עע"מ 867/11 עיריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ ואח'

השופט ע' פוגלמן:

           התחיקה הידועה כ"חקיקת ההקפאה", שראשיתה בשנת 1985 והיא עודנה עמנו, מטילה מגבלות על סמכותן של רשויות מקומיות לקבוע את תעריפי הארנונה השנתיים בגין נכסים שבתחומן. לפי חקיקה זו, תעריפי הארנונה, הנקבעים מדי שנה בצו שמתקינה הרשות המקומית, מחושבים כנגזרת של אלה שנקבעו בצו של השנה הקודמת. כפועל יוצא, פגם שנפל בחקיקתו של צו שנחקק לפני שנים רבות "משורשר" לצו העוקב לו, ממנו לצו שאחריו וכן הלאה – עד לצו האחרון שבתוקף כיום. בנסיבות אלו מגיש אדם שחויב בארנונה עתירה מינהלית, וטוען כי יש לבטל את החיוב הנוכחי מהטעם שצו הארנונה שמכוחו הוצא בטל, בהיותו "גורר" עמו פגם שנפל לפני שנים רבות. הרשות, מצדה, טוענת כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת שיהוי שדבק בה. עם מי הדין? שאלה זו התעוררה בשתי עתירות שנדונו בבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופטת מ' אגמון-גונן) והיא עומדת להכרעתנו בערעורים דנן. הואיל ועשויות להיות לה השלכות רוחב על רשויות מקומיות רבות, נתבקשה עמדת היועץ המשפטי לממשלה בעניינה, וכן הורחב המותב.

הרקע

1. לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו הוגשו שתי עתירות שכוונו לפגמים נטענים שנפלו בצווי ארנונה שהתקינה מועצת עיריית תל אביב-יפו (להלן: העירייה). העתירות נסבו על חיובים שהוטלו מכוח הצווים בגין שטחים משותפים בבית משותף. נטען בהן כי בסעיפים מסוימים של צו הארנונה (שיפורטו להלן) שונתה שיטת החישוב לצורך חיוב בארנונה; כי השינויים שבוצעו חייבו את אישורם של שר הפנים ושל שר האוצר לפי חקיקת ההקפאה; וכי אישורים אלה לא ניתנו. על כן, לפי הנטען, השינויים נעשו בחוסר סמכות, הם בטלים, ולא ניתן לחייב את המשיבות בתשלום ארנונה מכוחם.

2. נפתח בסקירת התפתחות נוסחם של הסעיפים העומדים לדיון. סעיף 1.7 לצו הארנונה לשנת 1985/86 (להלן: הסעיף משנת 1985) קבע בזו הלשון:

"שטח משותף (חדרי מדרגות, חדרי אשפה, מקלטים, חדרי כניסה) בבנין שבו שני מחזיקים או יותר, לא יכלל בשטח היחידה, למעט בריכת שחיה וחדרי משחקים".

           סעיף 1.9 לצו הארנונה של העירייה לשנת 1990 קבע:

"שטח משותף בבנין בו שני מחזיקים או יותר, לא יכלל בשטח היחידה, למעט שטחים המשמשים לבריכת שחיה, לחדרי משחקים, למיזוג, להסקה".