פגיעה בפרטיות צדדים וצד ג' לשם בירור האמת והכרעת הדין – איסור, רשות או חובה – כללים, סייגים ויישום

א.   בקשות והחלטות בית דין קמא, הערעור והתגובה

לפנינו ערעור על החלטות בית הדין האזורי מהתאריכים כ"ב באייר תשע"ח (7.5.18) וג' בסיוון תשע"ח (17.5.18) שבהן דחה בית הדין את בקשת המערער להוציא צו לגילוי מידע כנגד הנטען [אלמוני] מאחר שמדובר בצד ג'.

הצווים המבוקשים הם שניים:

האחד, למשרד הפנים על מועדי יציאותיו וכניסותיו לארץ של אותו צד ג' וכן לחברות התעופה והכול בנוגע לתאריכים ד' באב תשע"ז (27.7.17) וו' באב תשע"ז (29.7.17);

והשני, ל'חדרי אירוח דיסקרטיים' (ששמם מצוי בכתב הערעור ובבקשות המערער) – בשאלה אם הנטען שהה בהם בתאריך ט' באייר תשע"ז (5.5.17).

בהחלטת בית הדין מיום כ"ב באייר תשע"ח (7.5.18) נקבע: "בקשת התובע למתן צווים לעדים נדחית – במבט רחב דומה שדי בדברי העדים." בהבהרתו מיום ג' בסיוון תשע"ח (17.5.18) הבהיר בית הדין: "בית הדין מבהיר כי בהחלטתנו מתאריך כ"ב באייר תשע"ח (7.5.18) לא ניתנו כל הוראות למתן צווים הנוגעים לצד ג'."

הערעור הוגש לבית הדין הגדול ביום ט' בסיוון תשע"ח (23.5.18).

עילת הערעור המרכזית היא שדחיית הבקשה מונעת מהמערער להוכיח את טענותיו, וכפי האמור בפרוטוקול הדיון, וממילא עשיית הצדק תיפגע. בכתב הערעור כותב המערער שהערעור הוא 'בזכות' מכיוון שלעניין נושא זה של הוצאת צווים ההחלטות הן סופיות.

תגובת המשיבה היא שמאחר שמדובר בצד ג' שאינו צד לדיון, אי אפשר לחייבו לחשוף את חייו הפרטיים ואף לא להשתמש בסמכותו של בית הדין להורות לגופים שונים להמציא מידע על אודותיו. זאת בהתבסס על חוק הגנת הפרטיות המגן על פרטיותו של כל אדם, וכל שכן על צד ג'.

ב.   מבחני ערעור 'בזכות' ותנאי בקשת רשות ערעור – הכללים, חריגיהם וטעמיהם

בתחילת הדיון העלה בא כוח המשיבה את טענתה למחיקת הערעור – טענה שהועלתה בבקשות המשיבה מיום כ"ו בתמוז תשע"ח (9.7.18) ומיום ג' באב תשע"ח (15.7.18).

לדבריו ההחלטות המעורערות אינן החלטות שמסיימות את הטיפול בתביעה, לפיכך היה על המערער להגיש בר"ע ולקבל רשות בית הדין להגיש ערעור. המועד להגשת בר"ע על פי התקנות הוא עד עשרה ימים ממועד ההחלטה, והערעור על החלטה זו נעשה במועד מאוחר. מלבד זאת יש לשכנע ולהבהיר לבית הדין מדוע לא תידחה הגשת הערעור עד אחר מתן פסק הדין כולו.

לדבריו לשון התקנה ברורה: לצורך הארכת מועד יש להגיש בקשה ולהראות טעם מיוחד, דבר זה לא נעשה ודי בכך כדי לדחות את הערעור. ההבחנה בין החלטה לפסק דין היא אם הסתיימו ההליכים. כאן העניינים המשפטיים טרם הסתיימו.

המערער חזר על דבריו שלעניין נושא זה של הוצאת צווים ההחלטה היא סופית.

אין ספק שטענותיה של המשיבה צודקות שהרי זו לשון התקנות:

קלב.     (1)     כל פסק דין וכל החלטה של בית דין אזורי הגומרת את הדיון באופן שלא יינתן עוד פסק דין, ניתנים לערעור לבית דין הגדול.

(2)     על פסק דין זמני או החלטת ביניים אין ערעור, אלא לאחר קבלת רשות לערער מבית דין הגדול.

(3)     בית דין הגדול רשאי, בנסיבות מיוחדות, להרשות ערעור גם מסיבות שאינן מנויות כאן.