1.עתירה זאת מכוונת נגד החלטת ועדת ההשגה לזרים במשרד הפנים מיום 8.6.14, בה נדחתה השגה שהגישו העותרים על החלטת הוועדה הבינמשרדית המייעצת למתן מעמד מטעמים הומניטריים מיום 19.3.13. הוועדה הבינמשרדית קבעה כי בקשת העותרים לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטריים אינה עומדת בתנאי האמור בסעיף 1(ה) להחלטת הממשלה מס' 2183 מיום 1.8.10, הקובעת הסדר לשעה למתן מעמד לילדי שוהים שלא כחוק, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל. תנאי זה דורש כי "הוריו של הילד נכנסו לישראל באשרה ורישיון מסוג ב/1 (עובד זר), ב/2 (תייר) או ב/4 (מתנדב) לפי חוק הכניסה לישראל, שהוטבע בדרכון חוץ של מדינה שמדינת ישראל מקיימת איתה יחסים דיפלומטיים, טרם מועד לידתו של הילד בישראל או כניסתו של הילד לישראל". על פי קביעת הוועדה הבינמשרדית, עותר 1 (בעלה של עותרת 2 ואביהם של עותרים 4-3) לא הוכיח באופן מספק את טענתו בדבר חזרתו לישראל כדין בחודש יוני 1990 (בהחלטה נכתב בטעות 1992) לאחר שעזב את הארץ בחודש דצמבר 1988. ועדת ההשגה קבעה כי החלטת הוועדה הבינמשרדית מצויה בתוך מתחם הסבירות כך שאין מקום להחלפת שיקול דעתה בשיקול דעת ועדת ההשגה.
2.עותר 1 (להלן – העותר) ועותרת 2 (להלן – העותרת) הם אזרחי הפיליפינים שנכנסו בשעתו כדין לישראל: העותר נכנס ביום 14.4.87 באשרת תייר מסוג ב/2 לשלושה חודשים, והעותרת נכנסה ביום 30.12.87 ברישיון עבודה מסוג ב/1 לענף הסיעוד. טרם הגעתם לישראל נולד בפיליפינים ביום 8.1.86 בנם, עותר 3. עותר 3 הגיע לישראל כשלוש שנים לאחר הוריו, ביום 2.1.90, בהיותו בן ארבע. בשנת 1993 נולדה בישראל בתם השנייה, עותרת 4.
3.אין חולק כי העותר יצא את ישראל ביום 18.12.88 ושב אליה בשנת 1990. העותר טוען כי שב לישראל ביום 15.6.90 באשרת תייר מסוג ב/2 שהוטבעה בדרכונו, אך בדיעבד התברר (מתוך טענות המשיבים) כי לא נרשמה בביקורת הגבולות. מאחר שהדרכון אבד לו, אין באפשרותו להציג את האשרה. מנגד טוענים המשיבים כי העותר והעותרת (להלן יחד – ההורים) מסרו גרסאות סותרות ובלתי עקביות באשר למועד המדויק ולאופן שבו נכנס העותר בשנית לישראל בשנת 1990. לפיכך לא עלה בידם להוכיח את התקיימות התנאי של כניסת העותר לישראל כדין, כנדרש על פי החלטת הממשלה לצורך קבלת מעמד.
4.בקשתם הראשונה של העותרים לקבלת מעמד על פי החלטת הממשלה הוגשה בחודש אוגוסט 2005. אותה עת עמדה בתוקף החלטת הממשלה מס' 3807 מחודש יוני 2005. הבקשה נדחתה ביום 28.3.07 בנימוק ששהיית ההורים בישראל בעת הגשת הבקשה הייתה כדין, מכוח אשרה שהעניק להם משרד החוץ לעבודה בשגרירות או בקונסוליה, ומשכך לא מתקיימת בהם החלטת הממשלה מס' 156 מחודש יוני 2006, שהוגבלה בתחולתה לגבי שוהים בלתי חוקיים. ערר שהגישו העותרים על ההחלטה נדחה ביום 27.6.07, תוך שהוחלט על העברת הבקשה לבחינת הוועדה הבינמשרדית לאור הנסיבות ההומניטריות המיוחדות העולות מהבקשה. הוועדה הבינמשרדית החליטה ביום 3.7.08 לדחות את הבקשה. משכך הגישו העותרים עתירה מינהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב (עת"מ 2445/08). העתירה נדונה במאוחד עם עתירות נוספות שהגישו עובדים זרים וילדיהם ששהו בישראל מכוח אשרות קונסולריות. פסק הדין בעתירות המאוחדות ניתן ביום 5.5.10. הוחלט בו לקבל את העתירות באופן חלקי, כך שהדיון בבקשות העותרים הוחזר לוועדה הבינמשרדית לשם קבלת החלטה מנומקת על ידה. הוועדה הבינמשרדית דנה שוב בבקשת העותרים, והחליטה ביום 24.10.10 לדחותה בשל העדר טרם הומניטרי המצדיק מתן מעמד לעותרים. העותרים חזרו והגישו עתירה מינהלית, אשר במסגרתה נקבע בהסכמה כי יתאפשר לעותרים להגיש לוועדה הבינמשרדית בקשה חדשה. הבקשה החדשה הוגשה ביום 31.10.11, ונדחתה על ידי הוועדה הבינמשרדית ביום 19.3.13. כאמור, העתירה שלפנינו סבה על החלטת ועדת ההשגה לדחות את השגת העותרים על החלטת הוועדה הבינמשרדית.
5.בתשובתם להשגה ולעתירה פירטו המשיבים את הסתירות בגרסת ההורים לעניין מועד כניסת העותר לישראל בשנת 1990: בראיון שנערך לעותר ביום 14.11.05, במסגרת בחינת הבקשה הראשונה, הוא סיפר כי חזר לפיליפינים בשנת 1988 על מנת להביא משם את בנם, עותר 3, שנשאר בפיליפינים. הבן הגיע ארצה לפניו "בעזרת קבוצת תייר". לאחר מכן, בחודש אפריל 1990, נכנס העותר לישראל דרך נתב"ג. האזכור של חודש אפריל חזר על עצמו בערר שהגישו העותרים על החלטתה הראשונה של הוועדה הבינמשרדית, שם טענו כי העותר נכנס לישראל בחודש אפריל 1990 באשרת תייר למשך שלושה חודשים. לעומת זאת, באישור מאת רשויות ההגירה בפיליפינים מיום 7.3.06 אותו המציא העותר לבקשת משרד הפנים, נכתב כי העותר עזב את הפיליפינים ביום 15 ביוני 1990. גרסה שלישית הופיעה בערר שהגישו העותרים על החלטתה השנייה של הוועדה הבינמשרדית, שם נאמר כי עותר 3 "הגיע לישראל יחד עם אביו ביום 2.1.90". לעומת זאת, בראיון שנערך לעותרת במסגרת בחינת הבקשה האחרונה (מועד הראיון לא צוין בפרוטוקול שערך משרד הפנים) מסרה העותרת כי בנה, עותר 3, נכנס לישראל בשנת 1990 "עם אח של בעלי". עותר 3 אישר אף הוא כי הגיע לישראל עם דודו. העותר מסר באותו ראיון כי שלח את בנו ארצה יחד עם אחיו (של העותר), ואילו הוא נכנס ארצה בחודש יוני 1990 במסגרת קבוצת תיור, ממנה ברח לאחר ההגעה לישראל. מאחר שדרכונו היה מוחזק אצל הקבוצה, הוא לא הושב לו, וביום 7.1.91 הוגשה על ידו תלונה למשטרה על אובדן הדרכון. שינויי הגרסה נמשכו בגוף ההשגה שהגישו העותרים על החלטתה האחרונה של הוועדה הבינמשרדית: בסעיף 13 להשגה נכתב שעותר 3 "הגיע לישראל יחד עם אביו ביום 2.1.90", ואילו בסעיף 19 נכתב כי העותר נכנס ארצה בחודש אפריל 1990.
6.דין העתירה להתקבל. המשיבים מסכימים כי בקשת העותרים עונה על כל התנאים הקבועים בהחלטת הממשלה מס' 2183, להוציא התנאי בדבר כניסת ההורים לישראל כדין, המתקיים, לדעת המשיבים, בעותרת אך לא בעותר. אלא שעמדה זו אינה מעוגנת בתשתית הראיות שנפרסה בפני המשיבים. העותר הגיש תלונה במשטרה על אבדן דרכונו עוד בתחילת שנת 1991, כשלוש שנים טרם לידת הבת (עותרת 4) ולמעלה מחמש שנים לפני שהתקבלה החלטת הממשלה הראשונה שאפשרה מתן מעמד לילדי זרים, הוריהם ואחיהם. בנסיבות אלה יש להעמיד את התלונה בחזקת אמיתות ולהניח כי הדרכון אכן אבד לעותר בסוף שנת 1990. משלא נמצא בידי העותר דרכונו משך למעלה מחמש שנים וחצי, מאז סוף שנת 1990 ועד למועד הגשת בקשת המעמד הראשונה על פי החלטת הממשלה ביום 1.8.05, אין זה בלתי סביר שהעותר לא זכר בעת הגשת הבקשה את התאריך המדויק בו נכנס ארצה (בשנית) בשנת 1990, וציין בטופס הבקשה (נספח 1 לכתב התשובה) כי הכניסה הייתה בחודש אפריל 1990 באשרת תייר למשך שלושה חודשים. העותר חזר על גרסה זו בראיון שנערך לו בחודש נובמבר 2005. אולם משהתבקש בסוף הראיון להמציא מסמך מהרשויות בפיליפינים באשר למועד כניסתו לישראל, והתקבל המכתב מיום 7.3.06 בו ציינו הרשויות כי העותר עזב את הפיליפינים ביום 15.6.90, או אז התברר כי זכרונו של העותר אינו בהכרח מדויק. ואכן, כשנדרש העותר למלא בשנית (בעקבות ההסכמה שהושגה בעתירה השנייה) בקשה למעמד מכוח החלטת הממשלה, הוא כבר לא ציין את מועד הכניסה אפריל 1990, ותחת זאת כתב בבקשה (נספח 10 לכתב התשובה) כי "אינו זוכר תאריך מדויק" והוסיף והעלה את ההשערה כי מדובר בחודש יוני 1990. השילוב בין אבדן הדרכון לבין דבריו של העותר אודות הקושי בזיכרון, נוטל את העוקץ מהסתירות בהן נאחזים המשיבים. מה שחשוב באמת הוא שהעותר עזב את ישראל בשנת 1988 ושב אליה בשנת 1990, מבלי שקיים רישום של ביקורת הגבולות לגבי מועד החזרה, וכאשר ברור כי העותר לא נכנס ארצה יחד עם בנו ביום 2.1.90 (שכן מאישור הרשויות בפיליפינים עולה כי העותר לא עזב את הפיליפינים עד ליום 15.6.90). ביודענו (מתוך האישור הנ"ל) כי העותר יצא את נמל האוויר של הפיליפינים רק בחודש יוני 1990, תוך שהחזיק אז בדרכונו (הנזכר באישור), ובהעדר כל סיבה להניח כי כניסתו לישראל בשנה זו לא הייתה (בדומה לכניסתו הראשונה בשנת 1987) דרך נתב"ג או תחנת גבול אחרת, על כורחנו כי העותר נכנס לארץ גם בשנת 1990 באשרה כלשהי (שאחרת היה נחסם על ידי ביקורת הגבולות), והעדר הרישום אינו אלא תקלה טכנית גרידא. כל תרחיש מוצע אחר כרוך בספקולציות רחוקות ונטולות היגיון, ואינו עולה בקנה אחד עם מהלך הדברים המאפיין את התנהלות העותרים לאורך השנים. לא למותר להוסיף כי ענייננו בכניסה לארץ שהתרחשה לפני שנות דור, בשנת 1990, מספר שנים טרם הכנסתה לשימוש בסוף שנות ה-90 של מערכת "אביב" שהנה המערכת המחשובית המרכזית של רשות האוכלוסין (ראו על כך למשל בפרוטוקול ישיבת הוועדה לענייני ביקורת המדינה של הכנסת מיום 21.7.09). ממילא, כושר התיעוד ושמירת הנתונים שהיה קיים בתקופה הרלוונטית אינו דומה למצב המשוכלל בהרבה השורר כיום.
7.במאמר מוסגר ומעבר לצורך, יוזכר כי לכל הדעות העותר נכנס לישראל לראשונה באשרה כדין ביום 14.4.87, כאשר מקובל גם על המשיב כי ילדו, עותר 3, הגיע ארצה ביום 2.1.90. שאלה היא בנסיבות אלה, האם אין לראות את הכניסה כדין מיום 14.4.87 כעונה על סעיף 1(ה) להחלטת הממשלה, למצער לגבי עותר 3 (אחריו נגררת כל המשפחה), שהרי סעיף 1(ה) דורש כניסה כדין של הורי הילד לישראל "טרם מועד לידתו של הילד בישראל או כניסתו של הילד לישראל" (ההדגשות הוספו). אלא שלנוכח המסקנה שלעיל, לפיה גם כניסתו השנייה של העותר לישראל הייתה כדין, ניתן להותיר את השאלה האמורה בצריך עיון.
8.התוצאה היא שעל המשיבים להסדיר את מעמדם של העותרים בישראל על פי החלטת הממשלה מס' 2183, שהעותרים עומדים בתנאיה, וזאת בכפוף להעדר מניעה פלילית או ביטחונית. המשיבים יישאו בהוצאות העותרים בסך של 10,000 ₪.
המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.