פיצויי פיטורים למלצר שפוטר מעבדתו בעסק משפחתי

בפני בית הדין תביעת התובע, שהועסק כמלצר במסעדת "חן" (להלן: המסעדה) ע"י הנתבעים 1 ו-2 מר אברהם ויוסף זבולוני, לפיצויי פיטורים, גמול שעות נוספות, דמי הבראה, דמי פדיון חופשה שנתית ונסיעות. הנתבעים כפרו במחוייבותם לסכומי התביעה ואף טענו כי שלמו לתובע לאחר מחלתו, לפרקים, סכומים לפנים משורת הדין, באמצעות אימו.

1.       1.       העובדות

א.      א.      המסעדה הינה עסק משפחתי שנוהל על ידי הנתבע 2, מפעיל המסעדה.  הנתבע 1 הינו בנו של נתבע 2, עזר לאביו בהפעלת המסעדה.

ב.      ב.      התובע, רווק שחי עם אימו, עבד במסעדה מ-1968 ועד שקיבל ארוע מוחי, בספטמבר 2000 (סה"כ 31 שנים ו-10 חודשים). הארוע המוחי פגע בו באופן שלא יכול היה לעבוד יותר. אין מחלוקת כי עם תום תקופת עבודתו זכאי התובע לפיצויי פיטורים.

ג.        ג.        התובע עבד משעה 8:30 ועד שעה 18:00 באופן קבוע מדי יום סה"כ 9.5 שעות ביום, כמלצר במסעדה, ונתן שירות לכל לקוחות המסעדה (עדותו עמ' 2, 3, 4; עדות הנתבע עמ' 11, 12). בגין השעות הנוספות לא קיבל התובע מעולם תשלום.

ד.     ד.     שכרו של התובע עמד על 4,000 ש"ח נטו, שקיבל מדי חודש. סכום זה הורכב מסכום של 1,400 ש"ח ששולם ע"י הנתבעים במזומן או בהמחאה, וסכום נוסף של 2,600 ש"ח שקיבל התובע באמצעות תשר (טיפים) שניתן לו ע"י באי המסעדה ולקוחותיה.

      טיפים אלו היו בשליטתו המסוימת של נתבע 1, אשר ריכז את הטיפים ונתן לתובע בסוף היום (עמ' 3 לפרו' באמצע ובסוף).

      לתובע מעולם לא הונפקו תלושי שכר.

ה.     ה.     שכר המינימום בסיום עבודת התובע היה 3,000 ש"ח.

ו.       ו.       התובע אכל במסעדה.

ז.      ז.      התובע לא קיבל כל שנות עבודתו דמי הבראה.

ח.     ח.     התובע לא יצא לחופשה פרט ליום כיפור וחג הפסח.

ט.     ט.     לאחר שחלה התובע, שילמו הנתבעים לתובע, באמצעות אימו, סכומי כסף שונים - על גובהם ומהותם חלקו הצדדים.

הכרעת הדין

יחסי עובד מעביד

2.                 2.                 אין חולק כי נתבע 2, בעליה של המסעדה, הינו המעסיק הפורמאלי של התובע. המחלוקת הינה בשאלת התקיימותם של יחסי עובד מעביד בין התובע לנתבע 1, בנו של נתבע 2. לטענת הנתבעים לא נתקיימו יחסי עובד מעביד בין התובע לנתבע 1.

3.                 3.                 פסה"ד המנחה בשאלת התקיימותם של יחסי עובד מעביד הינו דב"ע נב/142-3 חסן עליאה   אלהרינת נ' כפר רות ואח', פד"ע כד 535, שם נקבע בסעיפים 15-16, כדלקמן :

"בדרך הטבע תהא הנחת המוצא כי העובד והמשתמש בעבודתו הם הצדדים האמיתיים הניצבים משני עברי המתרס של חוזה העבודה, ועל המבקש להפריך הנחה זו ולטעון כי הצד השלישי הינו המעביד הנכון, להוכיח את טענתו, הוא יוכיחה אם ישכיל להראות כי בשני מישורים קיימת התקשרות משפטית (במפורש או מכללא) למתן עבודה בתמורה: ובין הצד השלישי לעובד ובין הצד השלישי למשתמש בעבודה".

כן נקבע, כי המבחנים העיקריים לזיהוי המעסיק שעוצבו בפסיקה הם: כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם וכיצד הגדירו אותם; בידי מי הכוח לפטר את העובד ובפני מי עליו להתפטר; מי קיבל את העובד לעבודה, מי משבצו במקום העבודה ומי מעבירו מתפקיד לתפקיד? מי קובע את מכלול תנאי עבודתו של העובד, לרבות את גובה שכרו ואת הנלווים לשכרו? מי חייב לשאת בתשלום שכרו של העובד? מי נותן חופשות לעובד וממי עליו לקבל אישור לחופשותיו? כיצד דווחו היחסים למס הכנסה ולרשויות אחרות? מכלול הקשרים והזיקות בין הצדדים הרלבנטיים להסדר ההעסקה, כגון - מקום ביצוע העבודה, מי מפקח על העסקת העובד, למי מדווח העובד על עבודתו, ולמרותו של מי הוא סר; למי הבעלות על הציוד, החומרים, או הכלים המשמשים את העובד בעבודתו; רציפות, זמניות ומשך קשר העבודה.