/65 דגני וקורנפלד נ' דגני, פ"ד יט (4) 149 וכן ע"א 680/89 בן אבו שיווק והפצה נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה (3) 757). ייאמר כי ניתן להגמיש את התנאים ולגוונם בצורות השונות של ערובות וערבויות, ההולמות את נסיבות הענין (ע"א (ת"א) 458/80 מיטווך ובניו נ' בראל, פ"מ תשמ"א (1) 476).

לאחר בחינת הנתונים כמפורט בכתבי הטענות, אני קובע כי לנתבעת תינתן רשות להתגונן בפני התובענה כפוף להפקדת סך 20,000 ₪ בתיק בית המשפט, במזומן או בערבות בנקאית צמודת מדד ללא הגבלה בזמן.

הערובה כאמור תופקד עד ליום 4.10.2013, בהיעדר הפקדה ההתנגדות תידחה.

ת.פ. ליום 5.10.2013.