עפ"ג 8157-06-14 מדינת ישראל נ' אללישווילי(עציר)

כתב האישום בתיק זה כלל מלכתחילה 13 אישומים. כל האישומים מתעדים עברות רכוש, מהן עברות רכוש חמורות וכן עברות נוספות. בעקבות הסדר טיעון שנערך בין הצדדים נמחקו מכתב האישום שני אישומים ונותרו בו 11 אישומים. באישומים אלה הודה המשיב והורשע. לא היה הסכם בין הצדדים באשר לענישה, וכל אחד מהם טען באופן פתוח. בית המשפט קמא (כבוד השופט ד"ר שאול אבינור) הטיל על המשיב בסופו של יום 28 חודשי מאסר בגין כל האישומים גם יחד. נגד המשיב היו תלויים ועומדים מאסרים מותנים בני עשרה חודשים וארבעה חודשים שהוטלו בתיק אחד, ועוד מאסר מותנה בן ארבעה חודשים שהוטל בתיק נוסף. בית המשפט קמא קבע כי שני המאסרים המותנים שהוטלו באותו תיק ירוצו בחופף זה לזה ובמצטבר לעונש המאסר שהוטל בתיק הנוכחי. כך גם המאסר על-תנאי הנוסף בין ארבעת החודשים, שאף הוא הצטבר לסך הכולל. בשורה התחתונה על המשיב לשאת 42 חודשי מאסר בפועל וכן הוטלו עליו מאסרים על-תנאי, קנס ופיצוי למתלונן.

על גזר-הדין המדינה מערערת לפנינו. על אלה שמה המדינה את הדגש: אופיים של האישומים, ובמיוחד הראשון והשביעי. באשר לאישום הראשון, בנוסף להתפרצות כולל אישום זה החזקת שני אקדחים שאחד מהם נגנב בהתפרצות. לא היה מקום "להבליע" את החזקת האקדחים, והמדינה עותרת למתחם ענישה נפרד בגין הנשק. הבולט והחמור מבין האישומים הנוספים הוא אישום מספר 7. אישום זה מתעד אירוע קשה במיוחד: המשיב התפרץ לדירה שבה שהו באותה עת המתלוננת ושני ילדיה הקטנים בכוונה לבצע גנבה. המשיב הבחין במתלוננת יושבת במטבח. או-אז לפת ידו סביב צווארה והוביל אותה בכל חדרי הדירה כשהוא דורש ממנה שלא לצעוק ולהעביר לרשותו את כל רכושה. כך החזיק המשיב במתלוננת כעשרים דקות, ואכן עלה בידו לקבל ממנה רכוש לא-מבוטל, שכלל תכשיטים, כסף מזומן ופריטים נוספים. בהמשך הכניס המשיב את המתלוננת לחדר הילדים ודרש ממנה שלא לצאת ממנו למשך עשר דקות ולא להתקשר למשטרה. הוא עזב את המקום כשהוא נושא בידיו את הרכוש שנגנב.

לטענת המדינה, מתחם הענישה ולו בשל אישום זה בלבד היה צריך לעמוד על בין שלוש לשש שנים, והעונש שהוטל היה צריך להיות נגזרת של מתחם זה. בשורה התחתונה טענתה של המדינה היא כי העונש שהוטל אינו משקלל לא את מספר האישומים שמדובר בהם, לא את חומרתם, לא את היקף הרכוש שנגנב, לא את העובדה שהמשיב החזיק בשני אקדחים שאחד מהם, כאמור, נגנב בהתפרצות, ובוודאי לא את האירוע החמור שבאישום 7. העתירה היא להחמיר הענישה בצורה משמעותית.

הסנגור, מטבע הדברים, עותר שלא להתערב בענישה. הוא מסכים כי האירוע באישום מס' 7 קשה וחמור; עדיין, משמצא בית המשפט קמא להטיל על המשיב את העונש שהוטל, אין מקום להתערב בכך, ולחלופין, אם תהיה התערבות, העתירה היא להתערבות מתונה.

דעתנו היא כי לא יכול להיות ספק בצדקתו של ערעור זה, ונאמר כבר בפתח הדברים כי בכוונתנו להחמיר את הענישה באופן משמעותי. אין מנוס מהתייחסות לעובדות כתב האישום, שהרי הן שקובעות את המתחמים והן שמכתיבות את התוצאה הסופית בסופו של יום. נתחיל באישום הראשון והשני. באישום הראשון מדובר בעברת התפרצות שבגינה הורשע המשיב בעבירה על סעיף 406(א) לחוק העונשין. עם זה הוראת החיקוק איננה נותנת תמונה של מה שהתרחש בשטח. המשיב חדר לדירה דרך חלון המטבח. שוטרים שהגיעו למקום לא הרתיעו אותו. המשיב נמלט בעוד משליך ארצה שקית ובה זרוע של פטישון. אין צורך לומר כי זרוע זו הייתה אמורה לשמש כלי פריצה. לרוע מזלו של המשיב, הוא לא הצליח לבצע את הפריצה עד תומה. הוא לא הסתפק בכך וזרק גם זוג כפפות שאותו הוציא ממכנסיו. כל זאת – כדי להפריע לשוטרים ולטשטש את הראיות נגדו. חיפוש שנערך בביתו באותו יום גילה את שני האקדחים שכבר הוזכרו לעיל – אחד מהם אקדח שנגנב בהתפרצות. בדירתו של המשיב נתפס גם רכוש רב נוסף החשוד כגנוב. איננו רואים לפרט את הדברים. די אם נאמר כי מדובר בכסף, בתכשיטים, במצלמה ובפריטים רבים נוספים ויקרים, בעלי ערך רב.

גם האישום השני עניינו עברת התפרצות [על-פי אותו סעיף, 406(א)]. גם כאן מדובר בכך שהמשיב נתקל בבעלת הדירה, המתלוננת, ששהתה בבית באותו זמן, ונס מהמקום. נעצור את הדיון בנקודה זו כדי לקבוע את מתחם הענישה באשר לעברות שפירטנו עד כה. נראה לנו כי יש מקום לפצל בין עברת ההתפרצות לבין החזקת הנשק לעניין המתחם. באשר לעברת ההתפרצות – בשני המקרים אנו קובעים כי המתחם יעמוד על בין 12 ל-24 חודשים, כפי שקבע בית המשפט קמא, ובכך אנו נוטים חסד למשיב, שכן הנסיבות שפורטו לעיל – שמא הכתיבו מתחם גבוה יותר. מכל מקום זהו המתחם שאנו קובעים באשר לשתי עברות ההתפרצות בשני האישומים. אנו מעמידים את העונש בתוך מתחם זה על 18 חודשי מאסר בגין אישומים האלה. בקביעת עונשו של המשיב נתנו דעתנו, כשם שנעשה גם בהמשך בכל הנוגע לעברות הנוספות, לגיליון ההרשעות הקודמות של המשיב, לריבוים של המאסרים על-תנאי ולכך שחד-משמעית, זוהי דרכו של המשיב. הלה מתפרץ ושב ומתפרץ, וכך בנה את חייו.