עפ"ג 6254-04-16 רג'בי ספדי נ' מדינת ישראל

השופט י' נועם:

1.לפנינו ערעור על פסק-דינו (הכרעת-הדין וגזר-הדין) של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט מ' כדורי) בת"פ 18787-08-11. בהכרעת-דין מיום 30.4.2015 הורשע המערער בעבירות שימוש במסמך מזויף וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות – לפי סעיפים 420 ו-415 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בגזר-דין מיום 22.2.2016 נידון המערער לשישה חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, למאסר על תנאי ולקנס בסך 3,000 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתו.

יצוין, כי הודעת הערעור הוגשה במקור ללא נימוקים כלשהם, ובגדרה ציין ב"כ המערער, כי "הודעת הערעור מוגשת על ההרשעה – גזר הדין" (במובחן מערעור על הכרעת-דין). לפיכך, סיווגה המזכירות את ההליך כתיק עפ"ג – ערעור פלילי על גזר-דין. עוד יוער, כי בנימוקי הערעור, שהוגשו בשלב מאוחר, ציין ב"כ המערער בסוף העמוד הראשון – בהדגשה – כי "הערעור מכוון נגד חומרת העונש". על-כן, רק ערב הדיון בערעור נתחוור לבית-המשפט כי נימוקי הערעור מתייחסים הן להכרעת-הדין והן לעונש; וכי מדובר בערעור שעיקרו מופנה נגד הכרעת-הדין המרשיעה.

2.על-פי עובדות כתב-האישום, לאחר שניתן פסק-דין בבית-המשפט המחוזי בירושלים, שלפיו על היה על המערער לסלק את ידו מנכס מקרקעין (להלן - הנכס), הגיש המערער בקשה בטענת "פרעתי" ללשכת ההוצאה לפועל. במסגרת טענתו זו, צירף המערער מסמך הנחזה להיות חתום על ידי הזוכה, המתלונן ג'אק חזמו (להלן – המתלונן), לפיו החוב סולק וניתנה למערער הגנה לעניין פינוי מהנכס ו/או הריסתו. דא עקא, שאין חולק – ובפרט לאחר בדיקת המעבדה לזיהוי פלילי של המשטרה (מז"פ) – כי מדובר במסמך מזויף. בעקבות הגשת המסמך המזויף, ניתן בבית-משפט השלום בירושלים צו מניעה זמני, לפיו התאפשר למערער להישאר במקרקעין.

בתשובתו לאישום בערכאה קמא, הודה המערער בכך שניתן נגדו פסק-דין על-ידי בית-המשפט המחוזי, וכי המסמך שהוגש ללשכת ההוצל"פ במסגרת טענת "פרעתי", הִנו מסמך מזויף. להגנתו טען המערער, כי לא ידע שהמסמך מזויף היות שקיבל אותו, לדבריו, מהמתלונן עצמו. העובדה שהמסמך מזויף הובאה לידיעתו של המערער, כך על-פי טענתו, רק לאחר שניתנה חוות דעת ממז"פ בעניין אי-האותנטיות שלו. לגרסתו של המערער, הוא נפגש עם המתלונן בקניון בשכונת פסגת זאב בירושלים; ובאותו מעמד, מסר למתלונן סכום של 250,000 ₪ במזומן, ובתמורה מסר לו המתלונן את המסמך המזויף.

3.בהכרעת-דין מפורטת ומנומקת, לאחר שמיעת עדויות התביעה ועדות המערער, הגיע בית-משפט קמא למסקנה, מעבר לספק סביר, לפיה המערער ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב-האישום. בית-המשפט אימץ כמהימנה את עדות המתלונן – כי לא נפגש עם המערער בקניון בפסגת זאב; כי במועד הפגישה הנטען על-ידי המערער היה במקום אחר; וכי ממילא לא מסר למערער את המסמך המזויף ולא קיבל ממנו סכום כסף כלשהו. בית-המשפט מצא תימוכין לגרסה זו בעדות חברו של המתלונן, שאישר את טענתו כי הוא והמתלונן היו במקום אחר במועד הנטען על-ידי המערער.

באשר לעדות המערער, קבע בית-משפט קמא, כי זו אינה מהימנה, ומדובר ב"גרסה פנטסטית ומופרכת". בהקשר זה ציין בית-המשפט, בין-השאר, כי טענותיו של המערער – לפיהן נפגש בחשאי עם המתלונן, בתיווכם של אנשים עלומים שהמערער לא ידע למסור לגביהם כל פרט; כי לא התעורר בלִבו כל חשד בפגישות אלה; כי מסר למתלונן סכום כסף משמעותי של 250,000 ₪ ללא כל תיעוד; כי קיבל מהמתלונן מסמך חתום מראש שנתחוור בדיעבד שחתימת המערער עליו מזויפת – הִנן מופרכות ובלתי מתקבלות על הדעת, מה-גם שלא נתמכו בראיות כלשהן, והמערער אף לא הציג אסמכתאות, במסמכים או בעדויות, למקורות המימון של הסכום הניכר האמור, בפרט כאשר במסגרת הליכי ההוצל"פ המתנהלים נגדו הוא פעל להכריז עליו כחייב מוגבל באמצעים. עוד ציין בית-המשפט, בין-היתר, כי המערער אף לא הבהיר – מדוע לא התייצב לאותה פגישה נטענת כאשר הוא מלווה בעורך-דין, זאת למרות הסכום הניכר הכרוך בעסקה, והעובדה שמדובר בהמשך של הליכים אזרחים ארוכי שנים המתנהלים בינו לבין המתלונן בעסקה בעניין מקרקעין; וכן לא הבהיר, מדוע לא ערך הסכם ראוי בתיק ההוצל"פ, שבמסגרתו התנהל נגדו הליך הפינוי. עוד קבע בית-המשפט, כי גרסת המערער, בדבר קיומה של הפגישה הנטענת עם המתלונן בקניון בפסגת זאב, הופרכה במחקרי תקשורת סלולארית, שמהם עולה כי מכשיר הטלפון הנייד של המערער אוּכן במועד ובשעה הנטענים בשכונת רמות בירושלים (ולא בשכונת פסגת זאב); וכי המערער אף לא טרח להבהיר בעדותו כיצד ניתן ליישב את הסתירה האמורה.

לעומת זאת, גרסתם של המתלונן ושל חברו, עד התביעה ג'יימס שמאס, היו מהימנות על בית-משפט קמא, אשר ראה בהן "עדויות קוהרנטיות, הגיוניות, אמינות ומתקבלות על הדעת". לגרסתם של השניים אף מצא בית-משפט קמא תימוכין – הן בסרטונים שבהם נראה המתלונן במזרח ירושלים בשעה שלטענת המערער היה בפסגת זאב, והן במחקר תקשורת לפיו הטלפון הנייד של המתלונן היה אף הוא במזרח העיר בשעה האמורה. בית-משפט קמא לא מצא שיש ממש בטענות ההגנה כלפי אמינות ומהימנות עדי המאשימה; וציין כי הסתירות שעליהן הצביע הסניגור, אינן סתירות של ממש היורדות לשורשו של עניין.