בן משה (אסיר) נ' שרות בתי הסוהר

רקע

בעתירה זו ניתן ביום 2.1.2018 תוקף של פסק דין להסכמה שאליה הגיעו הצדדים, אשר לפיה יתואם מועד לבדיקתו של העותר על ידי ד"ר קורצקי בהתאם להמלצותיהם של רופאי שב"ס, שתיערך בין כותלי שב"ס. עוד נקבע בפסק הדין כי ככל שיתברר כי לא ניתן לקיים את הבדיקה בין כותלי הכלא יבחן המשיב את האפשרות לקיים את הבדיקה מחוץ לכותלי הכלא, וימסור עדכון בהתאם לתיק בית המשפט.

בתאריך 8.1.2018 מסר המשיב עדכון לתיק בית המשפט ולפיו המשיב פועל לתיאום תור מול מרפאתו של ד"ר קוריצקי, וכי יהיה ניתן לקיים את הבדיקה בין כותלי כלא אשל. נראה היה כי בכך בא הנושא על פתרונו.

אולם כעבור ימים אחדים, ביום 16.1.2018 הוגשה בקשה של העותר לאפשר הוצאתו לבדיקה רפואית במרפאתו של ד"ר קוריצקי. לבקשה צורף מכתב של ד"ר קוריצקי, אשר מדגיש את הדחיפות בבדיקתו של העותר נוכח החמרה במצבו, ומציין כי נוכח המגבלות הפיזיות שלו הוא מתקשה להגיע לכלא בכדי לבדוק את העותר, ולכן הוא מבקש כי הבדיקה תיערך במרפאתו.

מתגובת המשיב לבקשה עולה, כי העותר נמצא בין במשמורת שב"ס כשנתיים וכי הוא נתון למעקב רפואי שוטף אף כי אינו משתף פעולה עם גורמי הרפואה של המשיב. בסעיף 8 לתגובה נאמר כי בהתאם לאמור בפסק הדין, מפקד המחוז בחן את האפשרות לקיים את הבדיקה מחוץ לכותלי הכלא, ולאחר התייעצות עם גורמי הרפואה של המשיב, הוא מתנגד נחרצות להוצאת העותר לבדיקה במרפאה פרטית.

הטעם לעמדה זו מפורט בסעיפים הבאים, מהם עולה כי לדידו של המשיב "העותר מקבל ייעוץ של רופאים מומחים מהטובים בארץ במסגרת הבדיקות שנערכות לו בבתי החולים הציבוריים", ולכן "אין כל הצדקה ואין הדבר מקובל להוציא את האסירים, לרבות עותר זה, למרפאות פרטיות והדבר ברור הן מטעמי שוויון בין אסירים, והן מטעמים רפואיים מקצועיים", כפי שנאמר בסעיפים 13 ו- 14 לתגובת המשיב.

לתגובת המשיב צורף מכתבה של קצינת הרפואה המחוזית, ממנו עולה כי בתחילה ד"ר קוריצקי הביע הסכמתו בשיחה טלפונית עמו, לערוך בדיקה לעותר בין כותלי הכלא, אולם לאחר מכן חזר בו מהסכמתו מבלי שהסביר את הטעם לכך.

בסופו של יום מתברר כי אין הסכמה בין הצדדים אודות בדיקתו של העותר ע"י ד"ר קוריצקי, ונדרשת הכרעתו של בית המשפט במחלוקת שהתגלעה בין הצדדים, בדבר זכותו של העותר לצאת לבדיקה רפואית אצל רופא פרטי מחוץ לכותלי הכלא, כאשר ניתנה כבר הסכמה לקיומה של הבדיקה האמורה בתוך כותלי הכלא.

פסק דין זה הוא אפוא פסק דין משלים לזה שניתן ביום 2.1.2018, בהתאם לאמור בפסקה השנייה של פסק הדין, משהתברר כי בסופו של יום המחלוקת בין הצדדים נותרה בעינה, ולא התאפשר מימושה של ההסכמה שאליה הגיעו הצדדים במהלך הדיון.

בדיקת אסירים ע"י רופאים פרטיים 

שאלת זכותם של אסירים לקבל טיפול רפואי פרטי בעת מאסרם נדונה כבר בעבר, ופסק הדין המנחה בעניין זה ניתן כבר לפני שלושה עשורים וחצי בעע"א 4/82 מדינת ישראל נ' אבריאל תמיר ( פ"ד לז(3) 201 (1983) להלן: עניין תמיר), ובשל חשיבות הדברים, אביא מקצת מהם כלשונם, כפי שנוסחו בלשונו הזהב של השופט אלון (כתוארו אז) שכתב את פסק הדין:

נקודת המוצא לדיון היא זכותו של כל אדם לבחור את הרופא שיטפל בו:

הלכה פסוקה בידינו, מכוח עקרון החירות האישית של כל הנברא בצלם, כי זכות יסוד היא לאדם שלא ייפגע בגופו על כורחו ושלא בהסכמתו... זכות יסוד זו כוללת בתוכה זכותו של אדם לבחור ולהחליט בידי מי מבין הרופאים המוסמכים לכך מפקיד הוא את הטיפול הרפואי שהוא זקוק לו, שהרי בחירה והחלטה אלה חלק מהותי הן מזכותו היסודית לשלמותו ולשלומו הגופניים והנפשיים, ושלא להיות "נפגע" בהם אלא בהסכמתו (עניין תמיר, 206).

זכות זו עומדת גם לאסיר שנשללה חירותו: