עת"מ 15430-05-14 ל' ואח' נ' משרד הפנים

העתירה

1.לפניי עתירתם של עותר 1, א' ל' (להלן – העותר), ואמו עותרת 2, ט'ה ו' (להלן – העותרת), נגד החלטת ועדת ההשגה לזרים בירושלים, מיום 24.3.14, שבה נדחתה השגתם של העותרים נגד החלטת רשות האוכלוסין וההגירה (להלן – המשיבה) בדבר דחיית בקשת העותר לקבלת מעמד בישראל. כעשר שנים לפני הגשת הבקשה הנדונה, בשנת 2003, הגישה העותרת בנציגות ישראל ב****** בקשה לקבלת מעמד בישראל, הן עבורה – מכוח חוק השבות, התש"י-1950 (להלן – חוק השבות), בשל היותה נכדה של יהודי; והן עבור העותר, שהיה על-פי הנטען זכאי לקבלת מעמד בישראל בהתאם לנוהל הטיפול במתן מעמד לנין של יהודי. הבקשה סורבה באותה השנה. לימים, בשנת 2011 נכנסה העותרת לישראל באשרת תייר, ובשנת 2012 קיבלה מעמד עולה מכוח חוק השבות. בעקבות העותרת הגיע העותר לישראל, על-פי אשרת ביקור בשנת 2012, והגיש בקשה לקבלת מעמד בישראל כנין של יהודי. בקשתו סורבה, ערר פנימי שהגיש לרשות האוכלוסין וההגירה נדחה על-ידי ראש דסק, והשגה שהוגשה לוועדת ההשגה לזרים נדחתה אף היא. העותרים גורסים, כי הסירוב לבקשתם של העותרים בשנת 2003 נעשה שלא כדין, וכי במצב דברים זה מוצדק היה להיעתר לבקשתו של העותר מכוח נוהל נינים, על אף חלוף הזמן.

המסגרת הנורמטיבית

2.חוק השבות מעניק ליהודים ולבני משפחותיהם זכאות לקבלת אשרת עולה. זכות זו מתפרשת לילדיו של יהודי, וכן לנכדיו של יהודי, אשר זכאים אף הם לעלות מכוח חוק השבות. לא כך הדין בנוגע לנינו של יהודי. במצב הדברים זה, שבו חוק השבות אינו מעניק לנינים של יהודי זכות לעלות עם משפחתם לישראל, קבע שר הפנים, כי בנסיבות מסוימות יינתן לקטינים נלווים לנכד של יהודי, מעמד של קבע בישראל. הסמכות למתן רישיונות ישיבה נעשית לפי סעיף 2 לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952; ושיקול-הדעת הנתון לשר הפנים בהענקת רישיונות לפי חוק זה רחב הוא, ונובע מאופי הסמכות וריבונות המדינה להחליט מי יבוא בשעריה (בג"צ 482/71 קלרק נ' שר הפנים, פ"ד כ"ז(1) 113, 117 (1972); ובג"צ 758/88 קנדל ואח' נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, 520 (1992)). הסדרת הליך מתן רישיונות לקטין נלווה לנכד של יהודי, הוסדרה על-ידי משרד הפנים בנוהל מס' 5.2.0027 – "נוהל הטיפול במתן מעמד לנין של יהודי" (להלן – נוהל נינים או הנוהל). על-פי הנוהל "על מנת לאפשר את שמירת התא המשפחתי הקיים ערב עלייתם ארצה", קטין (עד גיל 18) אשר הִנו נין ליהודי והוריו הוכרו כזכאי שבות, זכאי לקבל רישיון ישיבה בישראל מסוג א/5 אשר יוארך מעת לעת, ולאחר שלוש שנות רישיון ישיבה מעין זה, בכוחו להגיש בקשה להתאזרחות או לישיבת קבע בישראל. עוד יצויין, כי בעבר – בתקופה הרלבנטית להגשת בקשת העותרים ב****** בשנת 2003 – הנוהל האמור חל על נינים עד גיל 20; ואולם, בשנת 2005 שונה הנוהל, כך שהגיל המֵרבי לזכאות נינים הועמד על 18 שנים.

הרקע העובדתי

3.העותרת, ילידת שנת 1961 ב**** לשעבר, היא נכדה של יהודי. היא נישאה בשנת 1984 לבעלה הראשון, וביום 15.7.1985 נולד בנם העותר. כשנה לאחר היוולדו, התגרשו העותרת ואביו של העותר. בשנת 1991 נישאה העותרת בשנית, ומנישואיה אלו נולד בנה השני,ד', בשנת 1992. בשנת 1993 התגרשו העותרת ובעלה השני, אביו של ד'.

4.לטענת העותרים, בסמוך לשנת 1999 פנתה העותרת לנציגות ישראל ב****** בבקשה למתן מעמד בישראל לבנה העותר בלבד, אולם נאמר לה על-ידי נציגי הקונסוליה הישראלית כי בשלב זה העותר אינו זכאי לעלות בעצמו, אלא אם אמו תגיש אף היא בקשה לעלות לישראל. לגרסת העותרים, לנוכח תשובה זו הם החליטו להימנע מעלייה לארץ באותה עת. מטעם המשיבה לא הוצג כל תיעוד בעניין פנייה זו, ולא נטען דבר לגביה. בשנת 2003, לאחר פטירת בעלה הראשון של העותרת, שהוא אביו של העותר, פנו העותרת ושני ילדיה לנציגות הישראלית ב****** בשנית, וביקשו לעלות לישראל כמשפחה. גם בקשה זו סורבה, לאחר שנציגי ישראל בקונסוליה הגיעו למסקנה כי העותרת מעורבת בהליכים פליליים.

5.נוכח דחיית בקשת העותרים לקבלת מעמד בישראל, המשיכו העותרת וילדיה להתגורר ב******. יצוין, כי אחותה של העותרת עלתה לישראל עם בעלה עוד בשנת 2004 כאזרחית מכח שבות, שנה לאחר סירוב בקשתה של העותרת. בשנת 2011 נכנסה העותרת לישראל באשרת ביקור, והגישה בקשה לקבלת מעמד עולה עבורה. לאחר המצאת כל המסמכים הנדרשים, ובכללם תעודת יושר, אושרה בקשת העותרת, וביום 23.2.2012 היא קיבלה מעמד עולה כפועל יוצא מזכאותה לפי חוק השבות, כנכדה של יהודי. ביום 3.9.2012, כחודש וחצי לאחר שהעותרת קיבלה מעמד עולה מכח חוק השבות, נכנס העותר לישראל באשרת ביקור, בהיותו כבן 27, והגיש אף הוא בקשה לקבלת מעמד בישראל כנין של יהודי. בקשתו סורבה בהחלטה לקונית של המשיבה, מיום 25.4.2013, בזו הלשון: "בקשתך לקבלת מעמד נבדקה ע"י לשכת הקשר "נתיב", ולאחר בדיקת המסמכים הועברה אלינו החלטתם: הנך נין בגיר (דור רביעי) שאינו זכאי לקבלת מעמד בארץ. בעבר כבר סורבת פעמיים על-ידם לקבלת מעמד בארץ, וגם הפעם אינך עומד בקריטריונים לקבלת מעמד. עליך לצאת את הארץ תוך 14 יום מקבלת מכתב זה". יצוין, כי זולת אמו, דודתו ובעלה, אין לעותר קרובי משפחה בחו"ל, לבד מאחיו למחצה ד', שנותר בחו"ל.

6.העותר הגיש ערר פנימי למשיבה על ההחלטה האמורה, ובגדרו טען כי בקשת העלייה שהוגשה על-ידי אמו העותרת בשנת 2003, לרבות הבקשה לקבלת מעמד עבורו כבן נלווה, סורבה בתואנת שווא, למרות שעמדה בקריטריונים אשר היו קבועים באותה העת לקבלת מעמד עבורה – כזכאית שבות מכח היותה נכדה ליהודי, ועבורו – כנין ליהודי הנלווה לזכאי שבות; ומשכך, מוצדק להעניק לו מעמד בישראל במועד זה, על אף שעבר את גיל 20. ערר זה נדחה על-ידי ראש דסק דרום ביום 19.6.2013; ובהחלטה בדבר הדחייה, צוין באורח לקוני, ובלשון דומה לזו שבהחלטה הקודמת, כי העותר – "נין בגיר, אינו זכאי לקבלת מעמד בישראל ע"פ חוק השבות"; וכי עליו לצאת מהארץ בתוך 14 ימים.

7.בחלוף מספר שבועות הגיש העותר השגה על ההחלטה האמורה לוועדת ההשגה לזרים. ועדת ההשגה לזרים (יו"ר הועדה, עו"ד ש' בן שאול ויס) קבעה בהחלטתה, כי ככל שטענות העותר מופנות נגד דחיית המשיבה את בקשת העותרת לקבלת מעמד כזכאית שבות בשנת 2003, הרי שאלו אינן נתונות לסמכות ועדת ההשגה, שכן הן מבוססות על חוק השבות. בכל הנוגע לטענות העותר נגד ההחלטה משנת 2013 בבקשתו לקבלת מעמד לפי נוהל נינים, קבעה יו"ר הוועדה, כי יש לדחות את ההשגה היות שבעת פניית העותר למשיבה בשנת 2012, כבר היה בגיר, ולפיכך לא היה זכאי לקבלת מעמד מכח נוהל נינים.