אופיר נ' ועדה מקומית לתכנון תמר,רמת הנגב

הערעור נסוב על הכרעת דין שניתנה ביום 05/02/17 ועל גזר דין שניתן ביום 23/10/17 בבית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט י' דנינו). המערער הורשע לאחר שמיעת הוכחות בעבירות הבניה המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן, שעיקרן, שימוש שלא כדין בשטח המוגדר בהיתר כ"חניה מקורה" לשם מגורים, משרד וחדר עבודה, לאחר שסגר את המבנה שיועד לחניה, בדלת ובקירות. הושת על המערער קנס בסך 20,000 ₪ כמו גם תשלום היטל השבחה בסך 20,000 ₪ והוא חויב לחתום על התחייבות עצמית בסך 40,000 ₪. כמו כן, נצטווה המערער להפסיק את השימוש החורג ולהתאים המבנה להיתר הבניה, לרבות על ידי הריסת החלק הטעון הריסה.

הערה מקדימה

יוקדם ויוער כי התנהלות המערער בבית משפט השלום הייתה חריגה למדי. הכרעת הדין מפרטת את חוסר היציבות של טענות המערער, אשר חדשות לבקרים הגדיר מחדש את יריעת המחלוקת, הרחיב חזית וצמצם, ויתר על טענות עובדתיות ואז חזר בו, העמיד טענות מקדמיות חדשות בשלבים מאוחרים ואז ויתר על טענותיו, והכל בניגוד גמור למקובל בהליכים כאלה, בין על ידי נאשמים מיוצגים ובין על ידי נאשמים שאינם מיוצגים. בית משפט השלום, בחכמתו הרבה ובסבלנות אין קץ, התייחס לכל טענות המערער כפי שאלה עמדו בשלבי מתן פסק הדין, ואף לטענות אשר המערער חזר בו מהן, לכאורה. זאת, נוכח חוסר היציבות בעמדת המערער, והאפשרות כי יחזור שוב אל טענות עליהן ויתר, ולמען הסר ספק.

התוצאה היא החלטות מדויקות וקולעות לאורך ההליך, הכרעת דין מסודרת היטב ומנומקת בבהירות ואף גזר דין מוטעם בחכמה, אף כי מצאתי עצמי חולק על פרקים מסוימים בו. נראה כי הדרך המובילה להחלטות שיפוטיות נבונות אלה הייתה קשה. שכן, קשה מאוד להתחקות אחר טענותיו של המבקש. זאת, למרות שאין מדובר בדמות עילגת, או עני שאין ידו משגת למנות פרקליט לעצמו, אלא אדריכל מוסמך, אשר ענייני תכנון ובניה הם לחם חוקו, מן הסתם יודע כיצד לכלכל את מעשיו, אשר יכול היה גם להיעזר בעורך דין, ואין לדעת מדוע לא עשה כן (לאחר שהתפטר עורך דינו הראשון).

הודעת הערעור מנוסחת אף היא בסרבול רב מאוד, מרובה בפרטי פרטים, משופעת בהערות אגב, כוללת הפניה לראיות שלא הוגשו, נסמכת על עובדות שלא ברור מה מקורן, ומעלה טיעונים משפטיים לכאורה, אשר הקשרם אינו תמיד ברור. על מנת להתמודד עם הקושי המיוחד, לא יהיה מנוס מחריגה מהמבנה הרגיל בפסק דין שלערעור, כדי לנסות להתמקד בכל סוגיה לגופה ולבחון אם יש ממש בהשגות המערער על פסק הדין שלדיון. מכל מקום, המלאכה שנעשתה היטב בערכאה ראשונה מקלה על מלאכת ערכאת הערעור ומאפשרת לקצר בדברים, תוך הפניה לפסק הדין העיקרי, פסק הדין בבית משפט השלום.

ההליך ועיקרי פסק הדין

1. כתב האישום נגד המערער הוגש ביום 24/02/14 וכתב אישום מתוקן הוגש ביום 13/11/14, בו תוספת עובדתית קלה, בה מוסבר כי החניה שהוסבה שלא כדין לשימוש אחר, משמשת גם למשרד וחדר עבודה, בנוסף על שימוש למגורים אשר תואר בנוסח המקורי.

2. הכרעת הדין מפרטת את השתלשלות ההליך על שלביו השונים (עמ' 97 עד עמ' 102). בית המשפט מתאר, בין השאר, טענות מקדמיות אשר עלו בדיון המענה הראשון (לאחר שנדחתה הבקשה לעיכוב הליכים), אשר רובן נדחו על הסף וחלקן נותרו להכרעה בהכרעת הדין. כן ניתן מענה לכתב האישום בדיון הראשון. בסוף הדיון הוגדרה יריעת המחלוקת בין הצדדים, בשאלה האם לאחר הבניה אכן נעשה שימוש בשטח, למגורים או משרד. בנוסף, הועלו טענות מקדמיות, ביניהן טענות של הגנה מן הצדק, הטוענות לאכיפה בררנית, שיקולים זרים בהגשת כתב האישום ושיהוי בהגשתו.

3. במסגרת דיון ההוכחות הראשון (25/10/15), נחקר מפקח הוועדה המקומית, בעיקר על שאלת האכיפה הבררנית. לאחר הדיון, התפטר ב"כ המערער והמערער הודיע כי בכוונתו לייצג את עצמו. בשלב זה, המערער העלה טענות מקדמיות נוספות, בהקשר לסמכות התובע להגיש את כתב האישום וטענה לפיה לא קוים שימוע בניגוד להנחיות היועץ המשפטי לממשלה. בירור טענות אלה דרש התייחסות לבקשות ביניים של המערער אודות קבלת מסמכים, ולרבות הליך של ערר.

4. בדיון ההוכחות הבא (6.3.16) טען המערער טענה עובדתית חדשה, שאינה מתיישבת עם כפירתו בדיון המענה. המערער הודה לפתע כי הוא משתמש בחדר "כמשרד, ללימודים לבנות ולי", עם זאת טען כי אין בכך סטייה ניכרת מההיתר, משום שאמנם מסומן כי זהו "מבנה מוסך" אך על פי היתר מותר לו לעשות "שימוש עיקרי" בשטח זה. אז, בסוף עדותו באותו יום (עמ' 95), הודיע המערער כי הוא מעמיד את יריעת המחלוקת ב"שאלה אחת בלבד" והיא כי בהעדר שימוע יש לבטל את כתב האישום. המערער הבהיר כי הוא אינו עומד על יתר טענותיו המקדמיות, ואף לא טוען כי אין במעשים משום עבירה, וזאת נוכח החלטת ועדת הערר המחוזית שניתנה זמן קצר קודם לכן. עם זאת, לאחר מספר ימים הגיש בקשה לתיקון פרוטוקול, ובה טען (בין השאר) כי הוא אכן עומד על טענתו לחפות, לפיה ההיתר בידו מתיר את השימושים שעושה. בית המשפט סירב לתקן את הפרוטוקול בהקשר זה , באשר הדברים שנרשמו בפרוטוקול היו ברורים מאוד. זאת, למרות תיקונים רבים שעשה בחלקים אחרים של הפרוטוקול. אולם, בית המשפט לקח בחשבון כי המערער למעשה חוזר בו מהודייתו ומוויתוריו הטקטיים על טענות מקדמיות, והתיר לו, למעשה, לעשות כן.

5. לאחר סיום שמיעת ההוכחות והסיכומים ניתנה הכרעת הדין, ביום 5.2.17. נקבע כי המשיבה הוכיחה את כל רכיבי העבירה, כי על פי התכנית הרלוונטית אמורה להיות במקום חניה מקורה, והשימוש המותר הוא לחניה בלבד, וכי המערער עשה שימוש במבנה החניה לכל הפחות כמשרד ומחסן, ללא היתר. זאת, כאשר לא ניתן עוד לעשות במקום שימוש כחניה, נוכח הקיר שבנה. לצד קביעות אלו, נדחו טענות המערער, לפיהן רשאי היה לעשות במבנה החניה שימוש למטרות אחרות, נוכח נוסח חישוב השטחים, לפחות על פי עותק ההיתר אשר בידו. כן, נקבע כי אף אחת מן ההגנות להן טען המערער אינה חלה בנסיבות העניין. לפיכך, הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום ונקבע שעשה שימוש בחניה המקורה, כחדר עבודה ולאחסון. פרקי הכרעת הדין הרלוונטיים לערעור, יתוארו בהמשך פסק דין זה, פרק פרק, בהקשר לטענות הערעור.