עת"מ 11842-02-16 שטיינברג נ' מדינת ישראל – משרד הפנים

העותר מבקש לתקוף החלטת המשיב 1 מיום 1.2.16 ומיום 3.2.16 שבהן נדחו עררים שהגיש על החלטה לבטל רישיונו לכלי ירייה ולמפקח מטווח (להלן: "הרישיונות"). הוא מבקש לבטל החלטות אלה ולהוראות להשיב לו את רישיונותיו, כמו גם את כלי הנשק שהפקיד ביום 3.1.06 בתחנת המשטרה במבשרת ציון.

על פי האמור בעתירה, העותר, יליד 1972, אוחז ברישיונות מאז שנת 1993, ברצף וכדין. הוא שירת בעבר בצה"ל ובמשטרת ישראל, עבר קורסים רבים בנושאי ביטחון ואבטחה וכיום משמש הוא קב"ט מלון "כרמים" ליד ירושלים.

סמוך ליום 22.12.15, קיבל העותר מכתבים מאת המשרד לבטחון פנים, בהם נמסר לו כי רישיון כלי הירייה בוטל בהמלצת משטרת ישראל והסיבה לכך היא "סמים" (ראו נספח ג לעתירה) וכן ביטול רישיון מפקח מטווח, גם זאת לפי המלצת משטרת ישראל "בגין בקשת ביטול משטרה" (סעיף 3 למכתב נספח ג' לעתירה). העותר הפקיד לאלתר את נשקו ופנה באמצעות בא כוחו בשני עררים אל המשיב 1. לאחר זמן, בתחילת חודש פברואר 2016, ניתנה החלטת המשיב 1 בעררים.

בהחלטה מיום 1.2.16 הדוחה את הערר בגין ביטול רישיון כלי הירייה, נאמר כי הערר הועבר לתגובת הקצין הממונה במשטרה וביום 27.1.16

"ממליץ הקצין הממונה שלא לחזור מעמדתו בגין: א. חומר חסוי, אי גילוי החומר נעשה בהתאם להוראות סעיף 9 (א) לחוק סדרי המינהל, החלטות והנמקות תשי"ט – 1958 – אודות העורר מידע הקושר אותו לעבירות של סמים. עמדת המשטרה היא באם העורר יישא נשק יהא בכך סיכון לשלום הציבור ולביטחונו. לאחר עיון בחומר שהוצג בפנינו, נשקלו טיעוניו של העורר ואת האינטרס שלו לשאת כלי ירייה מחד ואת עמדת המשטרה והאינטרס שלה להגנה על שלום הציבור וביטחונו מאידך, החליט הממונה להכריע את הכף לטובת האינטרס של שלום הציבור ולא לאפשר מתן רישיון לעורר"

(ההדגשה – אינה במקור).

ההחלטה באשר לרישיון מפקח מטווח דומה בלשונה לאמור לעיל.

כבר כאן ראוי לציין שענייננו אינו באי מתן רישיון אלא בסירוב לחדשו, וההבדל - ידוע זה מכבר (כך, למשל, בעע"ם 4501/09 מדינת ישראל נ' תמימי, ניתן ביום 16.3.10, פורסם במאגר נבו, מצינו: "נראה כי הדרישות מהרשות המוסמכת בבואה לבטל היתר גבוהות מן הדרישות כאשר מדובר באי חידוש היתר, ואלה גבוהות יותר מן הדרישות בעת שהרשות המנהלית באה ליתן היתר בפעם הראשונה". ראו גם בג"ץ 237/81 דעבול נ' עיריית פתח תקווה, רשות הרישוי, פ"ד לו(3) 365, 376 (1982)).

העותר תוקף את שתי ההחלטות. עיקר טענותיו הן אלה:

ראשית, לא ניתנה לעותר זכות שימוע עובר לביטול הרישיונות. השימוע המאוחר (לאמור: טענות העותר במסגרת הערר) אינו מרפא את העדר השימוע המוקדם ועילה זו לבדה מצדיקה ביטול ההחלטות;

שנית, ההחלטות לוקות בהעדר הנמקה. לא ניתן ללמוד מהן אם הופעל שיקול דעת כלשהו, או שמא היה כאן אימוץ (עיוור) של עמדת המשטרה, בלא בחינה מעמיקה של עמדת המשטרה. יתר על כן, מסתבר כי נגד עיני הגורם המחליט, לא עמד החומר המודיעיני המשטרתי המייחס לעותר מעורבות כלשהי בעסקי סמים כאלה או אחרים ובהינתן מצב דברים זה – שוב אין לומר כי מי שהחליט, הפעיל שיקול דעת אמיתי;

שלישית, ההחלטה לוקה באי סבירות והעדר מידתיות, שכן היסמכות על טענה בדבר מידע מודיעיני (שתוכנו אינו נהיר אף לגורם המוסמך להחליט) – אינה סבירה ואינה מידתית.